עם אולמות שמעוצבים מחדש כמועדון ברלינאי משנות ה-30, אלכוהול שזורם בדם הנוכחים, מדבקות שמכסות את הטלפונים ובמות ב-360 מעלות - בשנים האחרונות הפך "קברט" לאחת הבשורות המסעירות והחדשניות בעולם מחזות הזמר. שחקנים מוכרים כמו אדי רדמיין, אדם למברט, מדליין ברואר ("סיפורה של שפחה"), איימי לו ווד ("הלוטוס הלבן") ואאולי'אי קרוואליו ("מואנה") נכנסו לתפקידים הראשיים בהפקות בווסט אנד ובברודוויי לתקופות קצובות, והחיו מחדש את המחזמר הקאנוני לקהל עכשווי.
14 צפייה בגלריה
גייל רנקין ואדי רדמיין עם הקאסט של "קברט", טקס פרסי הטוני 2024
(צילום:Theo Wargo/Getty Images for)
כעת, הבשורה הזו הגיעה גם לישראל: הקאמרי מעלים את "קברט" על במה של 360 מעלות - כשלתפקידים הראשיים נכנסים רן דנקר, ליהי טולדנו, חני פירסטנברג ונדב נייטס - יותר מעשור אחרי שעלה שם בפעם הקודמת באולם הגדול עם איתי טיראן החד-פעמי. אבל רגע לפני כן, כשאתם עוד יושבים בבית לבד והחצוצרה קוראת, כדאי לחזור לאחור על סיפורו של מחזמר שעלה לראשונה לפני שישה עשורים, עוסק בעליית הנאציזם בשנות ה-30 - והוכיח שלא משנה באיזו תקופת זמן אנחנו נמצאים החיים הם תמיד קברט.
היא לא נראית יהודייה בכלל
את "קברט", שעלה לראשונה בברודוויי ב-1966, יצרו המוזיקאים היהודים-אמריקאים ג'ון קנדר ופרד אב (שגם חתומים יחד על "שיקגו") לפי קובץ הסיפורים "פרידה מברלין", שכתב הסופר האנגלי-אמריקאי כריסטופר אישרווד. עלילת המחזמר מתרחשת בברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, סביב מועדון קברט בשם קיט-קאט, שבו מופיעה סאלי בולס. כשהיא פוגשת במקום בחור אמריקאי בשם קליף בראדשו, שחולם לכתוב ומתפרנס מלימוד אנגלית בדירתו, מתחיל להתפתח בין השניים סיפור אהבה. כל זה כשברקע המציאות הפוליטית הולכת ומקצינה, הנאציזם מתחזק וברלין הופכת מעיר של חופש בכלל וחופש מיני בפרט למקום שצריך לברוח ממנו.
מאז עלייתו, נחשב "קברט" לאחד המחזות המזוהים והמשפיעים בתולדות הז'אנר, ושש שנים לאחר עלייתו בניו-יורק הוא עובד לסרט קולנוע בכיכובה של לייזה מינלי, שהפך ללהיט קופתי וזכה בשמונה פרסי אוסקר. אך למורת רוחם של מעריצים רבים, השוני בין המחזמר לסרט היה רב.
קווי עלילה שלמים נותרו בחוץ: סיפור האהבה הטרגי בין פראוליין שניידר להר שולץ היהודי הוחלף ברומן חדש; סאלי בולס הפכה מבריטית לאמריקנית (בשל הליהוק של מינלי); וקליף בראדשו הפך לבריאן רוברטס. גם בגזרה המוזיקלית - שירים נוספו, הורדו ושונו, כשכמה מהחדשים - Mein Herr, Maybe This Time, ו-Money, Money - שולבו לאחר מכן אף בגרסת הבמה (וטוב שכך).
"כתבנו גם שירים פרובוקטיביים לגמרי", סיפר קנדר ל"ואניטי פייר", והוסיף שבמקור השניים כתבו למחזה כ-60 שירים. "כתבנו גם שירים אנטישמיים - כמו ‘שכן טוב כהן, הלווה לך הלוואה'. אבל לא הגענו רחוק עם זה".
חלק מהרעיונות הללו נזנחו בדרך, אחרים עברו ריכוך - ובמקרה אחד התנקזו לשיר שהפך לאחד הרגעים הפוליטיים החזקים ביותר במחזמר. בשיר If You Could See Her, שמבצע המנחה (ה-Emcee) ונחשב בעיני היוצרים עצמם לשיא היצירה, הוא מופיע על הבמה עם גורילה ומספר על סיפור אהבתם. בהפקות הבימתיות, בעקבות כעס עז שעורר השימוש במילה Jewish במהלך הצגות ההרצה, החליף פרד אב את השורה החותמת לכינוי הגנאי היידישאי Meeskite (אדם מכוער או עלוב למראה), שנתפס אז כפוגעני פחות. רק בעיבוד הקולנועי הוחזרה השורה המקורית - She wouldn’t look Jewish at all - והפכה את הנאמבר כולו למטאפורה ישירה ובלתי מתנצלת על אנטישמיות.
מסיבות דומות שונה גם שם המחזמר מ"ברוכים הבאים לברלין" ל"קברט", אחרי שאישה שעסקה במכירת חבילות כרטיסים הזהירה שלקוחותיה היהודים לא ירכשו כרטיסים להצגה עם "ברלין" בשם - כשהזמן הוא כ-20 שנה אחרי המלחמה ורבים מיהודי העיר שרדו את המלחמה. לפי הסיפור, את השם "קברט" הם אימצו לאחר שג'ו מסטרוף - שכתב את תמליל המחזמר - הבחין ששני להיטים בתחום באותה תקופה, Carnival ו-Camelot, התחילו באות C והיו בני שלוש הברות.
"הוא בחר בברלין בגלל האווירה המינית"
כשעלה המחזמר בשנות ה-60 פעלו יוצריו בתוך מגבלות התקופה, במיוחד בכל הקשור לייצוג נטייתו המינית של הגיבור, המבוסס על דמותו של הסופר כריסטופר אישרווד. בעוד שעל הבמה הודגש תחילה בעיקר סיפור אהבתו עם סאלי בולס, גרסת הסרט הרחיבה את המבט והציגה דמות מורכבת יותר, שלבראדשו יש משיכה מובהקת גם לגברים - שינוי שחלחל בהמשך גם אל העיבודים הבימתיים.
אישרווד, סופר ומחזאי בריטי-אמריקאי, נודע בעיקר בזכות הרומנים שכתב על ברלין של ראשית שנות ה-30. הוא נולד למשפחת אצילים בצפון-מערב אנגליה ואביו היה קצין בצבא הבריטי שנפל במלחמת העולם הראשונה. לגרמניה הגיע כדי להיות עם חברו, המשורר ו. ה. אודן - גם הוא היה מחוץ לארון.
14 צפייה בגלריה
"כסופר הוא היה ספרינטר, לא רץ למרחקים ארוכים". כריסטופר אישרווד
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
"אביו של אודן הציע לממן לבנו את מה שהיינו מכנים היום 'שנת הפסקה'", אמר בעבר פרופ' נורמן פייג', שכתב ספר על תקופת השהות של שני הסופרים בברלין, בריאיון ל-BBC. "אני חושב שהוא בחר בברלין בגלל האווירה המינית".
אישרווד תכנן במקור לכתוב רומן רחב-יריעה על החיים בברלין, "אבל כסופר הוא היה ספרינטר, לא רץ למרחקים ארוכים", הוסיף פרופ' פייג'. במקום זאת, הוא פרסם שני חיבורים קצרים המבוססים על חוויותיו בעיר - בשנת 1935 יצא לאור Mr. Norris Changes Trains, ואחריו Goodbye to Berlin ב-1939. בסיפורים הללו, שאוגדו לבסוף לקובץ סיפורים בשם "פרידה מברלין", כתב כי הגיע לעיר מסיבה אחת בלבד - "בנים". עם זאת, בגלל שפורסמו בשנות ה-30, אישרווד לא היה יכול לכתוב בגלוי על נטיותיו, ולכן הסיפורים המקוריים כתובים מנקודת מבט של מספר שמתרחק ממנו.
בסיפוריו נהג לתאר גם את הדמויות הססגוניות שפגש בחייו, וסיפר כיצד התגורר בפנסיון מוזנח לצד שורה של דיירים מפוקפקים, שהפכו בהמשך להשראה. אישרווד אומנם לא ניהל במציאות רומן עם נערת שעשועים בריטית, אבל הוא סיפר כי אכן הייתה סאלי בולס אמיתית - צעירה אנגלייה שחיה בברלין בשם ג'ין רוס. לפי התיאור שלו, כישרונה העיקרי של סאלי היה בלכידת גברים מבוגרים ועשירים.
ג'ין רוס הייתה רחוקה מאוד מהדמות של בולס, הפאם-פאטאל הטרגית שחולמת ש"אולי הפעם תנצח". היא הייתה עיתונאית, מבקרת קולנוע ופעילה פוליטית רדיקלית, רוס הייתה סטליניסטית אדוקה וחברה כל חייה במפלגה הקומוניסטית הבריטית. לאורך הקריירה שלה גם כתבה ביקורת פוליטית, עבדה כמבקרת קולנוע ובמהלך מלחמת האזרחים בספרד שימשה ככתבת מלחמה.
בתקופת שהותה בברלין של רפובליקת ויימאר, עבדה כזמרת קברט ושאפה לקריירת משחק, ושם גם הכירה את הסופר. ב-1931 חלקו השניים דירה לזמן קצר, ואישרווד ביסס על חייה פרטים רבים - כולל היריון והפלה - ואף מסופר כי דחה את פרסום היצירה עד שקיבל את הסכמתה, מחשש לתביעת דיבה. עם זאת, גלגוליה המאוחרים של הדמות, בעיקר במחזמר ובסרט, רוקנו אותה מהמורכבות הפוליטית והאינטלקטואלית של רוס עצמה.
רוס הלכה לעולמה ב-1973, וכמעט שלא דיברה על השימוש שנעשה בה כמודל לדמות. אלכסנדר קוקבורן, הבן המשותף לה ולעיתונאי קלוד קוקבורן (שהוא גם סבה של השחקנית אוליביה וויילד), צוטט ב-BBC מספר כי "ג'ין הייתה אישה נפלאה, חמה ועדינה בהתנהלותה. היא לא הייתה יכולה להיות שונה יותר מהדמות הדקיקה והקצת-ריקה שהיא סאלי בולס. היא הייתה אינטליגנטית מאוד, חדה פוליטית ומלאת חיים. סביר להניח שהדיוקן שצייר אישרווד די עצבן אותה".
"סמוך לסוף חייו, אישרווד הודה שהוא כבר לא באמת זוכר איך ג'ין רוס הייתה", הוסיף פרופ' פייג', "הזיכרונות כוסו בשכבות של כל השחקניות שגילמו את גלגוליה השונים. אישרווד פעל בקו התפר שבין בדיה לאוטוביוגרפיה".
"חשבתי שנגמרה לי הקריירה"
אחת הדמויות היחידות שכתבו יוצרי המחזמר כמעט מההתחלה ושלא התבססה על אלו שנקרו בדרכו של אישרווד - היא דמות המנחה. בעלילה היא מתפקדת כמנחה של הקיט-קאט, אבל למעשה היא המספר של כל ההצגה, שוברת את הקיר הרביעי ומתווכת בין הבידור שעל הבמה למציאות שמחוצה לה. את הדמות הגה הרולד פרינס, שהפיק וביים את ההפקה המקורית, ובקריירה הענפה שלו נמנות גם הפקות גדולות נוספות כמו "סיפור הפרברים", "כנר על הגג" ו"פנטום האופרה".
כשבמרכז עמד הרעיון להציב אחד ליד השני את דיירי הפנסיון שבו שהה אישרווד ואת אחד ממועדוני הלילה המפוקפקים של העיר - פרינס נזכר בשנות ה-50, כששירת כחייל בשטוטגרט שבגרמניה והסתובב במקומות כאלה. אז בבמה שלט מנחה עם איפור לבן ומיניות לא מוגדרת. גם ג'ון קנדר נתקל בדמות דומה, בהופעה של מרלן דיטריך באירופה. "איש קטן, מאופר באופן מוגזם, התנדנד על הבמה ואמר: 'וילקומן, ביאנו, וולקאם'", סיפר בריאיון ל"ואניטי פייר". כך נכתב השיר הראשון של "קברט", Willkommen - עם המילים הללו ממש.
לתפקיד המנחה בחר פרינס בחברו ג'ואל גריי (שמוכר גם בזכות בתו המפורסמת ג'ניפר גריי), כוכב מועדוני לילה שלא הצליח לפרוץ לברודוויי. גריי הרגיש שהעולם התיאטרוני "רציני מדי" עבורו, וכשפרינס התקשר אליו, הוא שיחק פיראט במחזמר קטן. "הוא ידע שאני גמור", סיפר גריי גם כן ל"ואניטי פייר", "רציתי לפרוש מהמקצוע".
בתחילה התקשה גריי לעצב את דמות המנחה - אבל אז נזכר בסטנדאפיסט שראה פעם, שסיפר בדיחות גסות, הומופוביות וסקסיסטיות. באחת החזרות החליט לעשות בדיוק את מה שעשה אותו קומיקאי. "התרפסתי על כל הבנות, נגעתי להן בחזה ובישבן והן כעסו בטירוף. הייתי נורא. כשזה נגמר חשבתי: זהו - זה סוף הקריירה שלי. אבל אז, מתוך החושך, הגיע מר פרינס", סיפר, "הוא הניח יד על הכתף שלי ואמר: 'ג'ואלי, זה זה'".
איך זה יכול היה לקרות?
ההצגה הראשונה של "קברט" התקיימה בתיאטרון שוברט בבוסטון בסתיו 1966 - כשאת בולס גילמה ג'יל האוורת', אחרי שהתפקיד הוצע לג'ולי אנדרוז אך מנהלה סירב בגלל התדמית המפוקפקת-מוסרית של הדמות. הוא לא אהב את הרעיון שהשחקנית שהפכה לאומנת האידיאלית ב"צלילי המוזיקה" ו"מרי פופינס", תעשה הסבת מקצוע להיות "הכוכבת של מייפייר" ותתחנן שהאדון שלה "לא יספר כלום לאמא".
ההצלחה הגיעה במהרה, וגריי עצר את ההצגה כבר בנאמבר הפתיחה כי הקהל פשוט לא הפסיק למחוא כפיים. המחזמר זכה בשמונה פרסי טוני, הזניק את גריי למעמד של כוכב ברודוויי, רץ במשך שלוש שנים וזכויות העיבוד הקולנועי נמכרו תמורת 1.5 מיליון דולר - סכום שיא באותו הזמן.
בשל מחויבויות קודמות, פרינס ויתר על האפשרות לביים את העיבוד, ועל העבודה הופקד בוב פוסי. מספרים שאחת הסיבות לשינויים הרבים בין שתי ההפקות קשורה ליריבות בין השניים. הוא אף ניסה להחליף את גריי, אבל האולפנים התעקשו לא לוותר על התרנגולת מטילת ביצי הזהב שבידם.
לתפקיד של בולס לוהקה צעירה בת 26, דור ההמשך של הכוכבת ההוליוודית ג'ודי גרלנד - לייזה מינלי. "נבחנתי להצגה ולא קיבלתי את התפקיד, אבל משום מה ידעתי שאלוהק לסרט", סיפרה ל"האפינגטון פוסט" ב-2013. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'זה בסדר, אני אעשה את הסרט'. הייתי הראשונה שלוהקה, אחרי שדיברתי עם המפיק, שהיה אז בפריז. נסעתי לשם, לבושה לגמרי כמו שדמיינתי שסאלי תיראה - המון צעיפים, מעילים וכל מיני כאלה - והוא אמר לי: 'אנחנו עושים את הסרט, ובדיוק דיברנו עלייך'. אמרתי לו: 'מעולה, אתה בא לראות אותי בהופעה הערב?' והוא אמר שכן. עשיתי את ההופעה הכי טובה שיכולתי, וכמובן שרתי את השיר 'קברט', שנכתב במקור בשבילי, כי הייתי אמורה להשתתף בהצגה - עד שהחליטו להפוך את הבחור לאמריקאי ואת הבחורה לאנגלייה. אז הוא בא לראות את ההופעה - וקיבלתי את התפקיד.
"הכוכבת היחידה משנות ה-30 שהכרתי הייתה מרלן דיטריך", סיפרה על עיצוב הדמות האיקונית. "דיברתי עם אבא שלי ואמרתי לו: 'טוב, כנראה שאצטרך לצבוע את השיער לבלונד', והוא אמר: 'לא, רגע, רגע'. הוא הלך והביא ספר והראה לי תמונות של תידה בארה, לואיז ברוקס ולואיז גלאום - כל כוכבות שנות ה-30 כהות-השיער.
"למחרת היה לי יום צילומים, ובדרך הייתה חנות איפור קטנה שמכרה ריסים. דיברתי איתה על הריסים שדמיינתי, כי ראיתי כאלה בחנות שלה - אבל הם היו צריכים להיות גדולים יותר. אז היא הכינה אותם במיוחד בשבילי. קניתי כמה, ואז הלכתי לחזרות, נסעתי לגרמניה והתחלנו לעבוד. ואז ערב אחד חשבתי שאני צריכה להראות לבוב את מה שאני מדמיינת, וזה בכלל לא עלה בדעתי לשאול אותו. פשוט הלכתי, צבעתי את השיער לשחור, גזרתי אותו ושמתי את הריסים ואת האיפור. הוא פתח את הדלת ואמרתי לו: 'מה אתה אומר על זה?' והוא אמר: 'מה עשית - מה? אה… זה די טוב!'".
הסרט כזכור הפך להצלחה ענקית, אבל היחידים שלא ממש אהבו את התוצאה היו קנדר ואב. "שנאנו את זה", הודה קנדר ב"ואניטי פייר", ונזכר גם בהקרנת הבכורה בתיאטרון זיגפלד בניו יורק כשהקהל היה בעננים: "הבנו שזה יצירת מופת. זה פשוט לא היה המופע שלנו".
מאז זכתה "קברט" לגלגולים רבים - חלקם אהודים יותר וחלקם פחות. שחקנים כמו אלן קאמינג, ניל פטריק האריס או אמה סטון נכנסו לנעליים האיקוניות, ואפילו חני פירסטנברג - שמגלמת כעת את סאלי בולס בקאמרי - הספיקה לגלם דמות אחרת בברודוויי לפני כעשור. כל דור מצא ביצירה הזו משהו אחר, וכל הפקה הוסיפה לה שכבה נוספת של משמעות.
"בסופו של דבר' השאלה הגדולה ביותר של המאה ה-20 היא - 'איך זה יכול היה לקרות?'", אמר הבמאי סם מנדס, שאחראי לחידוש הבימתי של קברט בברודוויי בשנות ה-90, בריאיון ל"ואניטי פייר", בניסיון להסביר מדוע המחזמר ממשיך למשוך קהל גם היום.
14 צפייה בגלריה
סימני אזהרה מול מציאות מתפוררת. אלן קאמינג ואמה סטון ב"קברט" בברודווי, 2014
(צילום: Charles Sykes/Invision/AP)
וכשצופים כיום בהפקות בניו יורק או בלונדון, קשה שלא לתהות אם היושבים באולם באמת מכירים לעומק את סיפור עליית הנאצים לשלטון, בזמן שהם מריעים בסיום. אבל ייתכן שזו בדיוק הנקודה: אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו אותנו, הרי שעצימת עיניים מול עוולות, מול סימני אזהרה ומול מציאות מתפוררת - היא לא פרקטיקה שנשארה מאחור בשנות ה-40 והיא נמצאת בכל "עולם מחר". אאוף וידרזיין.
