קשה להאמין, אבל עברו כבר שבע שנים מאז חתימתה הסופית של "משחקי הכס" בתום העונה השמינית באביב 2019. נסיונות רבים נעשו כדי לשחזר את ההצלחה חסרת התקדים של התופעה הטלוויזיונית יוצאת הדופן בפלטפורמות הסטרימינג השונות מנטפליקס ועד דיסני+ - ובשורה התחתונה כולם כשלו. וכך גם במקרה של HBO שהוציאה את "בית הדרקון" כפריקוול לסדרת המקור, הראשונה לשמה. התסריטאים הראשיים ראיין קונדל ומיגל ספוצ'ניק לקחו על עצמם לעבד למסך את ספרי "אש ודם", שכתב ג'ורג' אר. אר. מרטין במקביל לנסיקה של "משחקי הכס", שמבוססים על העולם הבדיוני שברא והעלילות שטווה ב"שיר של קרח ואש". שני היוצרים ניסו לאחוז בזנבות הדרקונים שפרצו לחיינו, מתוך כוונה לרכוב עליהם מעלה לשחקים. אחרי הדשדוש של העונה הראשונה, וההתקדמות האיטית של השנייה, אפשר להכריז כי העונה השלישית שעלתה בסוף השבוע עומדת ברף הגבוה שהוצב לה.
"בית הדרקון", עונה 3 - טריילר
(באדיבות HBO)
נקודת הפתיחה של "בית הדרקון" הייתה מבטיחה במיוחד, שלוש שנים בלבד אחרי רדת "משחקי הכס". יוצרי סדרת המקור דיוויד בניוף ודי.בי. ווייס הניחו את היסודות למפה הפוליטית הסבוכה של שבע הממלכות כמציאות מקבילה עבור מעריצים רבים כל כך, וכל מה שנותר לעשות הוא לחזור שנים אחורה כדי להבין איך הגענו עד הלום. קונדל הציע סקירה של העבר כמעין מחקר היסטורי על ציר הזמן, או תחזית מטאורולוגית, כי הרי Winter is Coming. כך למדנו כחכמים לאחר מעשה.
עם המידע שברשות הצופים הנאמנים, אילנות היוחסין, והתחביר הממלכתי והמלכותי הנהוג באזור, עבודת התסריטאים הייתה אמורה להיות קלה, אבל איכשהו הם כילו את זמנם ואת זמננו בדרמות משפחתיות סבוכות, רוויות יצרים. במקום קונפליקטים שייקספיריים עם דרקונים וקרבות ענק על רקע נופים מרהיבים, קיבלנו אופרת סבון רוויית ריבים אישיים וסיפורי אהבה בחדרי חדרים (אבל בלי הסקס הגרפי כמו בסדרת המקור).
ובכן, אם שרדתם את הברברת הבלתי פוסקת, הדמעות, המזימות והקנוניות של שתי העונות הראשונות, התגמול מגיע בעונה השלישית שבה הכביסה המלוכלכת שנשמרה בתוך המשפחה גולשת החוצה כקונפליקט גיאופוליטי מלחמתי אלים ורחב ממדים. יחסי האהבה-שנאה בין אמא, אבא, לאח, לאחות, לדוד והאחיינים, סבא ושאר הקרובים שמתערבבים בהקשרים שונים ולא בהכרח כשרים של גילוי עריות, כנהוג במשפחת טרגריאן.
העונות הראשונות דחפו אותנו, לעיתים בניגוד לרצוננו, לפקעת של מבוכים (ודרקונים) ובצידה ניימדרופינג ללא הפסקה שעשה לנו היכרות עם ריינה, ריינירה, אליסנט, אייגון, אמונד, דיימון, ג'ייסריס, להלינה, קריסטון קול ורבים וטובים - ובעיקר רעים - אחרים. לזכותם של היוצרים אפשר להגיד שהם המשיכו את המסורת של הרג חסר רחמים של דמויות מפתח. גיבורים נחתכו (תרתי משמע) משדה המשחקים העלילתי שהלך והצטמצם כל הדרך מסכסוך משפחתי ערמומי למלחמת הכול בכל, שסוף-סוף הגיעה.
אז איפה אנחנו עומדים? להלן תקציר האירועים כהמשך לעלילת העונה הקודמת, ללא ספוילרים לזו הנוכחית: מה שהתחיל כאי-הבנה בנוגע ליורשו של המלך ויסריס טרגריאן על ערש דווי מתפתח לסדרת רציחות מתמשכת על כבוד המשפחה, שאינה פוסחת אפילו על הדור הצעיר. מצד אחד, המכונה "המחנה הירוק", אייגון (טום גלין-קארני) התיישב על כס הברזל בברכת אימו אלמנת המלך אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק), ואל מול עינו הצרה של אחיו השאפתן אמונד (אוון מיטשל), וזו השמאלית החסרה. בהמשך, ינסה אמונד הנבזי להתנקש באחיו בתקרית של אש ידידותית שהביאה ליירוט הדרקון של אייגון ומותירה את המלך עצמו גוסס עם כוויות בכל גופו.
מנגד, את ה"מחנה השחור" מובילה בת המלך ריינירה (אמה ד'ארסי), שיועדה מראש כיורשת העצר, וסולקה בבושת פנים מבירת הממלכה. גם לה יש סוגיה של קנאת אחים משלה מצד הנסיך דיימון (מאט סמית'), אולם השניים מיישרים את ההדורים בעודם מקמטים את המצעים.
בתמיכת קורליס ולריאן (סטיב טרוסאן) והצי הימי שלו שמטיל מצור על הבירה, ובגיבוי להק משודרג של דרקונים שלה ושל מקורביה, ריינירה זוממת הפיכה צבאית כדי לממש את שאיפותיה כטוענת לכתר, וכן כדי להשיג נקמה על רצח בנה לוצריס. העונה הקודמת הסתיימה כשאליסנט וריינירה, חברות ילדות שהפכו ליריבות מרות כאימהות, מגיעות להסכמה בנוגע להתרת המלחמה שבדרך: אליסנט מבטיחה לפתוח את שערי עיר הבירה בפני הצבא השחור. מדובר בתקיעת סכין מטאפורית בגבו של בנה אייגון, אך המהלך נועד למנוע מחרבה האמיתית בהחלט של ריינירה לערוף את ראשו. שתי האימהות המיוסרות, שאיבדו כל כך הרבה, מקדמות הפסקת אש, אולם הגברים חפצי השלטון מסביב לא שותפים לתהדיאה המתגבשת. אמונד בהחלט לא מתכוון לוותר על כס הברזל שהתיישב עליו בנוחות מתוך ידיעה שאחיו מת, גם לא במחיר חיי שאר בני משפחתו, או רווחת נתיניו.
התעייפתם? אתם לא לבד. אבל החדשות הטובות הן שמרכיב האקשן עולה הילוך בעונה החדשה וכבר בפרק הראשון אנחנו חוזים בעימות צבאי ימי רחב היקף ומסעיר ובסופו עוד מוות ספק טרגי, ספק הירואי של אחד מהגיבורים. עלילת הפרק השני רב התפניות מתחוללת על פי המתווה שנרקם בין ריינירה ואליסנט, אבל עם תקלות והפתעות בכל פינה בדרך לתפיסת השלטון על ידי המחנה השחור. אבל מרתק מכולם הוא דווקא הפרק השלישי שאינו משופע בסצנות אקשן, אבל גם לא במונולוגים מהונדסים באנגלית ארכאית ממחולל התמלילים של ג'י .אר.אר. מרטין. ריינירה נמצאת במרכזו, לא כמורדת או טוענת לכתר, אלא כריבון. לפתע פתאום מלחמה היא לא העיקר, ותשומת הלב מופנית לניהול ענייני המדינה באופן שקול ומעשי. המלכה החדשה מלאה בכוונות טובות, אך מגלה שקופות הממלכה התרוקנו, שהנתינים סובלים מעוני ורעב, וכי המערכות האזרחיות לא מתפקדות. מסתבר שצבא חזק לא פותר הכול, או בכלל.
התובנה על מגבלות הכוח של הריבון, היא אחת מנקודות ההשקה הרבות בין היקום הבדיוני של "בית הדרקון" למציאות הגיאופוליטית בעולמנו, במיוחד בעת הזאת. אם העימות הצבאי הנוכחי בין ארצות הברית, ישראל ואיראן נסוב תחילה סביב סוגיית הגרעין, הטילים הבליסטיים ופערים אידיאולוגיים אדירים - הרי שכיום הסוגיה הבוערת היא פתיחת מיצרי הורמוז. נקודת לחיצה של משטר האייתולות על אשכי הכלכלה העולמית, בדומה למיצרי גאלט שבמפרץ המים השחורים הדמיוני שעליו מטילים קורליס ואנשיו מצור כדי להפעיל לחץ על התעבורה הימית בווסטרוז כולה, ואשר לבסוף מביאים להפיכה שלטונית למרות הברית הצבאית שהתגבשה לפריצתו. בסופו של דבר, הכסף מסובב את התבל, זהב במקרה של שבעת הממלכות. לפעמים הנשק רב העוצמה ביותר נמצא מתחת לאף. לא טילים ארוכי טווח מצד אחד של העולם לשני, אלא תוצאה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון. מיצרי הורמוז, או מיצרי גאלט - מדובר באותו רעיון.
עוד אפשר ללמוד מהסדרה על מגבלות הכוח של הדרקונים שמשיגים עליונות אווירית מוחלטת, ממש כמו טייסי צה"ל הגיבורים, אבל המפלצות האימתניות הללו הן משחק באש. הן מסוגלות לשרוף, להרוג ולהחריב, אבל לא לבנות ולטפח כלום מלבד איבה ושאיפת נקם שצצה מן השטח בצורת ארגוני טרור ולוחמת גרילה, שאותם גם הדרקונים המפחידים ביותר לא מסוגלים למגר. בעונה השלישית, "בית הדרקון" מנתבת את עצמה בהתאם לשובל שהותירה אחריה "משחקי הכס", שהייתה מאז ומתמיד אופרת סבון, מתובלת בדיאלוגים שייקספיריים, ורווייה באלימות קשה ומין בוטה. אבל התמהיל הדרמטי הזה היה תמיד טעון פוליטית, ועכשיו יותר מתמיד. הכרעות צבאיות, טובות הנאה אישיות, מאבק על צדקת הדרך ותהילת עולם הם אולי מחוללים דרמה טובה עבור הצופים במסך, אבל לא כשהם מתבוננים סביב על המציאות המעשית. האתגר האמיתי של השליט הוא לא לנצח במלחמה אלא לנהל מדינה, להטיב עם אזרחיה ורווחתם.
