הבמה הידועה של "הרויאל פסטיבל הול" המשקיפה על נהר התמזה שבלונדון, כבר אירחה בעבר את השמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה מבובי גילספי דרך נינה סימון ועד לדיוויד בואי, אך למרבה ההפתעה דווקא פול מקרטני, החיפושית ואגדת הרוק לא עלה עליה - עד עכשיו. בערב יום שישי עלה סר פול מקרטני על הבמה, והפעם לא כדי לשיר - אלא לשוחח על ספרו החדש "פול מקרטני, המילים: 1956 ועד עכשיו".
האנתולוגיה שעליה עבד עם המשורר והסופר פול מלדון במשך חמש שנים, מכילה 154 שירים שבחר בעצמו מ-All My Loving ועד Your Mother Should Know, והם פרוסים על פני כמעט 900 עמודים בסדר אלפביתי עם הסברים והגיגים שלו. השירים מודפסים בפונט חדש שנקרא "ריגבי" - כמו אלינור, ומלווים בתמונות של מקרטני, משפחתו, הביטלס, חברים, חברות, אקסיות, נשים, ילדים, שרבוטים ואפילו מכתבי מעריצים. כל אלו דחוסים לשני כרכים עמוסים כל טוב. מקרטני הכריז יותר מפעם אחת שלעולם לא יכתוב אוטוביוגרפיה – ובכן הספר הזה הוא הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה שיכולה להיות לו.
"ניגנתי עם פאקינג ג'ון לנון"
מקרטני בן ה-79 שנראה בכושר מצוין, רזה ונינוח עם ראש מלא שיער כסוף ופנים לא מגולחות, התקבל באהבה רבה באולם המלא מפה לפה בקהל נרגש שנעמד על רגליו. עמדו שם גם בנותיו, מרי וסטלה ונכדיו וכן פרצופים מוכרים כגון סטיבן פריי וסיימון פג. הוא שיתף ברוגע, פתיחות וזרימה ברגעים הגדולים של חייו מהילדות בליברפול, דרך הביטלס, להקת ווינגס וקריירה שמתפרשת על פני למעלה משישה עשורים.
"ארבעתנו מצאנו אחד את השני באופן קסום", אמר מקרטני על הביטלס, כנראה הלהקה המפורסמת בעולם, שחבריה הקליטו יחד לאורך תקופה של שמונה שנים בלבד אולם על המורשת המוזיקלית שלהם מתחנכים דורות שלמים. "אני לא מרגיש אחריות לחינוך מוזיקלי של הדורות החדשים אבל אני כן מרגיש גאווה גדולה כשיוצרים כמו דייב גרוהל ואחרים ולהקות כמו הפו פייטרז מתייחסים אלינו כאל השראה".
מקרטני סיפר על ילדותו במשפחה מאוד אוהבת, חמה ומוזיקלית ממעמד הפועלים. הוא סיפר על אביו שניגן בפסנתר ועל אימו שאיבד לסרטן השד כשהיה רק בן 14. דיבר על ההשפעות הספרותיות שעזרו לו למצוא את כישרון הכתיבה שלו עוד כשהיה בבית הספר ועל הקשר שלו עם חבריו ללהקה. "בהתחלה היינו ג'ון, ג'ורג' ואני. רינגו היה מאוד חולה בתור ילד עד כדי כך שהרופאים אמרו לאמא שלו שלא בטוח שהוא ישרוד, אז הוא הצטרף רק יותר מאוחר, אבל הפך להיות חלק מאיתנו. אגב, רינגו יקבור את כולנו בסוף", צחק.
"אף פעם לא יצא לי להגיד לג'ון שאני אוהב אותו", הודה בתגובה לאמירה שהספר מלא באהבה והערכה לג'ון לנון, למרות הקרע שנוצר ביחסים שלהם בשלב מסוים. "בגיל 16, כשאתה גדל בליברפול זה לא דבר שאתה באמת יכול לעשות, אז אף פעם לא אמרתי לג'ון 'היי, בנאדם, אני אוהב אותך'. אף פעם לא הגעתי לזה. אז עכשיו, אחרי כל השנים ואחרי העבודה על הספר הזה והזיכרונות, כיף לי להבין ולדעת כמה אני אוהב אותו".
האירוע היה טיול ארוך בשדרת הזיכרונות של אחד האמנים החשובים ביותר בתרבות הפופ. מקרטני תיאר את שנות העשרה שלו לצד לנון כמו "לטפס במדרגות כששנינו עולים אחד ליד השני. פשוט נזכרתי כמה נהדר היה לעבוד איתו וכמה שהוא עצמו היה נהדר. תבינו, זה לא היה סתם, זה לא שניגנתי עם ג'ון בלוגס, ניגנתי ושרתי עם פאקינג ג'ון לנון".
לקול צחוק הקהל, מקרטני שיתף סיפור שספק אם אפילו מעריצי הלהקה השרופים שמעו בעבר. מסתבר שבצעירותו אהב מאוד לתפוס טרמפים. הוא נהג לפנות לג'ון או לג'ורג' ולומר: 'בואו נתפוס טרמפים". באחת הפעמים שהוא ולנון תפסו טרמפ ל-Ryde שב-Isle of Wight, היכן שבת דודתו בטי התגוררה עם בעלה, הם ישנו "ראש לרגליים" במיטת היחיד בביתה. "כשאנחנו ככה כבר במיטה, פתאום בטי וטום נכנסו לחדר לכבות לנו את האור ולכסות אותנו כאילו שאנחנו שני ילדים קטנים. זה היה מצחיק אך רגע מאוד מתוק. גם ג'ון וגם אני איבדנו את האימהות שלנו בגיל צעיר יחסית, אז ידענו להעריך את המחווה". העיירה אגב, הוא הוסיף, הייתה גם ההשראה לכתיבת השיר Ticket to Ride.
השראה אימהית
למקרטני, במסגרת הביטלס וגם מחוצה לה, שורה ארוכה של להיטי ענק, אך כמה מהם זוהרים תמיד כשירים נצחיים. אחד מהם הוא Let it Be ומקרטני סיפר מנין הגיעה ההשראה לכתוב אותו. "לאימא שלי הייתה מין הילה של קדושה. היא הייתה מיילדת, תמיד נעימה, תמיד עוזרת, תמיד מלטפת. עכשיו, אני אדם שכל הזמן חולם. כל החיים, עד היום, אני חולם על כל דבר, גם על אימא שלי. והייתה לי תקופה קצת לחוצה ולא כל כך טובה ואימא שלי באה אליי בחלום, ניגשה אליי ואמרה: 'אל תדאג, תשחרר. תן לדברים להיות, let it be'. שזה בעצם כמו לומר אמן. והתעוררתי ומיד כתבתי את השיר".
לפני כשבוע, התעוררה ביקורת מצד האופוזיציה בממלכה כששר האוצר הבריטי, רישי סונאק, הכריז על תוכנית להשקעת שני מיליון פאונד בפתיחת מוזיאון נוסף בליברפול המוקדש לביטלס, יקירי העיר. המבקרים טענו שאין באמת צורך בעוד מוזיאון ביטלס בעיקר כשבעיר יש כבר שניים כאלה נוסף על ה-Cavern - המועדון האגדי בו ניגנה הלהקה, בית ילדותו של כל אחד מחבריה, שבוע ביטלס, ציוני דרך ידועים כמו Penny lane ו-Strawberry Fields וכמובן אינספור סיורים תיירותיים. כשמקרטני נשאל על ידי מנחת הערב סמירה אחמד, מה מחשבותיו על האטרקציה הנוספת והמסחור האינסופי של הלהקה בעיר הולדתם ענה: "לא באמת אכפת לי כי אני יודע שתיירים מכל העולם, מיפן, אמריקה, דרום אמריקה, כולם מכירים את הלהקה. אם הם מגיעים לליברפול זו כנראה הסיבה בגינה הם מגיעים, אז אני בסדר עם זה ודי שמח שהם מכירים בלהקה כאטרקציה תיירותית. אני גם חושב שהם יכולים היו להשקיע את הכסף במשהו אחר".
לקראת סוף הערב הפנתה אחמד למקרטני מספר שאלות ממעריצים מסביב לעולם. אחת מהן הייתה מה הוויתור הגדול ביותר שעשה בחייו כפול מקרטני? "ויתרתי על אנונימיות", הוא ענה מיד. "די מהתחלה היה ברור שאיאלץ לבחור בין המוזיקה שלי לאנונימיות. בחרתי במוזיקה. אני זוכר שנסעתי לחופשה ביוון כשהלהקה התחילה לתפוס מומנטום ולהיות קצת יותר מוכרת. באחת הטברנות היה איזה בחור שניגן על בוזוקי והתחלנו לדבר. סיפרתי לו שאני חלק מלהקה קצת מפורסמת ולא היה לו מושג מי אנחנו. 'מעולה', חשבתי לעצמי. 'תמיד אוכל לנסוע ליוון, כי פה לא מכירים אותנו'. שנה לאחר מכן כבר לא יכולתי לנסוע גם ליוון".
כשנשאל מה התפיסה המוטעית הכי רווחת בנוגע אליו? ענה לאחר מחשבה קצרה "אני מניח שהדעה שפירקתי את הביטלס. חייתי עם הדעה הרווחת הזו כי קשה היה להילחם בכותרות העיתונים. ברגע שכותרת יוצאת, היא נדבקת. זו היה דבר גדול עבורי שרק לאחרונה הצלחתי להתגבר עליו".
