איזה אדון אחד שישב מאחוריי היה מזועזע. "זה נורא", שמעתי אותו לוחש לאשתו, "ממש חילול הקודש". אבל בניגוד לאדון הזה אני מהמר שאילו יוהאן סבסטיאן באך היה יושב באולם במופע החדש של תזמורת המהפכה, הוא דווקא היה משועשע למדי, אולי אפילו נהנה ובוודאי מעריך את היצירתיות והתעוזה.
המופע החדש של תזמורת המהפכה מעלה חמש יצירות מקוריות שמתכתבות עם באך. במקצתן שזורים משפטים, אפילו קטעי מלודיות שלמות של המלחין הגרמני. אבל אלה רק בבחינת חומרי גלם בסיסיים שמכתיבים גוון, מצלול, פתיח מלודי - ועל-בסיסם נוצרה מוזיקה חדשה, וגם מצע לאילתורים.
יהיו ודאי מי שיאמרו שהמהלך הזה של תזמורת המהפכה הוא מגלומני, אבל לטעמי לא רק שזה מהלך לגיטימי לגמרי, אלא ביטוי לחזון מוזיקלי פורה. מעניין שההתכתבות הזו עם באך נעשית מתוך ז'אנרים מוזיקליים עכשווים ולאו דווקא "קלאסיים" (מוזיקה ברזילאית למשל, סווינג ג'אזי) ובאמצעות כלים שבאך כלל לא הכיר – אקורדיון, חלילי עץ מזרחיים ואפילו לופר אלקטרוני.
4 צפייה בגלריה
חופש יצירתי בלתי-מוגבל. תזמורת המהפכה בקונצרט לכבוד יוהאן סבסטיאן באך
(צילום: סבין שרון)
החופש היצירתי שמנהלי תזמורת המהפיכה - זהר שרון ורועי אופנהיים – נתנו למלחינים והיוצרים, היה בלתי-מוגבל. אז כמובן שלא הכל היה אחיד ברמתו, או אפילו מוצלח, אבל גם כשקטע אכזב - הוא עדיין עורר עניין.
הערב כולו נבנה כמעין סימפוניה במבנה קלאסי בן ארבעה פרקים (בני שבע דקות עד כרבע שעה) ופינאלה מפואר בסיומו. הפרק הראשון מהיר וקצבי ושמח (אלגרו): יונתן קרן – מלחין וכנר ישראלי-בינלאומי -הלחין קונצ'רטו לכינור ולופר בהשראת הפרטיטה המפורסמת מספר 3 של באך. פרדוקסלית דווקא היצירה הזאת, שכללה יותר ציטטות מבאך לעומת היצירות האחרות בקונצרט, הייתה הפחות מוצלחת שבינהן. דומה שקרן – מומחה גדול לבאך בפני עצמו – כשכבר העז להתרחק מהאב הגדול, עשה את זה בקפיצות נחשוניות וצורמות משהו - ועדיין היה מעניין. אגב, הקדנצה שלו, אותו קטע סולו חופשי הנהוג בקונצ'רטי הקלאסי שבו הסולן מפגין את יכולתו בלא התזמורת, הייתה כולה מאולתרת בליווי הלופר כמובן.
4 צפייה בגלריה
גם אם הוא לא אחיד - הביצוע מרתק. תזמורת המהפכה בקונצרט לכבוד יוהאן סבסטיאן באך
(צילום: סבין שרון)
הפרק השני, האיטי ורגוע (אנדנטה), היה לא פחות מנפלא ממש. הלחין אותו זהר שרון והוא מתכתב עם הפרטיטורה בלה מינור לחליל סולו מאת באך. אותה ההתכתבות הייתה עדינה מאוד ומרוחקת, והיא התקיימה בעיקר בסקציית כלי הנשיפה. בהתאם לעקרון שכלי הסולו חייב להיות כזה שבאך לא הכיר, שרון הלחין לא לחליל קלאסי אלא לבנסורי - חליל הצד ההודי העשוי במבוק ולחליל הקנה הערבי נאי. החלילנית המעולה לילי-אן בצלאל, במקורה נגנית חליל קלאסי שפנתה למוזיקה ההודית, היא מבצעת מענגת ומרתקת, והיא הביאה ליצירה של שרון את העולם המוזיקלי ההודי, המדיטטיבי-רוחני שלה. גם פה היה אלמנט אילתורי מעניין, במעין תקסים – מהלך במוזיקה הערבית, של סולו חופשי ללא מקצב קבוע, שמציג את המודוס של היצירה בהמשך.
את הפרק השלישי המהיר והקליל (סקרצו) הובילה באקורדיון סלעית להב. להב היא הרוח החיה של הרכב המוזיקה הברזילאית שורולה, והיא הלחינה, יחד עם אבנר קלמר, יצירה בהשראת הפרק השני מתוך הקונצ׳רטו לצ׳מבלו בפה מינור, של באך. כמובן שכל אוהדי באך מזהים מיד את הקטע האיקוני הזה. אבל המהלך שבו הקטע הלירי הזה מתגלגל לגרוב ברזילאי קצבי היה גם מדליק וגם מצחיק - במובן הטוב של המילה. ביצירה הזאת במיוחד בלט הרעיון - שהמנצח רועי אופנהיים דיבר עליו בפתיחת הקונצרט - ושמובן יותר באנגלית: We don't play Bach, we play with Bach.
את הפרק הבא – למקהלה ולתזמורת - הלחין גיא פרטי לטקסטים שכתב המשורר והמחזאי שחר שמאי. פה ושם בצבצו הדים קלושים מיצירותיו הקוליות-דתית של באך: מהמתיאוס פסיון, קנטטה 140 והמגניפיקט. אומנם המבנה של היצירה הזאת הוא כמו-באכי, אך בשונה ממנו חילוני לגמרי. לטעמי יצירה מוזרה משהו, לרגעים היא מקהלתית רבת-הוד, ולרגעים נשמעת כמו מיוזיקל לא מאוד מעניין. כך או כך שירת המקהלה – בביצוע אנסמבל זמרי מורן – הייתה טובה מאוד.
סוף הקונצרט היה, בשפת המוזיקה של תקופת באך, מעין קונצ'רטו גרוסו. השתתפו בו כולם: הסולנים מהפרקים הקודמים, המקהלה וכמובן התזמורת, לביצוע מעולה ממש. גם את הפרק הזה הלחין קרן, לכאורה בהשראת טריו סונטה של באך. אם אומנם באך נכח פה, אין ספק שקרן הצליח לחולל בו מטמורפוזה מושלמת שהניעה אותו למרחב המוזיקלי בן-ימינו. בפרק הזה השתלבו באופן אינטילגנטי ושובה לב – אלמנטים של מוזיקה ערבית, הודית וברזילאית, דיאלוגים מעניינים בין כינור לבנסורי, אקורדיון וחליל, וכמובן המקהלה המרשימה שממרום הבמה הניעה את המוזיקה גם לשחקים. היה זה פינאלה מרהיב. בשורה התחתונה: קונצרט יצירתי, מעניין מאוד, משעשע לעיתים וגם מרגש. אומנם היצירות לא אחידות ברמתן – לא בינן לבין עצמן ולא בתוכן – אבל כאמור - מעניינות לכל אורכן. מומלץ בחום.
