אם זה לא היה ברור עד כה, המערבונים חוזרים. לא ברור למה עד הסוף – אולי אמריקה נהנית להיזכר בתקופה בה הכל היה פשוט יותר, החלוקה היתה ברורה, הנשק היה הפוסק הסופי הלגיטימי וגברים נראו נהדר על סוסים עם כובעים של קאובויז וזיפים של יומיים שלושה.
"המופקרים" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"ילוסטון" עשתה את זה לפרמאונט. היא היתה דרמת הכבלים הכי נצפית בארה"ב במשך חמש שנים ברציפות, הפכה למותג בינלאומי, העמידה אימפריית ספינ-אופים והוכיחה שהאמריקאים עדיין רעבים למיתוס בצורת אדמה, שליטה, גבריות ושבטיות משפחתית. נטפליקס לא יכלה לתת לזה לעבור לידה והשבוע עלה לשרתים שלה "המופקרים" (The Abandonds), מערבון בן שבעה פרקים שינסה לעשות את מה שנטפליקס עושה הכי טוב: נותנת לכם עוד מאותו הדבר.
קורט סאטר ("ילדי האנרכיה") תמיד חלם לכתוב מערבון, והנה, גם השאנסה שלו הגיעה, ונטפליקס גם בזקה על הפרויקט שלו את אבקת הקסם שלה, זו שמוודאת שהצופים יגיעו גם אם הפרויקט לא בדיוק לטעמם, רק מתוך סקרנות. הפעם אלו לנה הידי (סרסיי המהממת מ"משחקי הכס") וג'יליאן אנדרסון ("חינוך מיני" ו"תיקים באפלה", לא בהכרח בסדר הזה), בתפקיד שתי אלמנות חזקות משני צידי המתרס, בטריטורית וושינגטון במאה ה-17.
הידי היא פיונה נולאן, אשה אדוקה שהנדודים הובילו אותה אל חלקת אדמה עליה היא טיפחה קבוצת יתומים וחיה חיי חווה פשוטים. אנדרסון היא קונסטנס ואן נס, העשירה המקומית שעל פיה יישק דבר. בעלה החזיר את נשמתו לבורא והשאיר אותה לדאוג לעסקי כריית הכסף ההולכים ומתדרדרים. רצה הגורל ודווקא תחת האדמה של נולאן ולהקת היתומים שלה, מעשה שטן, שוכנת המתכת הנחשקת שעשויה להחזיר את עסקיה של משפחת ואן-נס למסלולם המניב. הצאצאים שלהם מעורבים בלית ברירה במאבקים האלימים שיוזמות האמהות עד לסוף הבלתי פתור, סוף מסוג "עונה שניה כבר בפיתוח", בפרק השביעי.
השם המתורגם של הסדרה, "המופקרים", איכשהו הצליח ללכוד את כפל המשמעות שמניע את העלילה – מצד אחד המופקרים, הנטושים, אלו שאיש לא מגן עליהם, לא כל שכן החוק בצורת השריף המקומי שהוא כמובן שפוט של איש ההון. מצד שני הם גם המופקרים במובן של מושחתים, חסרי המוסר, אלו שיעשו הכל בשביל שאותו ההון ימצא את דרכו אליהם. אבל זה כנראה האלמנט הכי מורכב בסדרה, שכמעט כולה מוטלאת מקלישאות מערבונים שחוקות להרדים. כן, זה מצטלם נהדר ואפשר לדחוף פנימה המון אלימות וחספוס, כי ככה החיים התנהלו אז, וכולם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית ומדקלמים משפטים שהם על גבול הפארודיה, בשעה שהם מיישירים מבט קשוח לאדם שמולם. כמובן ישנו הקרב הנצחי על הקרקע והדיכוטמיה חסרת הרחמים בין הטובים והרעים.
שם הסדרה קיבל עם הזמן משמעות שלישית – שלושה שבועות לפני סיום הצילומים סאטר נטש את הסט בזעם, בעקבות חילוקי דעות יצירתיים עם נטפליקס. מסתבר שנטפליקס לא היתה מרוצה מהעריכות הראשונות של הפרקים – הפרק הראשון היה בן מאה דקות ו"איטי מידי" לטעמם של אנשי החברה. הפיילוט חולק לשני פרקים בעוד שהסדרה קוצצה מעשרה לשבעה פרקים, כשפרק שלם אחד נגנז. יתכן שהתוצאה הסופית היא תולדה של טלטול הסדרה בין יותר מידי מקבלי החלטות, יתכן שהיא הוקרבה על מזרח הפאתוס המוגזם שמזוהה עם סאטר. ככה או ככה, התוצאה היא אסתיקה, זוהר וריבוי רעיונות נשגבים שאין להם באמת בסיס תסריטאי.
אם סאטר התכוון להפיח חיים במערבון שלו באמצעות שימוש דווקא בדמויות נשיות ראשיות ובאמהות כסוג של מניע לפעולה, הרעיון הזה פוספס כמעט לחלוטין. ואן-נס ונולאן הן אלימות, קיצוניות, אגוצנטריות ומשוגעות כמו כל דמות גברית אחרת שהייתה מוצנחת במקומן. לא פעם הגיבורות שלו פועלות בשם האמהות הקדושה אבל רגע אחר כך זורקות את הילדים שלהן מתחת לגלגלים בשם אותה אמהות, ללא כל הגיון רגשי. כל הדמויות נותרות שטוחות ושני רומנים חסרי משמעות מרגישים כמו פילרים מאולצים. נושאים כמו אונס, אפליית הילידים או קיפוח השחורים נזרקים לתסריט כדי לצאת ידי חובה או בניסיון לייצר הזדהות בכל מחיר. הידי מצליחה להצדיק את הצפייה עם תצוגת משחק נהדרת, אנדרסון מנסה לעשות את המיטב עם שלה, אבל מצליחה פחות.
אין פלא שנטפליקס קפצה על כרכרת המערבונים – מדובר בז'אנר זול יחסית להפקה, פשטני, סוג של טלנובלה אבל עם רקע מרהיב. הם עוסקים ברעיונות בסיסיים שמדברים לכל פלח כמעט – צדק, משפחה, נקמה, פערי מעמדות, משלבים אלימות וקורצים לקהל שמרני שמתגעגע לימים בהם אמריקה הייתה גדולה והצדק הגיע מקנה של רובה. אבל הטלוויזיה בעת הנוכחית כבר התקדמה. הגיבורים מורכבים, נאצלים ושפלים ובעיקר אנושיים. סדרות מסוגלות להכיל יותר מז'אנר אחד. הצופה העכשווי דורש יותר משכבה אחת של סיפור, הוא מצפה לעוד רובד של מודעות ולא מסתפק בדיאלוגים יומרניים. בזמנים כאלה מערבון כמו "המופקרים" עלול להיות מופקר, ברביעית, גם על ידי הצופה, ובצדק, צדק שנורה מקצהו של שלט.
