בריאיון מקוון שהתקיים אמש במרכז התרבות 92NY במנהטן לרגל השקת ספר המסות החדש שלו באנגלית, "הלב החושב: מאמרים על ישראל ופלסטין", תקף הסופר דויד גרוסמן את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ממשלתו וציבור הימין, בחריפות יוצאת-דופן - גם ביחס לעצמו. בשיחה עם הסופר האמריקני ג'ושוע כהן, זוכה פרס הפוליצר על הרומן הבדיוני "הנתניהוז", הזהיר גרוסמן מפני "גל של אלימות מהסוג הגרוע ביותר" שעלול להתפרץ אם נתניהו יורשע בפלילים.
דויד גרוסמן בריאיון ל-92NY
(קרדיט: 92NY)
"אני חושש מאוד ממה שיקרה כאן אם נתניהו יורשע", אמר גרוסמן. "האלימות כבר חרוטה כל כך עמוק בנפש הישראלית, גם הלאומית וגם האישית, שהגרוע מכל עוד עלול להתפרץ. אנחנו גם עלולים לראות את המומחיות של מר נתניהו להצית את המצב, ליצור סיטואציות של שנאה וברוטליות. הוא ניזון מזה - הוא מתפקד בצורה מבריקה בתוך מצבים כאלה".
גרוסמן גם תקף את שותפיו הפוליטיים של נתניהו, השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ': "אני רואה בהלבנת האישיות והאידיאולוגיה של אנשים כמו בן גביר וסמוטריץ' את החטא הגדול ביותר של נתניהו — ממש פשע. לאפשר לאנשים כאלה להשפיע כל כך הרבה על עתידנו זה מעשה פושע. הם פאשיסטים, מלאי-שנאה, ומה שהם עושים זה להחדיר שוב ושוב תכנים של שנאה ופאשיזם".
גרוסמן האשים את הציבור הימני בישראל בהתנתקות מהמציאות ובהקרבת חלק מהיכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלו: "כדי להיות ימני בישראל, אתה מוכרח לנתק את עצמך מחלק גדול מהמציאות. ואם אתה מתעקש להכחיש את המציאות - אתה חייב לוותר על חלק מהיכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלך". בהמשך התמקד במתנחלים ואמר: "כדי לעשות את מה שהם עושים, לשלוט במיליוני בני אדם שלא רוצים אותם ושאין להם תקווה אחרת בחיים, הם נאלצים לוותר על חלק מהיכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלהם. כדי לא לדעת מה אתה עושה — כדי לא לראות את פסק הדין שאתה חורץ על קיומנו כאן — אתה מוכרח לדכא את החלקים הדקים והעדינים יותר של התודעה שלך. כדי שהמתנחלים יוכלו להמשיך במה שהם עושים — הם צריכים להתעבות, להפוך לכלי קהה, פחות פתוח, פחות רגיש".
גרוסמן המשיך וצייר בפני הקהל האמריקאי תמונה קודרת של ישראל שלאחר מתקפת ה-7 באוקטובר: "האווירה היא של ייאוש, של חוסר-תקווה, של תחושת בגידה מצד ההנהגה שהבטיחה לנו שיש לנו את חיל האוויר הכי טוב ואת הצבא הכי טוב בעולם. פתאום מצאנו את עצמנו מרוסקים לרסיסים”. לדבריו, "ייקח עוד עשרות שנים עד שנבין באמת מה קרה לנו באותו יום. כרגע, אנחנו מדברים על המציאות בשפה קלישאתית. אין לנו מילים, אין לנו בלבול, יש לנו רק קלישאות — והשימוש בקלישאות הוא עלבון לאנשים שלוקחים גאווה ברגישות שלהם לשפה".
גרוסמן השווה את מצבה של ישראל לשמשון הגיבור שהשתכר מכוחו ופגע בעצמו: "שמשון, כמו ישראל, היה חידה לעצמו. הכוח שלו היה עצום, אבל הוא השתמש בו בצורה מופרזת ונפיצה, גם כשלא היה צורך. אנחנו הישראלים סובלים מזה שנים. אתה לא יכול להיות כל כך חזק מבלי לעשות טעויות של כוח, מבלי להתפתות לעוצמה שיש לך". הוא הבהיר כי חרף עוצמתה, ישראל לא תוכל לנצח את אויביה בכוח בלבד: "נגזר עלינו לחיות לפי החרב ולמות לפי החרב. לא ננצח בלי הסיוע החיוני של ידידינו, ובמיוחד של ארצות הברית".
גרוסמן, שתמך לאורך השנים בפיתרון שתי המדינות, הודה שבעידן שאחרי 7 באוקטובר ישנו ספק רב ביכולתו להתממש: "אני לא בטוח שהוא יחזיק מעמד. יש יותר מדי דם רע, יותר מדי פנאטיות, יותר מדי דת מעורבת בסכסוך הזה. אבל תציעו לי רעיון טוב יותר – ואחבק אותו". הוא הדגיש כי "עד שלא יציעו לי רעיון טוב יותר, אני ממשיך להאמין שאין מוצא אחר מלבד מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל". לדבריו, "העתיד שלנו תלוי בשלום עם כמה שיותר מדינות ערב. אנחנו צריכים אותם בדיוק כפי שהם צריכים אותנו. גם הפלסטינים – אנחנו לא עושים להם טובה כשאנחנו דורשים שתהיה להם מדינה. אנחנו צריכים אותם כמו שהם צריכים אותנו".
בהמשך התייחס גרוסמן גם לתופעת ירידת סופרים ואנשי רוח מהארץ: "זה כואב לראות את כל הצעירים המבריקים האלה עוזבים את ישראל. זה גם מסוכן, כי הם יכלו לתרום כל כך הרבה לעתיד של המדינה, לעיצוב האופי שלה — והם הלכו. אולי הם צודקים ואני טועה, אבל נכון לעכשיו, אני לא עוזב. אני לא יודע - אולי תבוא מציאות שתכריח גם אותי לעזוב, אבל אני מקווה שזה לא יקרה. אני בוחר להישאר, לפחות לעת עתה, כי כל מה שקורה כאן - מהגרוע ביותר ועד היפה ביותר - רלוונטי לחיי. אני רוצה לחיות חיים רלוונטיים, במקום שבו כמעט כל מה שקורה מחייב אותי להיות מעורב, להיות נוכח, להיות חי. אני רוצה לחיות במקום שבו השפה רלוונטית עבורי, האסוציאציות רלוונטיות, האופי של האנשים והמעשים שלהם — רלוונטיים. אני מבין למה אנשים כאן פועלים כפי שהם פועלים, לטוב ולרע".
גרוסמן גם שוחח על יחסו לדת ולאמונה באלוהים, במיוחד על רקע אובדן בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. לדבריו, אחרי מות בנו הוא ראה כיצד למשפחות מאמינות היה קל יותר להתמודד עם השכול: "לאנשים שמאמינים באלוהים היה קל יותר. היה להם מין 'הסבר', במרכאות. אני לא רוצה נחמה מלמעלה. אני רוצה להיות חסר כל אפשרות של הגנה עצמית. אני רוצה לעמוד עירום מול המציאות הזו. אני פיכח מדי כדי להאמין באלוהים".
גרוסמן אמר כי הוא מגדיר את עצמו "אתאיסט, אבל מאוד-מאוד יהודי. כששואלים בסקרים 'מה אתה יותר — ישראלי או יהודי?', אני אומר: 'אני לא רוצה לבחור'. בשבילי, להיות יהודי זה להיות מסוגל לחיות בלי עזרתו של כוח-על שמכוון אותנו, מגן עלינו או דורש מאיתנו משהו. אני צריך להיות בלי אלוהים — זה חשוב לי. אני לא רוצה שמישהו יתווך ביני לבין המציאות. אין שום דבר. יש רק מדבר צחיח של כלום, שאנחנו צריכים למלא בעצמנו — בערכים שלנו, ביכולות שלנו, בתשוקות שלנו, בהומור שלנו — הכול. זה תלוי בנו, ליצור".
בנימה מהורהרת, גרוסמן הוסיף: "והעתיד, כמו שהשיר אומר, איננו שלנו לראות".
השיחה המלאה של גרוסמן וג׳ושוע כהן תפורסם בספרות ותרבות של ידיעות ובאתר ynet
