כשיצא Aperture, הסינגל הראשון והנהדר מתוך האלבום הרביעי של הארי סטיילס, השאלה המרכזית הייתה כמה רחוק הוא באמת הולך עם האהבה החדשה בחייו: לא זואי קרביץ - אלא ג'יימס מרפי, האיש והאגדה מאחורי LCD סאונדסיסטם. העובדה שקרא לאלבום Kiss All The Time. Disco, Occasionally, וגם שהסביר למי שרצה לשמוע כמה הוא נהנה במועדונים אפלוליים כמו הברגהיין בברלין, רק העלתה את סכום ההימור: האם מדובר בשיווק ממולח נוסח הפיכתה של ביונסה לקלאברית ב"רנסנס", או שמא האיש אכן מצא את נשמתו האבודה בכדורי מראות.
כמו ברוב המקרים בחיים, גם כאן האמת היא איפשהו באמצע. מצד אחד, סטיילס לא צחק ולא הגזים כשדיבר על ההשפעות הרקידות שספג בארבע השנים שחלפו מאז אלבומו הקודם (שהכיל לא יותר מניצוצות של הפאזה הנוכחית): הנוכחות של LCD סאונדסיסטם באלבום נעה בין מסירת ד"ש (Aperture הנ"ל), מחוות מעריץ (Are You Listening Yet?) וציטוטים שניתן לזהות בקלות (Ready, Steady, Go שמזכיר את You Wanted A Hit). גם נייל רוג'רס מזנק לתודעה ב-Dance No More ואילו Pop מעורר תהיה שמא הצמד הצרפתי דאפט פאנק מצא סיבה לקאמבק ולא טרח לספר.
לא רק שסטיילס מתגלה כתלמיד לא רע בכלל - גם אם לא מקורי במיוחד – הבחירה לוותר כמעט לגמרי על סגנון הלהיטים שהביאו אותו עד הלום (As It Was, Watermelon Sugar וכו'), היא עדות נוספת לא רק לביטחון עצמי מרשים וטעם ממש טוב, אלא גם לאינדיבידואליזם לא אופייני ברמה הזאת של תעשיית הפופ, ודאי עבור כוכב בריטי שכבש את היעד הנכסף שנקרא אמריקה. במילים אחרות: חבל שלא היו מצלמות שתיעדו את בכירי חברת התקליטים נחשפים לראשונה לשירי האלבום, ותוהים איך לעזאזל אפשר לשווק אותם לקהל הנערות שצריכות למלא את מדיסון סקוור גארדן ואצטדיון וומבלי כל הקיץ.
מאידך, החירות של סטיילס לצעוד בכבוד בשבילים שהתוו ענקים כמו מרפי, דייויד ברן וכמובן דייויד בואי לא הופכת אותו עדיין לאף אחד מהם. זה נכון במיוחד בכל הנוגע למרכיב הכתיבה, שם אפילו בשיר מעולה כמו Taste Back ניכר שחסרים לו הברק, השנינות והחדות שיטיסו אותו ממעמד של סופרסטאר לאייקון תרבות, כלומר מישהו שבאמת יש לו משהו חשוב ומעניין להגיד: על החיים, על פרסום, על תרבות המונים שהוא הפך לאחד הסמלים שלה עוד לפני שמלאו לו 16. "הו, איזו מתנה זה כששמים אליך לב/ אבל אין לזה שום קשר אליי", הוא כותב בשיר (החמוד לכשעצמו) Paint By Numbers ומוכיח שלפעמים ההשראה מתרסקת על קיר המודעות העצמית.
אבל כשמסיימים לגלגל עיניים, לא מסובך להודות שהזרקור הנדיר על כל צעד ושעל של סטיילס אינו מקרי ולא מלמד על פחיתות הדור: מעבר לכריזמה רדיואקטיבית, קול מאוד קוּל (שקצת מוחמץ מאחורי כל הסינתיסייזרים), אינטליגנציה גבוהה וכאמור ביצים לא לעשות בדיוק את מה שמצפים ממנו, סטיילס מצטיין בהצגת תחושות של בלבול, חיפוש ותעייה באופן שהוא לרוב כיפי וחסר מאמץ. כן, חוץ מגזיליון המתנות שאלוהים העניק למאדר פאקר הזה, מתברר שאפילו שם המשפחה שלו מדויק.
