אי אפשר שלא לדמיין כיצד היו נראים הדיווחים על מותו של יאיר גרבוז ז"ל אלמלא יום אחד מתוך 80 שנה, שרובן הוקדשו לקריירה יוצאת דופן בתחומים מגוונים של עולם התרבות, מהציורים פורצי הדרך ועד לכתיבה הסאטירית המושחזת. אבל ב-7 במרץ 2015, כשבוע לפני הבחירות לכנסת, השתתף גרבוז בעצרת בחירות של מחנה האופוזיציה ונשא את מה שיכונה לימים "נאום הקומץ". בזמן אמת הוא לא הורגש - דברי האזהרה של ראש המוסד היוצא, מאיר דגן ז"ל, היו קצת יותר דחופים - אך הצפתו ברשתות לאחר מכן יצרה מהומה, כיוון שבין הרעות החולות של שלטון ה"קומץ" בחברה הישראלית הוא בחר לכלול גם את "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים". גרבוז מעולם לא הביע חרטה וטען מספר פעמים שהיה אומר את אותם דברים שוב.
אלא שזאת הייתה טעות איומה, שביטאה חוסר הבנה טוטאלי של ציבור גדול במדינה, שאין לו שום קשר לתופעות שגרבוז תיאר לפני ואחרי בדיוק שהקדים את זמנו. הוא דיבר, למשל, על "אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים'" ועל "רשעי 'תג מחיר'" ועל "הגנבים ולוקחי השוחד". שמונה שנים לאחר מכן הוקמה הממשלה הקיצונית בתולדות המדינה, שבה מכהנים יורשי כהנא ובין מוביליה גם עבריינים מורשעים, ובתקופתה פורח הטרור היהודי בגדה המערבית ברמה שהפכה אפילו אירועים מסוג "תג מחיר" לנוסטלגיה. אבל גרבוז סימן את הדת העממית כולה, ואז יהושוע סובול הוסיף למדורה את "מנשקי המזוזות", שיוחס בציניות מוחלטת לנאום המקורי במסגרת הקמפיין הפוליטי שהסתער על המציאה.
מאז גרבוז זוהה בעיקר עם הפועל "לגרבז" (להתבטא באופן שעשוי להתפרש כגזעני) ולא עם תרומתו הרבה כיוצר, אמן ומורה. שנתיים אחר כך גם נמנעה ממנו זכייה בפרס ישראל, לאחר שהוועדה לא הגיעה להסכמה פה אחד. "אני לא מומחה באמנות פלסטית אבל יותר מדי שנים הגדירו שיש פה תרבות-על ותת-תרבות, ואלה הרוב ואלה הקומץ", אמר בתגובה שר החינוך דאז. קראו לו נפתלי בנט. הסיכוי שמועמד המחנה הליברלי לראשות הממשלה יכיר גם בפועלו החיובי של גרבוז זוהה לסיכויים שתל אביב תוצף בשלג במהלך אוגוסט.
"בגלל שאני מגזים מקשיבים לי"
גרבוז נמנה על דור שבו גם אנשי אמנות מסוגו, שפעלו בשדות פחות פופולריים מהמוזיקה והקולנוע למשל, נחשבו לבעלי השפעה על השיח הציבורי ואפילו סוג של טאלנטים. תרמה לכך מאוד שנינותו החריפה, שהיתרגמה למדור הסאטירה המיתולוגי "דבר אחר", שהחל בעיתון "דבר" ועבר באמצע שנות ה-90 ל"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, כשבדרך גרבוז נמנה על יוצרי המדור שזכו בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה. גרבוז, שכתב למדור תחת שם העט "י. פולני", מעולם לא הסתיר את עמדותיו השמאליות ולכן גם אין להתעלם מהעובדה שהשורות אז לא היו פתוחות וסובלניות כלפי השקפות אחרות. אך בפני עצמו ספק אם יש מחלוקת בדבר היותו, ובכן, איש מצחיק. יעידו על כך גם צופי ערוץ 2 הצעיר בתוכנית הסאטירה שהנחה, "אין עם מי לדבר", שם הופיע גם ראובן (רובי) ריבלין. כשהאחרון מונה ליו"ר הכנסת, מטעם הליכוד כמובן, גרבוז השאיל ציורים ללשכתו. היו ימים.
מופע בולט אחר שלו על המסך הקטן הייתה פינה קבועה ב"תיק תקשורת" של הטלוויזיה החינוכית, שבה נשא מונולוגים קטלניים של ביקורת טלוויזיה. הוא לא נזקק למופע האור-קולי הנהוג כיום במונולוגים מהסוג הזה, רק לכושר האבחנה הבריא ולעברית וירטואוזית.
עדות למעמדו החריג של גרבוז הייתה גם הצלחתו הספרותית עם "תמיד פולני", שראה אור בסוף שנות ה-80 ושם הוא הפליא לתאר בהומור פרקים מההיסטוריה האישית שלו. "יש לי חלום שמישהו ייקח את 'תמיד פולני' ויכתוב אותו ברצינות", סיפר בריאיון לשירי לב-ארי שפורסם במוסף "תרבות וספרות" של "ידיעות אחרונות" באפריל 2025, "מה המסקנה ממה שכתוב שם? כל בדיחה או אמירה הומוריסטית, אם היא קולעת, מבוססת על דבר רציני. כשאני אומר פולני, נתתי לזה שם זמני, אפיון זמני, השתמשתי בהומור אבל דיברתי על יחסים. הומור טוב מביא את האמת. הרבה פעמים אשתי אומרת 'אתה מגזים, זה לא היה ככה'. אבל בגלל שאני מגזים מקשיבים לי". כל זה היה נכון עד לאותו יום, 7 במרץ 2015.
חודשיים בלבד אחרי "נאום הקמעות" ראה אור "סרט ערבית", דוקו יפהפה של אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני על תולדות התופעה התרבותית של שידור סרטים בערבית בימי שישי אחר הצהריים, שהיו אהובים במיוחד על העולים והעולות ממדינות ערב. שם התברר שגם גרבוז, אותו "תמיד פולני" היה צופה אדוק יחד עם רעייתו, מרגלית. הוא אפילו יצר עבודת וידאו שבה תיעד אותה צופה באחד הסרטים ומתארת את העלילה. כהרגלו, גרבוז נשמע מרוחק כשהוא מדבר על המלודרמות הפופולריות ("תפוחי האדמה של הקולנוע"), אבל אשתו מספרת שהאיש שלעולם לא בכה, "גם לא כשההורים שלו נפטרו", לא נשאר אדיש. רגע אחר כך המצלמה לוכדת אותו מזיל דמעה, כשברקע שחקן אומר "החיים הם דבר שאול...דרכך לשלום".
דרכך לשלום, יאיר גרבוז.
