בעידן שבו היכולת להמציא סיפור מקורי הופכת יותר ויותר נדירה, אין פלא שהוליווד חוזרת לפשפש במחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, והפעם - סופרת מתח שהייתה הדבר החם הבא בשוק הבריטי נעלמת יום בהיר אחד ל-11 ימים ומטריפה ממלכה שלמה. הסופרת היא אגתה כריסטי, שהייתה אז בתחילת הנסיקה המסחרית שלה, והעובדה שזה קרה (בדיוק) לפני מאה שנה לא מפריעה להוליווד להכריז רשמית על הפקת סרט המבוסס על סיפור ההיעלמות של כריסטי. את הסופרת תגלם השחקנית הבריטית פליסיטי ג'ונס ("רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים") ולצידה לוהק השחקן הצרפתי, וינסנט קאסל ("ברבור שחור"), שיגלם בלש משטרה בדימוס ממוצא בלגי, שנשאב לחקירה ויספק את הרפרור הלא מעודן לדמות המפורסמת ביותר בספריה של כריסטי, הרקול פוארו.
המותחן ייקרא Eleven Missing Days, ויתבסס על ספרו של ג'ארד קייד, ויתייחס להיעלמות בדיוק כפי שהעיתונות התייחסה אליה בזמנו: כתעלומת Whodunnit קלאסית שבה החיים מחקים את האמנות, וכל האנשים מסביבה הופכים לחשודים מיידיים. אבל הבחירה בג'ונס מעוררת תקווה שהוליווד תצליח גם לגעת בחמלה, דרך עיניים עכשוויות, בסיפור האמיתי מאחורי ההיעלמות הזאת: קריסתה הנפשית והמפוארת של אישה שניסתה להימלט מהמציאות כדי לשרוד.
טרגדיה אישית, קרקס לאומי
4 בדצמבר, 1926. אנגליה של בין מלחמות עולם מתעוררת לבוקר קפוא במיוחד במחוז סארי. משפת צוק תלול שמכוסה בכפור, ממש מעל מחצבת גיר עמוקה, משתלשלת מכונית, חציה באוויר, חציה על הקרקע. מכסה המנוע שלה קבור עמוק בתוך השיחים, דלת הנהג הייתה פתוחה והאורות הקדמיים עדיין דולקים. כששוטרי המחוז המנומנמים ניגשו לרכב הם מצאו בפנים כמה פריטים, הפאזל שיעסיק את אנגליה כולה בימים הקרובים. היו שם מעיל פרווה יקר, תיק רחצה עם בגדי נשים ורישיון נהיגה שפג תוקפו על שם אגתה כריסטי. הנהגת, אגב, לא הייתה ברכב ולא בקרבת מקום.
תיכנס לנעליה של כריסטי. פליסיטי ג'ונס
(צילום: רויטרס)
בימינו אנחנו רגילים לאופן שבו המציאות מאתגרת לא פעם את התסריטאות, אבל במקרה הזה הגבול בין הספרים פרי עטה של כריסטי ובין חייה לא רק טושטש, אלא התאדה לחלוטין. כריסטי, הסופרת שהמציאה את עלילת המתח המודרנית, פשוט נעלמה, לא לערב אחד אלא ל-11 ימים שלמים, וגרמה לממלכה שלמה לעצור את נשימתה. ספקולציות לא חסרו: היא נרצחה על ידי בעלה הקרנן, מדובר בתעלול יחצני לקידום ספרה החדש, ואולי מדובר בניסיון התאבדות שלא צלח? האמת אולי נמצאת אי שם בחוץ אבל בניגוד לספריה של כריסטי הקתרזיס לא הגיע, וסיפור ההיעלמות של כריסטי נותר ברובו לא מובן.
בשנת 1926 כריסטי לא הייתה דוגמה ומופת לבריאות נפשית. אמא שלה, שהקשר ביניהן תואר כ"מסירות שהפכה אובססיבית", נפטרה זמן קצר קודם לכן וחודשים של טיפול בה הותירו את הסופרת תשושה פיזית ונפשית. המוציא לאור שלה לחץ עליה להתקדם עם כתיבת הספרים הבאים ולילה קודם הגיע הקש שהפך את חייה לבלתי נסבלים: בעלה, קולונל ארצ'יבלד כריסטי, הודיע לה שהוא מנהל רומן עם אישה צעירה בשם ננסי ניל ושהוא מעוניין להתגרש. מייד אחרי הריב שהתגלע ביניהם ארצ'יבלד עזב את הבית כדי לבלות את סוף השבוע עם חבריו והמאהבת הנחשקת שלו, והשאיר את כריסטי מאחור, מרוסקת ואבודה.
בערך ברבע לעשר בלילה כתבה כריסטי פתק למזכירה שלה, קרלה, שבו כתבה שהיא נוסעת ליורקשייר "להתאוששות", ואז עלתה לחדר של בתה בת השבע, רוזלינד. היא ישנה, וכריסטי נישקה אותה ויצאה מהבית. אחר כך נכנסה אל מכונית המוריס קאולי שרכשה בכספי מכירת הספרים הראשונים שלה והצורה הפחוסה שלה זיכתה אותה בכינוי החיבה 'באטל נוז', ונסעה מבלי לומר לאיש לאן. פועל מקומי בשם אדוארד מקאליסטר הגיע למשטרה וסיפר שבסביבות 6:20 בבוקר למחרת הוא סייע לאשה שתאמה לתיאור של כריסטי להתניע את הרכב, ושהיא הייתה לבושה בבגדים קלים בלבד בקור המקפיא, רעדה ונראתה מבולבלת ומבוהלת.
אלף שוטרים ויותר מ-15 אלף מתנדבים יצאו לסרוק. הסיקור בעיתונות על היעלמותה של אגתה כריסטי
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
מצב הרכב של כריסטי והפריטים שהיו בתוכו עוררו תמיהות רבות בקרב המשטרה, ומרגע שהופצה הידיעה על היעלמותה של כריסטי גם בקרב מאות אלפי אזרחים מודאגים, וכולם רצו לקחת חלק במקבילה התקופתית למוח כוורת בלשי. הניחושים, כאמור, נעו בין ניסיון התאבדות שכשל, איבוד שליטה על הרכב, חשד לרצח על ידי בעלה ועד ניסיון קר של אגתה להפליל את אותו הבעל ברצח או לפחות למנוע ממנו לצאת לאותו סוף שבוע עם הפילגש שלו.
ככה או ככה, המקרה הפך לקרקס לאומי בקנה מידה שקשה לדמיין. דוחות המשטרה הבריטית חושפים היסטריה המונית: אלף שוטרים ויותר מ-15 אלף מתנדבים יצאו לסרוק את הגבעות והיערות של מחוז סארי ושר הפנים דאז, ויליאם ג'וינסון-היקס, הפעיל לחץ על המשטרה לזרז את החיפושים. אפילו הקולגות של כריסטי מעולם ספרות המתח נסחפו פנימה, וחשו צורך לרתום את כישרון הבילוש שלהם לטובת התעלומה: דורותי אל. סיירס, יוצרת דמותו של הלורד פיטר ווימסי, הגיעה בעצמה לזירת נטישת המכונית כדי לבחון מקרוב רמזים פורנזיים, וסר ארתור קונאן דויל בכבודו ובעצמו, האיש שהעניק לעולם את שרלוק הולמס, סמל לרציונליזם אנליטי ומדעי, לקח כפפה של כריסטי שנמצאה במכונית ו-הלך איתה למדיום מפורסמת בתקווה שהעל-טבעי יפתור את הקייס.
שנות העשרים באנגליה היו תור הזהב של העיתונות הצהובה ודרמות, סנסציות ורצוי גם קצת דם היו הפיש אנד צ'יפס של הטבלואידים. הסיפור של כריסטי סיפק להם את כל המרכיבים המושלמים: אישה עשירה ומפורסמת, בעל עם עבר צבאי קשוח, מאהבת צעירה ברקע וזירת פשע שנראתה כאילו נלקחה מפרק של הרקול פוארו. כל העיתונים רצו נתח מהדרמה וחלקם אפילו ניסו לנתב את החקירה, כמו ההצעה לרוקן את "הבריכה השקטה" הסמוכה, למקרה שכריסטי טבעה בה.
חלקם הפיצו שמועות שהמשטרה הרימה להק מטוסים והתלוננה שהמבצע גובה ממשלם המיסים סכום דמיוני של 12 אלף לירות שטרלינג, אבל דוח משטרתי מארכיון המדינה מגלה שעלויות החיפוש עמדו על 25 פאונד בלבד. המטוסים שחגו בשמיים לא היו של המשטרה אלא מטוסים פרטיים שנשכרו על ידי העיתונות עצמה כדי להשיג תצלומי אוויר בלעדיים.
ציינה בפני אחד העובדים שהיא קצת דומה לאישה הזאת, שכולם מחפשים. הסיקור בעיתונות על היעלמותה של אגתה כריסטי
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
אגתה כריסטי התגלתה רק 11 ימים מאוחר יותר, במקום שבו איש לא חיפש אותה. התברר שבזמן שאלפי מתנדבים קפאו ביערות ומדיומים רחרחו כפפות, כריסטי עלתה על רכבת, נסעה 300 קילומטר צפונה ועשתה צ'ק אין במלון הספא המפואר "אולד סוואן", בעיירת המרפא הרוגייט. אל תטעו, היא לא הסתתרה בחדר מאחורי וילונות מוגפים אלא שוחחה בנינוחות עם האורחים, השתתפה בערבי ריקודים, שיחקה ביליארד ונהנתה מכל מה שהיה למלון להציע. היא ירדה לארוחות, דפדפה בעיתוני הבוקר וברגע קריפי במיוחד אפילו ציינה בפני אחד העובדים שהיא קצת דומה לאישה הזאת, שכולם מחפשים. מי שזיהה אותה היה נגן בנג'ו בלהקת המלון, בחור בשם בוב טאפין, שהבחין שהפנים שניבטות אליו מדפי העיתונים היומיים יושבות מדי ערב בשולחנות האוכל של המלון.
בחקירה התברר שכריסטי הגיעה למלון ביום שבו נעלמה ונרשמה לחדר תחת הזהות הבדויה תרזה ניל מקייפטאון. הבחירה דווקא בשם המשפחה של המאהבת של בעלה, שגרמה לחלק מהשוטרים להאמין שההיעלמות הייתה מזימת נקמה גאונית שנועדה להשפיל את ארצ'י ולחשוף את הרומן שלו מול כל האומה, התבררה כראיה מטרידה לעומק הפגיעה הנפשית שכריסטי חוותה. הטראומה הוטמעה לתוך הזהות החדשה שלה. כשהמשטרה קיבלה את הדיווח המאומת היא זימנה למלון את ארצ'יבלד, הבעל. מי שציפה לסצנה דרמטית במפגש ביניהם התבדה - עדי ראיה מספרים שכריסטי התייחסה אליו כאל מכר רחוק והייתה אדיבה אבל מרוחקת. בשלב מסוים היא אמרה שהיא תשמח לשוחח איתו אבל שהוא יצטרך להמתין בלובי, כי היא חייבת לעלות לחדר ולהחליף לשמלת ערב לפני הארוחה.
גם הרעיון שמדובר ביחסי ציבור לספר החדש שלה נשען על כרעי תרנגולת. כריסטי הייתה אישה מופנמת שסלדה מפרסום ונאבקה לשמור על הפרטיות שלה. ההוצאה לאור שלה זעמה על כל התקרית, הם ראו בה פרסום מביך ולא הזדמנות למינוף שיווקי. ההסברים שהגיעו מאוחר יותר נטו להתמוטטות עצבית ואובדן זיכרון, או אם להיות ספציפיים מצב שנקרא "פוגה אסוציאטיבית", מצב בו העומס על הנפש גדול כל כך שהגוף פשוט 'מקפיץ את הפקק' ומתנתק מהאישיות אבל עדיין מתפקד. הסברה הייתה שהלחץ העצום שבו נמצאה כריסטי גרם לה לאבד את זהותה ולברוח מהמציאות, והרופאים שבדקו את כריסטי אישרו שהיא סבלה מזעזוע מוח קל ואמנזיה מוחלטת.
סבלה מזעזוע מוח קל ואמנזיה מוחלטת. אגתה כריסטי
(צילום: Bettmann)
בסופו של דבר חזרה כריסטי לביתה ולבתה. הגירושים מארצ'י הפכו רשמיים בשנת 1928, האקס נישא לננסי ניל ואגתה המשיכה לכתוב והפכה לסופרת המצליחה ביותר בכל הזמנים. בשנת 1930 היא נסעה לבדה לבגדד, עם כרטיס בכיוון אחד, כדי להימלט מהרכילות ומהכאב שלא הרפה. היא פגשה שם את מקס מאלואן, ארכיאולוג, שהיה צעיר ממנה ב-14 שנה. כמה שבועות לאחר מכן הוא הציע לה נישואים והיא סירבה. זה לקח כמה חודשים עד שכריסטי הבינה שהוא לא הולך לשום מקום, הם התחתנו והיא סוף-סוף זכתה באושר ויציבות (בדיעבד יוחסה לה האמירה "אין בעל טוב יותר לאישה מאשר ארכיאולוג. ככל שהיא מזדקנת, העניין שלו בה הולך וגובר"). כריסטי הצטרפה אל מלוואן למסעות במזרח התיכון, שהעניקו לה השראה לכתיבת הספרים המאוחרים יותר.
במשך עשרות שנים התקבע הנרטיב לפיו כריסטי סירבה לדבר על 11 הימים הנעלמים וגם השמיטה אותם לחלוטין מהאוטוביוגרפיה שלה. אלא שההיסטוריונית, לוסי וורסלי, חשפה ריאיון ארוך וכן שהעניקה כריסטי ל"דיילי מייל" בפברואר 1928, פחות משנתיים לאחר האירוע, כפי הנראה כדי לשנות את הדימוי הציבורי שנוצר לה, ושפגע במאמצים שלה לקבל משמורת על רוזלינד, בתה. בריאיון היא מתארת איך "עזבה את הבית באותו לילה במצב של מתח עצבי קיצוני, מתוך כוונה לעשות משהו נואש”, איך באחר הצהריים ביום לפני ההיעלמות היא ביקרה קרובת משפחה בעיירה סמוכה ובדרכה חזרה עבר בראשה הרעיון "לנסוע ישר לתוך המבנה", אבל היא שינתה את דעתה כי רוזלינד הייתה איתה במכונית.
אנגליה של שנות ה-20 פשוט לא הייתה בנויה חברתית ותרבותית להכיל רעיון כמו התנתקות מהאישיות לצרכי הגנה על הנפש. עטיפת הספר Agatha Christie: An Elusive Woman, מאת לוסי וורסלי
(הוצאה לאור: Pegasus Crime)
היא המשיכה וסיפרה שבלילה ההוא הרגישה אומללה, ויצאה מהבית ונהגה ללא מטרה. היא שקלה להטביע את עצמה בנהר אבל הרגישה שהיא שחיינית טובה מידי, משם נסעה ללונדון ולמקומות נוספים, עד שהפנתה את המכונית לעבר המחצבה. אלא שלפני שהמכונית הספיקה לצלול היא התנגשה בדבר מה וראשה של כריסטי נחבט בהגה. משם, לדבריה, היא נדדה במצב מעורפל לתחנת רכבת ועלתה על אחת שנסעה לכיוון הרוגייט, עיר שבה טופלה כריסטי בעבר בעקבות דלקת עצבים. "קראתי בעיתונים על אגתה כריסטי בזמן השהות שלי שם", היא נזכרת, "וחשבתי לעצמי שהאישה הזאת נהגה בטפשות".
לדברי וורסלי, הריאיון הוענק כדי להוכיח שכריסטי לא הייתה "אמא רעה", שנטשה את בתה והפקידה את עצמה בספא לעשרה ימים, אלא אם שסבלה ממחלה. אבל הציבור, לטענתה של ההיסטוריונית, העדיף להתעלם מהגרסה של כריסטי, בין היתר כי אנגליה של שנות ה-20 פשוט לא הייתה בנויה חברתית ותרבותית להכיל רעיון כמו התנתקות מהאישיות לצרכי הגנה על הנפש. זו לא הייתה תופעה נדירה - לא מעט חיילים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה התמודדו עם אובדן זיכרון או מצבי פוגה, אבל טראומה נפשית שלא לוותה בפציעה פיזית כמו הלם קרב נתפסה לא פעם כחולשת אופי, פינוק או העמדת פנים מכוונת, ואמנזיה או קריסה פסיכולוגית נחשדו כניסיון השתמטות משירות או תפקוד.
גם העובדה שכריסטי הייתה מה שהיום נקרא אישה מועצמת לא שיחקה לטובתה בחברה השמרנית ההיא. נשים שפרצו גבולות מגדריים ועבדו ב"עבודות של גברים" עוררו עוינות, והעיתונות הציגה אותה כאישה קרה ומניפולטיבית. כשהיא נעלמה, בתה נותרה מאחור - עובדה ששיחקה לרעתה, והציבור העדיף נרטיב של נקמה או מתיחה על פני הסבר של מחלת נפש. תוסיפו לזה את המקצוע של כריסטי - סופרת מסתורין - ומפה הדרך להניח שהיא פשוט מביימת את עלילת ספרה הבא הייתה קצרה.
הגבר השרמנטי, היפה והכובש הפך לדגל אדום
אבל לסופרים יש דרך משלהם לנצל מידע ולעבד טראומות. לא הלך בריאיון? אין בעיה, יעבוד בספר. התת-מודע לא זורק שום דבר. 11 הימים של דצמבר 1926 הפכו למנוע יצירתי חזק עבור כריסטי, שגם בספרים שפרסמה קודם להיעלמות נגעה לא פעם ברעיון של החלפת זהויות. החוויה שעברה פיצלה את הכתיבה המאוחרת שלה לשני ערוצים: חקירה פסיכולוגית עצמית כמעט אכזרית תחת שמות בדויים, ושינוי עמוק ומפוכח בקודים העלילתיים של ספרי-המתח המפורסמים שלה.
השם שהמציאה הפעם היה מרי וסטמאקוט. העיתונות הגדירה את הספרים האלה כרומנים אבל מי שחיפש שם סיפור אהבה מסוכר קיבל נתיחת פוסט-מורטם של נפש האישה. בספר Unfinished Portrait (1934), דמותה של סיליה, הגיבורה, לא רק שוקלת להתאבד אחרי מות אימה ועזיבת בעלה, היא גם ניצלת ברגע האחרון על ידי גבר זר. אבל סיליה לא מבינה במלודרמה והיא בוחרת שלא לפתח איתו קשר רומנטי, פשוט כי היא מבינה שהיא לא באמת מכירה אותו. זה היה הביטוי לחרטה של כריסטי עצמה, שנישאה בגיל צעיר לגבר מרשים ונוצץ (ארצ'י) שאותו בקושי הכירה, נישואים שנגמרו באסון.
הספר השני שכתבה וסטמאקוט יצא ב-1944. Absent in the Spring ("נעדרת באביב") היא יצירה שכריסטי כתבה בבולמוס מטורף תוך שלושה ימים רצופים ללא שינה. הגיבורה, ג'ואן סקאדמור, היא אישה בורגנית שמשוכנעת שהיא רעייה ואם מושלמת. היא נתקעת לבדה במשך מספר ימים בתחנת רכבת מבודדת במדבר, בלי ספרים או תעסוקה. השקט הכפוי והבדידות המוחלטת מאלצים אותה לעשות את הדבר הכי מפחיד הידוע לאדם: להסתכל פנימה. היא מגלה שהחיים והתפיסה העצמית שלה הם זיוף מוחלט. זו כנראה ההשתקפות המדויקת ביותר של מה שכנראה קרה לכריסטי באותם 11 ימים בהרוגייט.
השינוי לא פסח גם על ספרי הבילוש. אגתה כריסטי
(צילום: Bettmann)
השינוי לא פסח גם על ספרי הבילוש המוכרים של כריסטי, שפרסמה תחת שמה. אם במותחנים המוקדמים שלה, לפני 1926, הגיבורות הן לרוב צעירות הרפתקניות שמתאהבות בגברים כריזמטיים, נועזים ורודפי ריגושים, הנוסחה הזו מתה על המצוק בסארי. בספרים הבאים הגבר השרמנטי, היפה והכובש הופך כמעט תמיד לדגל אדום, ולא פעם לרוצח עצמו. הכריזמה הגברית הפכה אצל כריסטי מקלף חברתי לסיבה לחשד. הגיבורות שלה התגלחו על ניסיונה האישי, הן יודעות לבחור בגבר הסולידי, השקט והבטוח, ומבינות שקסם אישי הוא לעתים קרובות כלי נשקו של הסוציופת.
לא פעם הפך שינוי הזהות בספרים המאוחרים של כריסטי מתעלול של פושע או בלש לאמצעי הישרדות נפשי. במותחן "המרגלת היפה" (Destination Unknown, 1954), הגיבורה הילארי קראוון, חווה שרשרת טרגדיות שמזכירה את חייה של כריסטי: הבת הקטנה שלה מתה ובעלה נוטש אותה למען אישה אחרת. הילארי נוסעת למרוקו במטרה מוצהרת להתאבד, אבל ברגע האחרון מגויסת למשימת ריגול חשאית שדורשת ממנה לאמץ זהות של אישה אחרת. מתחת לנרטיבים הבלשיים מוכמנת התובנה לפיה היכולת של דמויות לשנות זהות, לאמץ שמות בדויים או לזייף רגשות, מוכיחה בעיקר עד כמה הגבול בין אמת לבדיה בנפש האדם מטושטש ודק.
דיים אגתה כריסטי נאספה אל בוראה ב-12 בינואר 1976, בת 85, והשאירה אחריה מורשת ספרותית בלתי נתפסת: 66 ספרי בלש שהפכו אותה לסופרת העלילתית הנמכרת ביותר בהיסטוריה (שנייה רק לתנ"ך ולשייקספיר). היא נקברה בלוויה שקטה ופרטית באוקספורדשייר, שנתיים אחריה מת גם מלוואן, ונקבר לצידה. כריסטי לא איבדה מהרלוונטיות שלה בשום שלב, וההגדרה שלה לאופן בו תרבות המערב תופסת מתח, כמו גם דמות הבלש המפורסם, פוארו, השאירו שביל ברור ליוצרים בז'אנר שבאו אחריה, גם היום, 50 שנה אחרי מותה.
