בשבועות האחרונים אי אפשר להתחמק מ"מטריקס" של מור. הוא מושמע ברדיו בתדירות שבה ישראלים נדרשים להתכונן למלחמה עם איראן, כבש את מצעד הטופ-100 של אפל מיוזיק והטופ 50 של ספוטיפיי בישראל (עניין מאוד לא פשוט בעידן הדיקטטורה המשולשת של אודיה-עומר אדם-אושר כהן) ומתפשט ברשתות החברתיות כמו צינון בגני ילדים. השנה העברית לא יצאה לדרך כל כך מזמן, והוא מסתמן כלהיט שיככב גם בסיכומה.
אבל האם ההתפוצצות של "מטריקס" אכן שייכת בלעדית למור או לאלו שחתומים על הלחן (גל ג'ו כהן ואלמוג קריאף) וההפקה המוזיקלית (ג'ו כהן)? או שיותר נכון לומר שהם אולי הבינו – וגם זה כישרון - איך להשתמש בנוסחה שכבר נוסתה בהצלחה, ולהלביש אותה על זמרת רעבה ופרשת רכילות עסיסית (הפרידה של מור והכדורסלן ים מדר)?
(מור - "מטריקס")
העובדה שהקרדיטים משויכים להם בלבד מלמדת על אמונה שנוצרה כאן יצירה מקורית במאה אחוז. ובכן, זה לא בדיוק המצב. משום שכפי שרבים ורבות כבר הבחינו – ובאמת לא צריך יותר מרבע אוזן מתפקדת כדי לשים לב - "מטריקס" נשען בכבדות של פיל על The Sweet Escape של גוון סטפני. כבר 20 שנה שהלהיט המתקתק והכיפי הזה מככב גם מחוץ לפלייליסטים של חובבי הז'אנר: לא ניתן לספור את כמות הפעמים שההוּק המדבק שלו, שמתבסס על ריף גיטרה פשוט, רשרוש טמבורין וקריאות ה"וו הוו, ווי הוו" של אייקון, הודבק לפרומואים, למעברונים בריאליטי ולכל מוצר אודיו-ויזואלי שנזקק להרמת מצב רוח מיידית. לא פלא, אם כן, שהוא משרת היטב גם את "מטריקס". השאלה היא האם ה"שירות" במקרה הזה, שבו החשיבות של המקור חיונית לביסוס השיר החדש, עבר תהליך של קבלת אישור מהיוצרים, דיווח ותשלום תמלוגים.
בארה"ב, למשל, הסתבכה רק לאחרונה הכוכבת העולה סטלה לפטי, משום שהשיר המגה-פופולרי "בוסטון" נשמע דומה להכאיב ל-Stick Season של נואה קאהן, שאנשיו ניגשו לברר וואט דה פאק וקיבלו את הקרדיט שמגיע להם (לפני שנחשף שעוד שירים שלה סובלים מבעיה דומה). וכש-Toy של נטע ברזילי זכה להצלחה מעבר לים, היא גילתה שגם האנשים של ג'ק ווייט לא פראיירים כשדרשו הכרה בדמיון של הפזמון ל-Seven Nation Army. בהאזנה חובבנית, הדמיון של "מטריקס" ו-The Sweet Escape ובעיקר החשיבות שלו לכוחו של השיר נשמעים אפילו יותר קיצוניים.
סוגיית הגבול בין השראה לתיאור הרבה פחות מחמיא מעסיקה את תעשיית המוזיקה ומפרנס את עולם המשפט מזה עידן ועידנים, וביתר שאת מאז שהעולם הפך לכפר גלובלי, יוצרים ומפיקים שיחקו עם אופציות טכנולוגיות שלא היו בעבר והמודעות לנושאים כמו זכויות יוצרים וקניין רוחני גדלה מאוד. חשוב להבדיל גם בין טענה מתחום הביקורת ("כבר שמענו את זה") לטענה מתחום המשפט ("זה מועתק").
אומנם השראה היא כלי ראשון במעלה עבור כל אמן, משום שאף אחד לא מגיע למצעדי הלהיטים אחרי שנים בג'ונגלים של האמזונס כשהוא מנוטרל לחלוטין מהשפעות. למעשה, היופי טמון ביכולת לעמוד על כתפי ענקים ומשם לגעת בשמיים. וגם להביא סולם זה ממש בסדר: סימפולים (שימוש ישיר בקטע קיים) ואינטרפולציות (שחזור של קטע קיים) הם כלים נהדרים שבעזרתם הפופ וההיפ-הופ מגשרים בין דורות ומרעננים ארכיונים. השאלה, והיא מורכבת, היא מתי זה לא בסדר להתהדר בנוצות שהן לכאורה לא רק שלך. זהו העצב החשוף שבו "מטריקס" נוגע.
למרבה הצער, קשה להאשים את מור בחריגה מהשורות: בזמן שגם ככה הפופ העולמי סובל כבר תקופה ממחסור ברעיונות חדשים, בסצנה המקומית אפשר לשמוע כבר שנים הדים מוכרים מפה ומשם, תחת השלט "חדש". אבל כמו בתחומים אחרים של החיים בארץ, גם המטריקס הזה יום אחד יתפורר.





