"פעם, כשכתבו רומן התבגרות, הדמות הראשית הייתה בגיל הנעורים. היום ברומן התבגרות, הדמות הראשית היא בת 40, ולכן מבחינתי 'רק בשמחות' הוא לא ספר על הריון או על הורות יחידנית. הוא רומן קומי על גיבורה שבגיל 40 מוצאת סוף סוף את היכולת להרגיש את עצמה נוח במקום נפרד מההורים שלה ומאיך שהם רואים אותה", אומרת שרי אלפי-ניסן על מרב מנצור, גיבורת הרומן החדש שלה, שמביאה את הפאנץ' ליין כבר בפרק הראשון ומכריזה: "ללדת את עצמי נעשה קשה יותר מיום ליום".
אלא שאלפי-ניסן, 45, ד"ר לסוציולוגיה, סופרת, זמרת ושחקנית, היא ממש לא מרב מנצור. במחרוזת פנינים מודגשת לצווארה ובחיוך גדול לאורך השיחה, היא לא נראית או נשמעת כמו מישהי שהדברים קשים לה. ויותר מכך, היא מגלה שכלל אינה מתאווה לראות את עצמה בנפרד מההורים ומהמשפחה המפורסמת שלה, למרות שהחיים הוליכו אותה לאוניברסיטת אוקספורד, שם היא חוקרת כפוסט-דוקטורנטית, ומתגוררת באזור הכפרי הסמוך, עם משפחתה: רובי, בעלה שעוסק בתחום יחסי הציבור ובנותיהם – לירי, יהלי וגאיה (בנות 17, 15 ו-10).
לעומת אלפי-ניסן, מירב מנצור, גיבורת הרומן הקומי שכתבה, מרגישה כבר שנים תקועה במסלולי חייה השונים, ובעיקר בבית עיראקי, צבעוני ומלא הומור, כזה שבו לכל אחד יש תפקיד ברור, והיא מרגישה מיותרת. היא הבת הצעירה מבין חמישה אחים, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, האישה שתמיד מרגישה קצת מחוץ לתמונה – גם כשהיא במרכזה.
באקדמיה היא התחילה כהבטחה, אך מתקשה לנווט בסבך האינטריגות והפוליטיקה האקדמית כשבמקביל היא מרגישה כמו חוצן בקרב משפחתה העיראקית החמה, אך שמרנית, שבה היא נתפסת כפרוגרסיבית מנותקת. לכבוד יום הולדת ה-40 היא מחליטה לקחת פיקוד על חייה ולהפסיק להתנצל. בכנס ברומא, הרחק מהבית, היא פוגשת לראשונה גרסה משוחררת ונועזת שלה.
מימין לשמאל: גורי אלפי, שרי אלפי ויוסי אלפי
(צילום: דנה קופל)
לעומתה, אלפי שמחפשת עוד מנעוריה במה או במי למרוד, מודה שלא מצאה. "בכוח ניסיתי לייצר מצבים שיגידו לי עליהם 'זה לא בסדר', ולא הצלחתי. חיפשתי איך לשבור את הכללים והבנתי שאין מה לשבור כי הכול היה מקובל. ההורים שלי היו הכי מתירנים שאפשר לבקש ואמרו לנו מה שבא לכם תעשו. כל החברות היו אומרות להורים 'אני הולכת לישון אצל שרי', כדי שיוכלו לצאת עד מאוחר בלילה ולחזור אלינו ולהיזרק על הספה.
"לא היו בבית נושאים שהם טאבו ולא הרגשתי אף פעם שאני צריכה לעמוד באיזו שהיא ציפייה או נראטיב וזה גם מה שאני והאחים שלי הכי לוקחים ליחסים עם הילדים שלנו. כל הזמן הרגשנו שיש לנו גב, ושמאוד מאמינים בנו. אמא שלי למשל הייתה אומרת לי 'אם שואלים באודישן האם את יודעת לרכב על סוסים? קודם כל תגידי כן, ואז תלמדי'", אלפי-ניסן צוחקת ומספרת שככה הגיע ללמד סטטיסטיקה לתלמידי תואר ראשון בבר אילן, כי אמרה "כן'", ולכך עוד נחזור.
"אני הבייבי, הבת הקטנה בבית משפחת אלפי"
שרי אלפי-ניסן היא שחקנית, זמרת-יוצרת ומלחינה, שהשתתפה בין היתר בסדרות "האלופה", "שידורי המהפכה" ו"עינב גלילי באה בטוב". במקביל לקריירת המשחק שלה פיתחה קריירה מוזיקלית, וב-2015 הוציאה את אלבום הבכורה "ימים חמים". הכיוון הזה שלקחה בחיים, לא מפתיע לאור המשפחה אליה נולדה, ושאליה היא קשורה במיוחד.
"לא משנה לי מה בני המשפחה שלי עושים, ההצלחה הציבורית לא קשורה למהות של האדם"
(באדיבות המצולמת)
"אני הבייבי, הבת הקטנה בבית משפחת אלפי, אחרי בן וגור. היינו אמורים להיקרא בן, גור ויון, על שם ראש הממשלה שאבא מעריץ, אבל אני הפתעתי ויצאתי בת. עד שעברנו לאנגליה, אני רובי והילדות גרנו ברחוב של ההורים ברמת גן, גורי אחי גם מתגורר צמוד לבית ואחינו הגדול בן מתגורר בתל אביב, אז כן, לעבור לאוקספורד היה מוב ממש גדול", היא אומרת.
אבא הוא כמובן מספר הסיפורים האגדי יוסי אלפי, שהפך את סיפורי העדה העירקית למפעל חיים. בתו שהיא דור ראשון להשכלה אקדמית במשפחתה, ממשיכה את דרכו בתחום מחקר שפיתחה וקראה לו "סטוריטלינג של ידע", בעזרתו היא מלמדת באנגליה תרבות וחברה ישראלית. זוהי בעצם חזרה של הבת אל מולדת אמה, סו, שבניגוד לרוב בני המשפחה נחבאת אל הכלים ולא עומדת על במות, אבל עליה אומרת אלפי-ניסן שיש לה חוש הומור נפלא וש"היא הביטחון הפנימי והחיצוני שלי. זאת שמעודדת אותי תמיד להגיד קודם כל 'כן', על כל דבר".
איך היחסים שלך ושל גורי, אחיך המפורסם?
"אחאות זה דבר מורכב. לשמחתי ובמיוחד בשנים האחרונות אנחנו ביחסים מעולים. יש בינינו הפרש של חמש שנים, הוא הגדול ממני, אני הבייבי, והייתי מבלה איתו ועם החברים שלו הרבה זמן. רוב זכרונות הילדות שלי זה עם גורי, למשל, הייתה לנו מצלמת כתף עצומה עם קלטות VHS שהביאו לנו מאמריקה, והיינו מייצרים סרטוני וידאו קומיים ביחד עם בן ועם גלית, מי שהייתה החברה שלו מגיל 14 והיום היא אשתו. האחים שלי, ההורים שלי, בן הזוג והילדות שלי הם הגאווה שלי. וככה כולנו מרגישים.
"יש קטע בספר שלי שמישהו אומר למרב: 'אני אהיה אותו בן-אדם גם אם אהיה מנכ"ל של חברת הייטק וגם אם אנקה לו את המשרד', וככה כולנו גדלנו. לא משנה לי מה בני המשפחה שלי עושים, מה המקצוע שלהם, המעמד, התפקיד, ההצלחה הציבורית לא קשורה למהות של האדם. את גורי אני אוהבת בגלל מי שהוא, לא מעניין אותי מה הוא עושה בחיים שיעשה מה שבא לו. לימדו אותנו שלא משנה מה - אנחנו בסדר, שתארים, כסף, הצלחה, הגדרות חיצוניות, מעמד - אלה דברים שיכולים להתמוטט ברגע, ושהמשמעות של להיות בן-אדם זה היחסים שיש לך עם האנשים סביבך".
עטיפת "רק בשמחות", מאת שרי אלפי-ניסן
(באדיבות כנרת זמורה דביר)
ההורים מבקרים אתכם הרבה באוקספורד?
"כן. הנה, עכשיו ראש השנה והם יבואו לעשות איתנו את החג, בפסח האחרון הם גם היו. אנחנו גם נפגשים הרבה מאוד בארץ, אני מגיעה לא מעט כי המחקר שלי הוא על הסוציולוגיה של החברה הישראלית, ואני גם לא מוותרת על הזדמנות לפגוש את המשפחה, עכשיו הייתה יום הולדת לאבא אז אני פה", היא שולפת את הטלפון ומראה לי סרטון מהארוחה המשפחתית של שישי בערב, בביתו של גורי, כאשר הוא מנהל את הקידוש, וכולם שרים.
"זה ברור מאליו שיש ארוחת שישי, בכלל לא שואלים אם יש ארוחה. פשוט באים. תמיד עושים קידוש, שרים אשת חיל, כולם יודעים את כל המילים בעלפה ומזמרים בקול רם. בבית שלי באוקספורד, בארוחות שאבא לא נמצא בהן, אני זו שעושה את הקידוש ומברכת. גם השכנים שלנו מהכפר אוהבים לבוא אלינו לארוחות שישי. אנחנו היהודים היחידים בכפר והם מאוד אוהבים שהשולחן עמוס בכל טוב, זה אירוע שמרתק אותם".
מדברייך אפשר להבין שאת לא חווה אנטישמיות.
"מעולם לא חוויתי יחס שלילי. אני לא אומרת שאין אנטישמיות, אני רק אומרת שאני לא חוויתי אותה. אני מרצה בפני סטודנטים באנגליה ובעוד מקומות בעולם על סוציולוגיה של החברה הישראלית המודרנית ועכשיו אני הולכת ללמד את זה בקיימברידג' כקורס סמינריון לתלמידים בתואר של לימודי המזרח התיכון".
"אני לא אומרת שאין אנטישמיות, אני רק אומרת שאני לא חוויתי אותה"
(צילום משפחתי)
את מצליחה להסביר לסטודנטים שלך את המורכבות שבזהות ובחברה הישראלית?
"סוציולוגיה מסבירה באופן מורכב את מה שלכאורה הוא ברור מאליו, אבל הוא ממש לא כזה. כשמתנתקים מהדיכוטומיה של שחור ולבן ומתעקשים לצלול לעומק ולהבין מורכבות, אפשר לתפוס מהות אנושית, להבין את הנרטיב, ואת הזהויות המורכבות בתוך ישראל. למשל מה זה להיות אזרח ערבי בישראל, מה זה להיות יהודי דובר ערבית, כמו אבא שלי, מה זה אומר שיש כל כך הרבה גיוון תרבותי בתוך החברה שלנו".
"לעמוד מול תלמידים זה כמו לעמוד על במה"
בפעם הראשונה שבה נחתה באוקספורד, זה היה במסגרת לימודי הדוקטורט שלה. היא הוזמנה לקמפוס כדי להעביר הרצאה ונחתה באוניברסיטה העתיקה בעולם שבדרום מזרח אנגליה בתאריך שאף ישראלי ויהודי לא ישכח. זה היה בשתיים בלילה של 7 באוקטובר, ארבע שעות וחצי לפני שעולמנו התהפך. קצת פחות משנה לאחר מכן, בקיץ 2024 בשיא המלחמה, הייתה זו כבר ד"ר אלפי-ניסן שסיימה את התואר בסוציולוגיה בבר אילן בהצטיינות יתר, ונבחרה לשאת את נאום הבוגרים. במסגרתו דיברה באומץ בין היתר על הצורך להשיב את המילה "שלום" ללקסיקון הישראלי .
שיא המלחמה, ואת עם הפנים לשלום. שוב החיפוש שלך אחרי מורכבות?
"כשהיינו ילדים אמרו לנו שאי אפשר להיות גם הומאני וגם ריאלי, שצריך לבחור. אני אהבתי גם פיזיקה וגם תיאטרון ובסוף בחרתי באמנות, הלכתי למגמת מוזיקה, ובהמשך ללהקה של חיל החינוך. אחרי השחרור מיד התחלתי לשחק בטלוויזיה וכל הצד הריאלי שאהבתי בילדותי נשכח. חזרתי אליו בחופשת לידה הארוכה שלקחתי אחרי שילדתי את הבת השלישית שלי, והלכתי ללמוד סוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית. את התינוקת לקחתי איתי והינקתי בשיעורים וככה עשינו שתינו את התואר. בסוף השנה הראשונה שאלו אותי באוניברסיטה: 'את רוצה ללמד? את יכולה ללמד תואר ראשון בזמן שאת לומדת', וכיוון שבשבילי לעמוד מול תלמידים זה כמו לעמוד על במה, אמרתי כן".
כמו שאמא לימדה אותך. קודם כל להגיד "כן".
צוחקת: "סטטיסטיקה זה הקורס הכי שנוא על סטודנטים, ומראש את נכנסת לחדר שהתלמידים שבו כבר לא בעניין שלך. החלטתי שכדי ללמד את זה בצורה שלא רק ישננו אלא גם יבינו, יוכלו ליישם ואפילו יתרגשו מהחומר, אני אמציא שיטת לימוד מרגשת".
"אני סוציולוגית ביקורתית עם נקודת מבט אופטימית"
(צילום: הדס דיין)
אז היא הלכה לעולמות של אבא שלה, המציאה את שיטת ה"סטוריטלינג ידע", תוך שהיא לוקחת את מה שאבא אלפי עושה בעולמות של מספרי סיפורים ומעתיקה אותו לכיתה. "נשענתי על מה שראיתי שאבא עושה, איך יוצרים סיפור, איך יוצרים חיבור עם קהל, איך גורמים לקהל לשבת על קצה הכיסא ולהביא את ההתרגשות לנושא הכי משמים. תנו לי את החומר הכי גרוע שלכם, ואני מביאה תיאטרון לאקדמיה. אחרי שפיתחתי את הפרקטיקה, הבנתי שאני יכולה ללמד אחרים איך לעשות את זה גם, וכך נוצר העולם של סטוריטלינג של ידע וזה הפך להיות קורס חובה לתואר שני בחינוך בסמינר הקיבוצים".
היום היא מעבירה קורסים, הרצאות וסדנאות במוסדות וארגונים, אקדמיים ולא אקדמיים, בארץ ובאנגליה. מלמדת כתיבה בבר אילן, מלמדת קורס בתוכנית לתואר שני בניהול מערכות חינוך ומלווה מנהלים ואקדמאיים כיועצת סטוריטלינג של ידע.
"כשאני עושה באנגליה סדנאות כאלה, אני מספרת את הסיפור של אבא שלי ואיך הוא עלה מעירק לישראל, ואיך הפך להיות כאן מספר סיפורים. דרך זה מלמדת את כל הטכניקות שלו מול לקהל, לבריטים באקדמיה. בזכות סיפורי החיים של אבא שלי הם לומדים איך הם יכולים להפוך את הסיפור שלהם למעניין יותר".
נו, לעשות כבוד לאבא. זו אולי התכונה הכי עיראקית בעולם.
אלפי מחייכת ואולי אפילו מסמיקה. "כשהבת הבכורה שלי הייתה בערך בת שנתיים, שאלתי אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, והיא הסתכלה עלי ואמרה לי 'עיראקית'. אז כן, זה טבוע בתוכנו. אני גם יודעת עד כמה התעודה שלי חשובה לאבא, ומרגשת אותו, וזה בגלל סבתא שלו".
סבתא של יוסי אלפי, שהיא סבתא רבתא של אלפי-ניסן, היא רימה, האישה שגידלה אותו ועל שמה נקראת הנינה שלה. פירוש השם בעברית לא משהו, אבל בערבית משמעותו איילה קלת רגליים, על כל האצילות המתלווה לדמות.
יוסי אלפי
(צילום: דנה קופל)
"אבא עלה לארץ עם סבתא שלו בלבד, כשהיה בן שלוש, איתה הוא חלק אוהל סיירים במעברה. סבתא רימה לא ידעה קרוא וכתוב, אבל ידעה לקרוא את החיים ואת נפש האדם, והיה לה ידע שקול ערך לכל דוקטורט. אני בתור האישה הראשונה שמגיעה לתואר דוקטור במשפחה שלנו, ביקשתי שיוסיפו את השם שלה לתעודת הדוקטורט שלי. הסבתות החכמות שלנו, נשים שלא למדו קרוא וכתוב כי לא אפשרו להן ללמוד, הן הבסיס שלנו והן ראויות להנצחה. הפכתי את השם שלה, רימה, לשמי האמצעי, כדי להגיד לסבתא של אבא וסבתא רבתא שלי: 'הנה את באוקספורד, את באקדמיה. אני רימה. דעי מאיפה באת".
אלפי-ניסן, שבעצמה מסלסלת בערבית, מגיעה לארץ גם כדי לשיר בהופעות עם אבא. באנגליה, לעומת זאת, היא מופיעה עם הרכב מהאזורים הכפריים של אוקספורד, שחברים בו נגני בס, תופים וקלידים ואלפי היא הסולנית. "אנחנו עושים חומר מקורי שלנו וזה נורא מרענן כשאני מגיעה לפסטיבל מוזיקה בלי סיפור מקדים. הקטע הכי מגניב שקרה לי אחרי ההופעה האחרונה, זה כשבאה מישהי ואומרת לי 'יכול להיות שאולי שמעתי מבטא כלשהו בקול שלך? תגידי את מווילס?'", אלפי-ניסן מתפוצצת מצחוק.
מה ענית לה?
"אמרתי לה 'בואי נגיד אני קצת דרומה ומזרחה משם. דרומית מזרחית לוויילס באזור הזה'. בעצם הסיפור שלך זה הסיפור שאת יוצרת באותו רגע מול מי שאת לא נמצאת מולו".
אז אנחנו בעצם יכולים לשנות את הסיפור שלנו בכל רגע. לעשות מסגור מחדש לסטורי-טלינג.
"ברור. אני סוציולוגית ביקורתית עם נקודת מבט אופטימית, שמאפשרת לי להאמין שדברים הם דינמיים ומשתנים, וזה ההיפך מדטרימיניזם, מהקבוע, שאומר כך הם פני הדברים ואין דרך אחרת. כשאומרים שאין דרך אחרת לוקחים מאיתנו את התקווה ואת האמונה שאנחנו יכולים לשנות. והדור הצעיר שגדל בארץ, שהם ייחודיים ברמות אחרות, ראוי שתהיה לו תקווה ואת היכולת לחשוב שאפשר לשנות את הסיפור שלנו. אני רואה אותם בקורסים של סטוריטלינג של ידע שאני מעבירה בארץ, קשת רחבה של יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, פריפריה ומרכז יושבים ביחד בקורס אחד ומה שקורה בחדר בביחד הזה זה כמו לקחת החלטה ולשלוט בסיפור שלנו, מתוך ההבנה של היתרון המדהים שיש למגוון שאנחנו".
"המרדף גורם לנו להרגיש בחוסר"
נושא מרכזי שאלפי-ניסן מדברת עליו במחקר שלה הוא ההגשמה העצמית, שנדמה שהפך לאבן בוחן מרכזית של מציאות חיינו. תרבות ה"תגשים את עצמך" של דור ה-I, שגדל לתוך עולם הסמארטפונים, האינטרנט והרשתות החברתיות, היא לדבריה אחד הגורמים שהורסים לנו את איכות החיים.
"כולם שואלים אותי 'איך הספקת לכתוב ספר וגם לעשות דוקטורט בארבע שנים'"
(צילום: אליסטר קוריל)
"יש מושג בסוציולוגיה שנקרא 'אופטימיות אכזרית', שקובע שכאשר אנחנו משתמשים בנרטיב שגורם לנו לחשוב שהשמים הם הגבול, שאפשר להשיג כל מה שאנחנו רוצים, שאם נחכה עוד קצת נגשים עוד יעד שיהפוך אותנו להיות מאושרים. זה גורם לנו להיאחז בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו למרות שההיאחזות הזו גורמת לנו לחוסר אושר. אנחנו אומרים לעצמנו: 'אני רק צריך את המיליון הראשון, את האוטו החדש, להוציא את הספר שכתבתי – ואני אהיה מאושר. הרדיפה הזו היא שגורמת לנו להיות לא מאושרים ובתחושה של חסר".
ומה גילית על זה במחקר שלך?
"שככל שאדם דבק בלהגיע לאותם שמים שמבחינתו הם ורק הם הגבול, ולא נותן את דעתו על המחסומים שעומדים בפניו, הוא נוטה להאשים את עצמו בחוסר היכולת שלו להשיג משהו שאולי מראש הוא לא בשליטתו בכלל. אנחנו היום, בדור ה-I – מרוכזים בעצמנו כמחוללי העולם, מרגישים שהאחריות היא על הפרט, ולא רק שמתעקשים על מה שהוא לא תמיד אפשרי, אלא שאנחנו גם מפספסים את היכולת שלנו לעשות פעולה פוליטית משותפת".
זה גם מה שמפרק אותנו לשבטים?
"זה מה שמפרק אותנו לבודדים. כי התפיסה של דור ה-I מציבה את האני ואת השאיפות שלו במרכז".
אולי בגלל זה, כבר שנים אלפי-ניסן לא נמצאת באף רשת חברתית. "כולם שואלים אותי 'איך הספקת לכתוב ספר וגם לעשות דוקטורט בארבע שנים', והתשובה היא שאין לי כלום על הטלפון וגם בקושי על המחשב. אין לי וואטסאפ-ווב את יודעת כמה זמן זה מפנה לי? אני בניתוק ואני חושבת שברשתות יש משהו שחוסם יצירתיות. יש לי שלט בחדר שינה שאומר: אל תשכחי את הדיי דרים שלך, את היכולת שלך לבהות, לדבר ולהסתכל לאנשים בעיניים".
"אני לא ברשתות גם מתוך האמונות הטפלות העירקיות"
(צילום: דנה קופל)
אלא שעכשיו היא חורגת ממנהגה ונכנסת מידי יום לרשתות דרך המחשב הנייד, כדי להיות בקשר עם קוראות וקוראי הספר החדש שלה. "חשוב לי לחגוג את הרגע הזה ולהיות בקשר עם הקוראים שלי. ואיזה בושות. אני נכנסת ומוצאת הודעות שכתבו לי כשיצא הספר הקודם שלי, 'כדאי שתשבי'. אז כן, באסה לא לפגוש את ההודעות האלה בזמן אמת, את מי שאומרת לי שהיא קראה את הספר והתרגשה והזדהתה. אז אני רוצה להגיד לקוראות: אני נכנסת בתקופה הזו למחשב וקוראת, תכתבו לי. חשוב לי לשמוע אתכן".
אז גם את גורי את לא רואה ברשתות? חבל, כיף לעקוב אחריו.
"אני וגורי עושים עדכון שבועי אחד לשני. אני שולחת לו חמש תמונות של השבוע ואומרת לו 'זה אני עם הילדות בחנות ספרים ופה אני עם גאיה במשהו והנה הרצאה שנתתי' והוא מראה לי את השבוע שלו, או שאנחנו מדברים בווידאו שזה הרבה יותר מגניב לי. ותכלס, אני לא ברשתות גם מתוך האמונות הטפלות העירקיות".
מה, שלא יעשו לך עין הרע?
"צניעות. לא צריך כל הזמן להגיד ולהראות ולנפנף".
