סרטיהם של שני במאים טורקים הם הזוכים הגדולים בפסטיבל הסרטים בברלין שננעל אמש. את פרס דוב הזהב לסרט הטוב ביותר נטל "אותיות צהובות" (Yellow Letters) הראוי של אילקר ג'טאק המספר על זוג אנשי תיאטרון טורקים המוצאים עצמם נרדפים על ידי השלטונות בעקבות ביקורת שהם מעבירים על המשטר. כפי שכבר דווח פה, הצפייה בסרט, ודאי בהקשר ישראלי, מעוררת כמה מחשבות נוגות על המקום הזה, על צנזורה ועל רדיפה פוליטית. ג'טאק, המתגורר בגרמניה, וסרטו הקודם, "חדר המורים", היה מועמד לאוסקר, צילם את הסרט בגרמניה כשברלין משמשת תחליף לאנקרה והמבורג – לאיסטנבול. מפיקי הסרט טוענים כי זה לא נעשה מחשש השלטונות בטורקיה אלא כדי להדגיש את התמות האוניברסליות של הסרט.
4 צפייה בגלריה
רלוונטי לצופים הישראלים. מתוך "אותיות צהובות"
(צילום: Ella Knorz-if Productions-Alamode Film)
הזוכה המאושר השני הוא אמין אלפר שסרטו העוצמתי "ישועה" (Salvation) זכה בפרס הגדול של חבר השופטים. הסרט מתאר יריבות עתיקת יומין בין שני שבטים המאכלסים כפר נידח בטורקיה. גם הסרט הזה עוסק בדרכו בפנאטיות דתית והאלימות שהיא מובילה אליה, וגם כאן – הצופה הישראלי חווה כמה תמונות מוכרות מההווה. הסרט משלב קטעי חלום מטרידים שמשתלבים במציאות מטרידה לא פחות, ואחת התמות המרכזיות שלו היא האובססיה האנושית לנקמה. אלפר, מבכירי הבמאים בטורקיה ("מעשה בשלוש אחיות" שהוצג בעבר בתחרות בברלין), ביקר ב-2019 בישראל כאורח פסטיבל הסטודנטים של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (אז גם היה לי הכבוד להנחות כיתת אמן בהשתתפותו), והפעם לא חסך את ביקורתו, הן במסיבת העיתונאים שנערכה עמו אחרי הסרט והן בהקרנת הבכורה, כלפי רצח העם שמבצעת ישראל בעזה.
4 צפייה בגלריה
כמו ז'אן ד'ארק. מתוך "רוז"
(צילום: Schubert, Row Pictures, Walker+Worm Film, Gerald Kerkletz)
השחקנית סנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה") זכתה כצפוי בפרס המשחק על הופעתה ב"רוז" (Rose). סרטו של מרכוס שליינצר האוסטרי, במאי מרתק ונועז (ב-2011 הוא ביים את "מיכאל" המופתי שסיפק תיעוד אינטימי של פדופיל), מתרחש במאה ה-17, מצולם בשחור-לבן מפעים, ומביא את סיפורה של אישה המתחזה לחייל השב לכפרו משדה הקרב. היא/הוא טוענ/ת לחזקה על כברת אדמה, ומשתלב/ת בקהילה. היא/הוא אפילו נישא/ת לעלמה מקומית ומכניס/ה אותה להריון, אל תשאלו איך ואם בכלל, אבל אנשי הכפר מתחילים באיזשהו שלב לחשוד בזהותה, והמשכו של הסרט מזכיר את הדרמה המשפטית-רוחנית האילמת "הפסיון של ז'אן ד'ארק" של קארל דרייר. קשה להניח שיהיה מפיץ מקומי נועז מספיק לרכוש את הסרט הזה, אבל לטעמי מדובר במשהו שאינו מאוד רחוק מיצירת מופת, נעשה בהשראת מספר אירועים היסטוריים של התחפשות מגדרית, ועם הדים מסוימים ל"סרט לבן" של מיכאל האנקה (שעוד יוזכר בטקסט).
פרס הבימוי הוענק לגראנט לי הבריטי על "כולם מתלהבים מביל אוונס" (Everybody Digs Bill Evans), סרט המשלב שחור-לבן וצבע, ומתאר את התמודדותו של פסנתרן הג'אז האגדי עם מותו של בסיסט הטריו שלו בתאונה . הוא מתמוטט נפשית, מתמכר לאלכוהול והרואין, ונאסף על ידי אחיו וגיסתו. זהו סרט מרגש מאוד, נע בין זמנים ומצבים תודעתיים, ומספק פורטרט יפהפה של גאון מיוסר. הופעתו של השחקן הנורווגי אנדרס דניאלסן לי ("האדם הכי גרוע בעולם") בתפקיד אוונס היא מפתיעה לא פחות משהיא מושלמת.
הסרט הנהדר "מלכה בים" (Queen at Sea) המספר על בת (ז'ולייט בינוש) המתמודדת עם מחלת הדמנציה של אמה זכה בשני פרסים: דב הכסף (הפרס השלישי בחשיבותו) ופרס שחקנ/ית המשנה לאנה קלדר-מרשל המגלמת את האם. הפרס הזה – בברלין אין חלוקה מגדרית בפרסי המשחק – היה צפוי בהחלט, במיוחד נוכח הסצנה לקראת סופו של הסרט שבו האם הדמנטית נחשפת במלוא חולשתה המנטלית והגופנית. הסיפור עצמו מזכיר לפרקים את "אהבה" של מיכאל האנקה: הוא נפתח כאשר הבת מגיעה אל בית אמה רק כדי למצוא את אביה החורג (טום קורטני הוותיק) שוכב עם אמה הפסיבית. לא עוזרים לאב טענותיו כאילו רעייתו חפצה בכך – הבת מזעיקה את המשטרה ומכאן ואילך מתפתחת שרשרת אירועים טרגית. התמיהה היחידה שמעורר הסרט דובר האנגלית היא ההתעקשות של הדמות שמגלמת בינוש לדבר מפעם לפעם בצרפתית, מסיבות שאין להן באמת אחיזה בסרט. זוהו עבודתו הקולנועית השנייה של לאנס האמר שאת סרטו הראשון ביים לפני 18 שנה. מפיצי ישראל: עוטו על הסרט הזה.
פרס התסריט הוענק לז'נבייב דולוד-דה-סלס על "נינה רוזה", דרמה קנדית-בולגרית יפה מאוד שבמרכזה סוחר אמנות המתגורר בקוויבק הנוסע אל מולדתו בולגריה בניסיון לקבוע אם ציוריה של ילדה-גאונה בת כפר מקומי הם אותנטיים או זיוף. עם הגיעו לשם הוא מוצא עצמו מתמודד עם שורשיו וזהותו שמהם התנתק, וסוגיית האותנטיות היצירתית נטמעת בשאלות של מוצא, שפה ושייכות. הזוכה המאושרת עלתה על הבמה לקבל את הפרס כשהיא עונדת סיכת דגל פלסטין. "אנא שימו לב למה שאני נושאת על לבי הערב", היא אמרה, "הבה נגן על חובתנו הפוליטית לשמור היטב זה על זה".
זו לא הייתה ההתייחסות הפוליטית היחידה בערב הנעילה של הפסטיבל. עוד לפניה זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר Someday a Child של הבמאית הלבנונית מארי-רוז אוסטה. "עשיתי סרט על ילד עם כוחות-על שמפיל שני מטוסי קרב ישראליים כי קולותיהם מעירים אותו משנתו", היא אמרה בנאום הזכייה שלה, שזכה למחיאות כפיים סוערות. "זה קולנוע. אבל במציאות, לילדים בעזה, בכל רחבי פלסטין ובלבנון שלי, אין כוחות-על כדי להגן על עצמם מהפצצות הישראליות. הפסקת האש מופרת על ידי ישראל בעזה ובלבנון. שום ילד לא צריך שיהיו לו כוחות-על כדי לשרוד ג'נוסייד".
מעט אחריה עלה לבמה זוכה פרס הסרט המצטיין במסגרת פרספקטיבות המיועדת לסרטי ביכורים: עבדאללה אלחטיב הפלסטיני-סורי, במאי הסרט Chronicles From the Siege, דרמה בסגנון תיעודי המתרחשת בהריסות עיר לא מזוהה, ומשלבת סיפורים מעזה לצד חוויותיו של הבמאי במחנה הפליטים ירמוכ במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. הבמאי עלה כשהוא עוטה כפייה, וקרא "פלסטין תהיה חופשית, ויום אחד יהיה לנו פסטיבל סרטים נהדר בינלאומי באמצע עזה. אנחנו נדבר על פוליטיקה לפני קולנוע, נדבר על התנגדות לפני אמנות, על חירות לפני יופי, ועל בני אדם לפני תרבות". הוא המשיך ופנה לממשלת גרמניה: "אתם שותפים לרצח העם שמבצעת ישראל בעזה. שחררו את פלסטין מעתה ועד קץ העולם". כל אותה עת עמד לצדו מפיק הסרט, תקי א-דין איסעד, כשהוא מניף את דגל פלסטין.
בסיכומו של דבר, הייתה זו אחת התחרויות המוצלחות של השנים האחרונות. בין הסרטים שצפיתי בהם ולא זכו לאזכור מצד חבר השופטים היו עוד כמה סרטים ראויים ביותר: Wolfram של וורוויק ת'ורנטון האוסטרלי, מערבון המתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ומביא את סיפורם של שלושה ילדים הנמלטים מאדוניהם בחיפוש אחר הגנה; "על חוף הים" (At the Sea) סרטו דובר האנגלית של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו ("קרעים של אישה"), שבו איימי אדמס מגלמת אישה השבה לביתה בקייפ קוד אחרי תקופת אשפוז ממושכת ומוצאת עצמה במשבר הסתגלות מול משפחתה ולהקת המחול שהיא הכוריאוגרפית שלה; או Nightborn הפיני בבימויה של חנה ברגהולם שממשיך את מגמת סרטי החרדה האימהית שבלטה בפסטיבל אשתקד. הפעם דרך סיפור על זוג צעיר (רופרט גרינט מ"הארי פוטר" וסיידי הארלה), שעוברים לגור בבית מבודד בלב היער, שם יולדת האישה תינוק מוזר למראה. לא כולם יתחברו לפנטזיה הזו שכוללת עצים מכושפים וטרולים, אבל אני אהבתי אותה מאוד.
