במהלךHer Private Hell מסיבת העיתונאים לרגל הקרנת הבכורה של סרטו החדש Her Private Hell בפסטיבל קאן האחרון, חשף ניקולס ווינדינג רפן, עדכון מפתיע ומצער שהותיר את הנוכחים המומים. הבמאי הדני המוערך דיווח כי בדיקה שגרתית העלתה כי הוא סובל מדלף-לב שפגע בריאותיו, והוא נשלח לניתוח החירום שבמהלכו לבו הפסיק לפעום - והוא חווה מוות קליני במשך 25 דקות. למרבה המזל, רפן בן ה-55 התעורר מהתרדמת כשהוא בחיים.
Her Private Hell - טריילר
( באדיבות NEON)
בדיעבד, המפגש עם החידלון המוחלט היווה מכת חשמל מבורכת לחדוות החיים והתשוקה ליצירה שהייתה בתהליך גסיסה איטי. "במהלך השבועיים האלה שבהם חיכיתי לניתוח שלי, מבלי לדעת אם אני עומד לחיות או למות, הבנתי שקיבלתי מתנה ושאיני צריך לדאוג", הוא חולק בראיון מיוחד ל-ynet, "כשאתה מגיע להבנה שאתה עשוי למות, אתה חייב להשלים עם החיים שלך. זה מעולם לא קרה לפני אותו יום שבו רופא שאל אותי אם כתבתי צוואה".
צוואה בצד, רפן פנה לכתוב את התסריט של המותחן האפל Her Private Hell, שהוא במובנים שיקוף של הגיהנום הפרטי שלו, דרך הדמות הראשית - נערה בשם אל (בגילומה של סופי ת'אצ'ר), שיוצאת לחפש את אביה המגונן שנעלם בעיר קודרת גדושת אורות ניאון, תחת ערפל כבד. ההרפתקה שאליה יוצאת הצעירה היפה, נמצאת תחת איום של נבל מסתורי מעורר פלצות המכונה "איש העור" (Leatherman) - רוצח סדרתי בעל כוחות-על שאורב לה ולשתי חברותיה: האנטר הנהנתנית (קריסטין פורסת') ודומיניק הפתיינית (הוואנה רוז ליו), שהיא גם אמה החורגת. בשילוב בין דימיון למציאות בסביבה המסויטת שברא רפן, אל נעה בין עולמה הפנימי המשוסע לזה החיצוני ונאלצת להתייצב מול הפחדים שלה לבדה, ובגיבוי דמות גיבור מדומיין שאימצה לעצמה כתחליף אב - חייל משוחרר בשם טוראי קיי (צ'רלס מלטון), שיוצא לחלץ את בתו שנחטפה על ידי אותו נבל זדוני.
העלילה הזאת סבוכה ופתלתלה ומזמינה פרשנות משדות הפסיכונאליזה על יחסי אבות ובנות, התבגרות, זהות מינית ותשוקות קמאיות מול מנגנון הישרדותי. כשהוא מתבקש לתמצת את סיפור המעשה, כדי לכוון אתכם הצופים בתוך המבוך הערפילי שהביא למסך, הוא אומר: "זה סיפור של אישה צעירה שהמאהבת שלה מתחתנת עם אביה והופכת לאמה החורגת, וככזו לוקחת ממנה את אביה. זה דרמטי מאוד, כמעט אופראי. היא לכודה בסיטואציה הזו, ומפנטזת על האב שלעולם לא יהיה לה - טוראי קיי. דמות של מגן שעומד לעזור להשיב בת שנלקחה על ידי המפלצת שהוצגה בפניה כאגדה שסיפר לה אביה שלה. היא תקועה בגיהנום הפרטי שלה בגלל שהמציאות שלה היא לא מה שהיא צריכה להיות. כדי להתקיים, היא חייבת לדמיין שהיא מישהי אחרת".
דרמטי מאוד, כמעט אופראי. מתוך Her Private Hell
(צילום מסך)
אבל איך מתחבר הגיהנום הפרטי של הגיבורה לגיהנום הפרטי שלך?
"גיהנום פרטי יכול להיות הרבה דברים. זו התחושה שכל מה שאתה מחשיב כקדוש נלקח ממך. מבחינה תמטית, הרעיונות הללו מושכים מאוד מכיוון שכמו אגדה, ניתן לקרוא את הסרט בהרבה דרכים שונות, במיוחד בכל הנוגע ליחסים בין בנות לאבות. זה גם הסיפור שלי עצמי, במובן מסוים. כשהתמודדתי עם המשבר הבריאותי הקשה וחשבתי שאני עומד למות, עברתי את התהליכים היומיומיים של אבל, כעס, תסכול ופחד. בעבר חשבתי שאני לא פגיע, כמו האדם הביוני".
איך החוויה המפחידה הזו שינתה את חייך?
"אחרי משבר הבריאות שלי, הבנתי שחייתי את 50 השנים הראשונות שלי, ואני רוצה לבלות את השנים שנותרו לי כשאני חופשי לחלוטין. ואני מתכוון לבאמת חופשי לחלוטין. חופשי מאגו, חופשי מגאווה עצמית ומציפיות חיצוניות. הנאה אמיתית בתהליך היצירתי מגיעה רק עם חופש מוחלט. עבודה יצירתית היא הזמן שבו אני מרגיש חי. המוצר המוגמר הוא פשוט משהו שהקהל יכול לצרוך ולרוץ איתו. הקיום הממשי שלי קשור לתהליך העשייה. כדי להפיק מכך את הסיפוק המלא, אני חייב לשחרר את עצמי מקטגוריות, מקופסאות, ואפילו מהמושגים של ניצחון והפסד. אלה מיושנים בעיניי. אני מעבר לתחרות. אכפת לי רק להיות נאמן לעצמי".
התחייה האישית דחפה את רפן לבחינה מחדש גם של היחסים בתוך משפחתו שמשתקפים גם בסרטו החדש: "המשבר הוביל אותי לי להשלים עם אשתי מזה 30 שנה. מהצד זה הרגיש שבתי הבכורה לולה הייתה בוגרת מספיק כדי לחיות את חייה בלעדיי. אבל הבת הקטנה, ליזי לו, עדיין הייתה צעירה מכדי לאבד את אביה. כהורה, אתה מרגיש שאתה חייב להיות שם כדי להגן עליהם. מתוך החרדה הזו התגבשה הדמות של טוראי קיי, שמשתייך לאילן היוחסין של גיבורי-העל האחרים שיצרתי בסרטיי הקודמים. כאבות, כולנו חיים עם הכאב של התחושה שאנחנו לעולם לא מספיק טובים, לעולם לא נמצאים שם מספיק, או שחסרים לנו הכלים להגן על ילדינו. כל הורה נאבק בזה, אך במיוחד אבות. זו הסיבה שגברים נוטים לשאוב סיפוק כה רב מלראות גברים אחרים משתמשים באלימות כדי להגן על תמימות ילדיהם - זה מקל זמנית על תחושות חוסר ההתאמה שלנו עצמנו".
הסרט הזמים גם בחינה אישית. מתוך Her Private Hell
(צילום מסך)
"מאז ותמיד היה לי פטיש למדי צבא"
כשרפן מזכיר את גיבורי-העל שלו, הוא מתייחס לוויקינג המסתורי שגילם מאדס מיקלסן מ"עליית ולהאלה" (2009), כמו גם נהג הפעלולים ב"דרייב" (2011) בכיכובו של ריאן גוסלינג, שמופיע גם ב"רק אלוהים סולח" (2013) כג'וליאן, הבריון הנוקם בשירות אמו בעולם התחתון של תאילנד. לפי הבמאי המסוגנן חובב האקשן האפל, העלילה הנוכחית היא במידה רבה הנדוס-לאחור של הדמות של ג'וליאן. "הסרט ההוא עסק בדינמיקה של אם-בן ובאשה הטורפת את בנה. ואילו הסרט הזה עוסק באב שעוזב את בתו. בגלל הנטישה הזו, היא מדמיינת דמות אב כגיבור-העל האולטימטיבי שיילך לגיהנום ובחזרה כדי להציל אותה", הוא מסביר.
אחד הדברים שהשתנו ביצירתו של רפן עוד הרבה לפני המוות הקליני שחווה, הוא שינוי נקודת המבט המגדרית שלו - מדמויות גבריות מחוספות אלימות וקשוחות כמו אלו שגילמו עבורו כוכבים נוטפי-טסטוסטרון כמו מיקלסן, גוסלינג וטום הארדי ב"ברונסון" (2008). הרצף הזה עבר תפנית לפני עשר שנים במותחן "שד הניאון" (2016) שמיזג את תעשיית האופנה עם תשוקה רצחנית לנעורים נצחיים, ובו הבמאי אימץ את הדמות של דוגמנית צעירה, בגילומה של אל פנינג. כך גם במקרה של Her Private Hell בכיכובה של סופי ת'אצ'ר שמגלמת כאמור צעירה ששמה הוא, במקרה או שלא - אל.
מגברים קשוחים - לגיבורות נשיות. אל פנינג, מתוך "שד הניאון"
(צילום: יחסי ציבור)
"אני נהנה לעבוד עם גיבורות נשיות. כשאני עובד עם אלטר-אגו גבריים, הם לעיתים קרובות מתפקדים יותר כמו חלק מהתפאורה. הם חלק מהחוויה, אבל הם לא החוויה עצמה. הם משרתים פונקציה. כשחזרתי לעשיית סרטים אחרי משבר הבריאות שלי, ידעתי שאני רוצה לעשות יותר סרטים כמו 'שד ניאון' ולהמשיך לחקור את הדמויות הללו. אני אוהב לצלם אותן, להלביש אותן. זו הגרסה שלי למשחק בבובות. הרבה מהאיקונוגרפיה בסרט קשורה להחפצה. בני אנוש וחפצים זוכים ליחס של צעצועים. הם מולבשים כמו בובות, ונראים כמו בובות. אפילו טוראי קיי מעוצב כך שייראה כמו בובת אקשן בקופסה. באופן אישי, אני אוסף צעצועים. זו אחת האובססיות שלי, הנובעת מרצון לעולם לא להתבגר באמת. הנעורים האלה שומרים עליי צעיר מנטלית ומזכירים לי תמיד ליהנות".
רפן מודה כי אוהב צעצועים ואפשר להבחין שגם סרטיו הקרים, הקודרים, האפלים, ושטופי הניאון, זוכים ליחס דומה ותהליך ההחפצה של הדמויות שלו ניכר מבחינה נושאית וסגנונית. במהלך הראיון הבמאי מפתיע כשהוא מגלה כי יש לו משיכה למדי צבא, ומבטא חרטה על כך שבצעירותו נמנע מלמלא את חובת השירות הצבאי בדנמרק, שמונה כ-11 חודשים. "מאז ותמיד היה לי פטיש למדי צבא, אולי בגלל שאחת החרטות הבודדות בחיי היא שמעולם לא התגייסתי לצבא", הוא מספר, "תמיד הרגשתי שהייתי צריך לשרת בצבא, אבל מעולם לא עשיתי זאת. כל ההרהורים האישיים האלה נכנסו לסרט".
מחבב מדי צבא. מתוך Her Private Hell
(צילום מסך)
ברמה הפילוסופית, ההחפצה נמצאת בכל מקום בסרט, כולל החפצה עצמית של הצעירות בצורת צילומי סלפי. אבל יש רגע בו אחת מהן דוחקת בחברת להכיר בכך שהיא מיוחדת וייחודית. אפשר אולי להשליך מכך על הקולנוע של רפן עם טביעת האצבע המאוד מובחנת שלו, שהפכה אותו לשם דבר בתעשיית בידור שמתנהלת באופן נוסחתי ותבניתי וחוזרת על עצמה לצורך הצלחה קופתית. הבמאי עצמו מסכים עם ההקבלה הזאת ומציע דרשה משלו בנוגע לעוצמתה של היצירה האמנותית: "בואו לא נקטלג דחפים אנושיים וניתן להם להתקיים בתנאים שלהם. מבט הוא מבט והוא חוצה גבולות פוליטיים ותרבותיים. אמנות היא הפורמט היחיד שיכול להביא את הסיטואציות הכאוטיות ביותר למצב של שלום", הוא מצהיר.
"בעוד שמידע משרת את ייצוב החברה על ידי יצירת בסיס של הבנה, דברים בהכרח מתפוצצים שוב. אמנות, לעומת זאת, היא האלמנט היחיד שיכול להביא אותנו יחד באופן קולקטיבי ופונקציונלי. אנחנו יכולים להגיע מחלקים שונים לחלוטין של העולם, להחזיק באמונות שונות לחלוטין, ואפילו להיות אויבים מושבעים, אך עדיין ישנן יצירות אמנותיות מסוימות שאנו יכולים ליהנות מהן יחד. זה לא מגיע מפוליטיקאים או מהמיליארדרים ששולטים בטכנולוגיה ובזרימת המידע; זה פשוט כמו לצייר ציור. אנחנו חייבים לזכור תמיד שאמנות היא קדושה. זהו פורמט קדוש. לכן, האמנות תמיד מנצחת".
רק אמנות תאחד אותנו. ניקולס וינדינג רפן
(צילום: Joel C Ryan/Invision/AP)
כן, אולי כל מה שאנחנו צריכים זה לגרום לפלסטינים ולישראלים לצפות ב"גיהנום הפרטי שלה" יחד באולם קולנוע, והכל יהיה בסדר בדרך לשלום במזרח התיכון.
"זה ניסוי שהייתי שמח מאוד לבצע. הייתי טס בשמחה לירושלים ומממן את זה. הייתי אומר להם: 'חבר'ה, בואו פשוט ניקח את זה בקלות. פשוט תשבו כאן שעתיים ביחד. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים אחרי זה, אבל במשך שעתיים, אתם פשוט הולכים לשבת כאן'. אני לגמרי בעד זה".
