-פרק 28-
כנראה ציפיתי שנהיה רק חמישתנו בחג ההודיה. כמו בימים הטובים.
אבל התברר שהיו שם כל תושבי המחוז לפחות.
כשהגעתי, מצאתי את החצר זוהרת עם שרשראות אורות, שנתלו בזיג זג אקראי מעץ לעץ, ושולחן ארוך לאורך הגן, מכוסה במפות בד בצבעים שונים.
שכנים וקרובי משפחה, ובעצם להפתעתי כל צוות הגנת האישים הבכירים של גלן שולץ הסתובבו בחצר. האנק פטפט עם אמאדי. קלי התפעלה מהפשמינה של קוני. דוק וגלן בדקו משהו בטלפון של גלן. נראה שכולם ממש התחברו.
"נראה שנרגענו קצת מאז ששלחנו את גברת כלבי הקורגי לפלורידה," אמרתי לדוגהאוס.
"רמת איום לבנה, בייבי!" אמר דוגהאוס והרים יד להיי פייב.
היו שם שלושים איש לפחות.
דוק ענב עניבת פרפר ועליה תרנגולי הודו קטנים. קוני, שנראתה חזקה ובריאה, נראתה נהדר בצווארון מורם ובטוניקת פשתן. וג'ק לבש רק ג'ינס וחולצת פלנל אדומה פשוטה.
הוא נראה כל כך טוב שכמעט שכחתי לנשום.
אני לבשתי שמלת חברה, בשביל הנוסטלגיה. אבל עם סוודר, גרביונים, צעיף עם פונפונים... ומגפי הבוקרים האדומים שלי.
משפחת סטייפלטון חגגה את חג ההודיה בסגנון ארוחת שכונה. כי, במילותיה של קוני, לעמוד ולבשל ארוחת חג הודיה שלמה זה "שובר את הגב ומיותר." במקום זאת, כל אחד הביא כמה מנות אהובות והניח אותן במטבח, וכולם טעמו מהכול. אנשים לקחו לעצמם אוכל, ואז יצאו החוצה ומצאו להם מושב ליד השולחן. נרות ניצבו לאורך השולחן, ופרחים שנקטפו מהגינה וצנצנות זכוכית קלאסיות, ובקבוקי שנאפס תוצרת בית עם סירופ אפרסק של פרדיקסבורג והמונשיין תוצרת בית של דוק.
לא הייתי שתיינית גדולה אמא שלי בהחלט הוציאה מזה את כל הזוהר אבל מדי פעם הייתי שותה לגימה או שתיים. הרגשתי שהיום זה מתאים. כמה כבר יוצא לי לשבת בגן כפרי ולשתות מונשיין?
כשהתקרבתי לשולחן, היה כיסא פנוי ליד ג'ק. לשבת שם? הרגשתי דגדוג של היסוס ביישני מאחורי הצלעות, אבל הכרחתי את עצמי להתחיל ללכת לעברו. הוא דיבר עם מישהו שישב בהמשך השולחן, הפרופיל שלו היה מואר באור הנרות, והעיניים שלי לגמו אותו בצמא. שמרתי אותו על הכוונת כשהתקרבתי אליו, אבל אז, בדיוק כשעברתי את הפינה, מישהי תפסה את הכיסא.
לא סתם מישהי.
קנדי מונרו.
כשראיתי אותה, הסתובבתי לאחור כדי להיות עם הגב אליהם. היא כאן? ג'ק הזמין אותה? אז הם בכל זאת יחד? רגע הם מאורסים? בעקבות הצעת הנישואים שלה בסגנון תוכנית ריאליטי? למה אני כאן בכלל, לכל הרוחות?
נשמתי נשימה עמוקה כדי לייצב את עצמי.
היא נראתה עוד יותר טוב במציאות. השיער שלה היה מבריק יותר. השפתיים שלה היו מלאות יותר. הציצים שלה היו... ציציים יותר. היא נראתה כמו בת כפר מושלמת וסקסית במכנסי ג'ינס קצרצרים וחולצת בד צבעונית שהיתה קשורה ממש מתחת למחשוף שלה. היא נראתה כמו כרזה של עצמה ומיותר לציין שהיא גם נראתה מאוד לא שייכת בין כל האנשים הרגילים, המסורבלים והמכוערים האלה.
היא היתה כמו בובת ברבי חיה ונושמת. ולא משנה כמה הייתי רוצה שזה יהיה מעליב... זה לא היה עלבון.
הוא בטח אמר כן, נכון? אחרת למה שהיא תהיה כאן?
ומי יכול להאשים אותו?
מי יכול לעמוד מול כל היופי הקיצוני הזה, שמגשים את כל הפנטזיות ללא דופי, ולהגיד לא?
הדקירה בחזה שלי נתנה לי את התשובה.
למה הייתי כאן? מאותה סיבה שדוגהאוס וגלן ואמאדי היו כאן. מאותה סיבה שכל שאר האנשים הרגילים היו כאן. חשבתי על קוני שסטרה אז לג'ק על הכתף ואמרה לו, תתנהג כמו ג'נטלמן!
הסתכלתי סביב.
זה היה חג ההודיה. הייתי כאן מאותה סיבה שכל שאר האנשים שג'ק סטייפלטון לא היה מאוהב בהם היו כאן. כדי להודות.
נלחמתי בדחף להניח את הצלחת על הדשא, ללכת ישר למכונית ולנסוע בחזרה לעיר במהירות של מאה עשרים קמ"ש.
אבל זה יהיה גרוע יותר, כמובן.
להרגיש מושפלת זה דבר אחד. להודות שאני מרגישה מושפלת זה דבר אחר.
עשיתי סיבוב פרסה ומצאתי כיסא בקצה הרחוק ביותר של השולחן, ליד דוגהאוס, שיכול לחסום לי את הנוף לפחות חלקית.
עצמתי את העיניים חזק. ברור שאלה הם פני הדברים. וסתם עשיתי לעצמי עין הרע כשהעזתי לדמיין משהו שונה.
נשמתי כמה נשימות, אבל הריאות שלי רעדו.
אז עשיתי את מה שתמיד עשיתי: הכנתי לי תוכנית מילוט. אני אסבול את הרגע הזה בחיי כל עוד אהיה מסוגלת, ואז אקום בחינניות עם חיוך כאילו יש לי עוד אירוע ללכת אליו, ואז אתגנב באלגנטיות אל בין הצללים ואיעלם.
קלי קלות.
כמה זמן אהיה מסוגלת לסבול את הרגע הזה?
החלטתי על חמש עשרה דקות וזה היה הרבה יותר מדי ואז נעצתי את העיניים בצלחת כדי שלא אסתכל בטעות על ג'ק וקנדי.
אלוהים ישמור. איזה שם מגוחך יש להם כזוג.
אבל דוגהאוס הסתכל עליהם מספיק בשביל שנינו. "את מאמינה שהיא כאן?" הוא אמר שוב ושוב ותקע בי מרפק. "זאת קנדי מונרו. היא הנכדה של מרילין מונרו."
"זה הופרך," אמרתי.
"היא נראית יותר טוב במציאות," אמר דוגהאוס. "זה לא הופרך."
"בכל מקרה," דחקתי בו. "אתה הרי אוהב את קלי, לא?"
"מה?" אמר דוגהאוס, והקול שלו עלה באוקטבה.
אבל אני סיימתי עם העמדות פנים. "זה כל כך ברור, בנאדם. פשוט תנשק אותה כבר. תהיה גבר ותעשה את זה."
דוגהאוס השפיל מבט אל הצלחת שלו וחשב על זה לשנייה.
ואז הוא עשה את זה.
לא צוחקת איתכם. הוא קם, ניגש למקום שבו קלי ישבה, טפח לה על הכתף ואמר, "הי, אני יכול לנשק אותך?"
קלי מצמצה לעברו לשנייה, ואז היא פשוט אמרה, "כן." זה היה עד כדי כך פשוט.
הסתכלתי עליו אוחז בידה ומוביל אותה לכיוון האסם.
"שאני אמות," אמרתי בקול רם. זה כל מה שנדרש?
הוא לא הותיר לי כל ברירה אלא לקחת לגימה גדולה מצנצנת המונשיין שלי.
השנאפס היה מתוק בהתחלה. אבל אז הרגשתי את הצריבה של המונשיין.
כנראה יש סיבה לכך שמונשיין לא חוקי ברוב המקומות. זה היה כמו לשתות נוזל לניקוי הרדיאטור. הגרון שלי שרף כאילו בלעתי חומצה, ולשנייה אחת שאלתי את עצמי אם אני הולכת למות. כדי לנסות להוציא חלק מהאדים, רכנתי קדימה ונשפתי אל הקרקע כמו חתולה.
בדיוק אז, נעלי הספורט של ג'ק אני אזהה אותן בכל מקום הופיעו בשדה הראייה שלי. "שורף, נכון?"
הרמתי את המבט. הוא הנהן, כאילו אומר, מכיר את זה.
בתגובה, השתעלתי.
הוא התיישב על הכיסא הריק של דוגהאוס. "זה ימיס את הצבע מהמכונית שלך, על בטוח."
הזדקפתי ובהיתי בו במבט של אתה שותה את זה?
"זה טוב גם לניקוי תכשיטים. אמא שלי משרה בזה את טבעת הנישואים שלה."
הנחתי את היד על הגרון כדי לעסות אותו מעט.
ג'ק הנהן, כולו אהדה. "צריך לפתח חסינות לזה."
מה אנחנו עושים? למה הוא כאן בכלל? אנחנו מבלים יחד כמו חברים? מי צריך חברים כשיש לך את קנדי מונרו?
ואז ג'ק הציע לי ביד אחת את כוס המים המלאה למחצה שדוגהאוס שתה ממנה, וביד השנייה הוא לקח מזלג מלא במשהו שלא היה דומה לאוכל מהצלחת הנטושה של דוגהאוס. "את צריכה להוריד את זה עם סלט בטטה מרשמלו."
הנדתי בראשי. זה היה להוסיף חטא על פשע. ואז הצלחתי בסוף ליצור מילים, "אתה צריך לחזור לכיסא שלך."
אבל ג'ק רק קימט את המצח לעברי. "זה הכיסא שלי עכשיו."
ובדיוק אז דוק נעמד בקצה הרחוק של השולחן ונקש על צנצנת המונשיין עם המזלג שלו עד שקיבל את תשומת הלב של כולנו.
"בבקשה תנו ידיים," אמר דוק ברשמיות.
ג'ק לקח את ידי והתחושה החמה והחלקה של העור שלו נגד שלי שלחה עקצוצים לכל גופי.
או שאולי אלה היו רק רעלנים מהמונשיין.
"בערב היפה הזה," אמר דוק, "כשאנחנו כאן עם כל כך הרבה חברים, אני מודה לכל האלים והאלות שכולנו מתפללים אליהם: על הברכות שקיבלנו, על המדינה הגדולה, היפה והלא מושלמת שלנו, ואפילו על הקשיים שלנו. מי ייתן ונשמור זה על זה, נסבול זה את זה ונסלח זה לזה. אמן."
ואז דוק הביט בקוני ואמר, "האם המארחת שלנו רוצה להוסיף משהו?"
קוני קמה והרימה את הכוס שלה. "כולכם יודעים שהייתי חולה השנה. לעולם לא הייתי בוחרת לחלות, כמובן. אבל חשבתי הרבה על היתרונות של המחלה. איך היא מכריחה אותך להאט. איך היא גורמת לך לעשות חשבון נפש לגבי החיים שלך. איך היא מאפשרת לך לעשות לבני המשפחה שלך מניפולציות רגשיות ולהכריח אותם לבלות זמן יחד. אני אסירת תודה על שמערכת הלימפה שלי היתה נקייה. אני אסירת תודה על שהשוליים של הגידול היו נקיים. אני אסירת תודה על כך שאני הולכת ומחלימה. וגם: יותר מכול, אני אסירת תודה על כך שלמדתי איך להיות אסירת תודה." ואז היא הנהנה. "תודה שבאתם הערב. תיזהרו מהמונשיין. אמן."
אנשים הרפו זה מידו של זה ופנו אל הצלחות שלהם.
ואז הוסיף דוק, "אם חגגתם איתנו בעבר, אתם יודעים שאשתי תמיד אוהבת שאנחנו עוברים מסביב לשולחן ושכל אחד יגיד משהו שהוא אסיר תודה עליו גדול או קטן. והערב נתחיל עם " הוא הצביע "הבן שלנו, ג'ק."
ג'ק הגיב במהירות. הוא הרים את המזלג שעדיין החזיק כאילו הוא מרים כוסית ואמר, "אני אסיר תודה על סלט הבטטה והמרשמלו הזה."
חשבתי שאני אהיה הבאה בתור, אבל האיש שישב מצדו השני של ג'ק הרים את הכפפה. "אני אסיר תודה על כך שתחזית הגשם היתה שגויה."
אחריו דיברה הגברת שישבה לידו. "אני אסירת תודה על הנכד החדש שלי."
הבחור הבא היה אסיר תודה על המונשיין של דוק סטייפלטון.
וככה זה המשיך לפי הסדר. אמאדי היה אסיר תודה על אשתו והילדים שלו. דוק סטייפלטון היה אסיר תודה על קוני סטייפלטון, וקוני היתה מיד אסירת תודה עליו בחזרה. גלן היה אסיר תודה על כך שמצא כיסא ריק ליד קנדי מונרו, קנדי מונרו היתה אסירת תודה על כך שהגיעה לעשרים וארבעה מיליון עוקבים באינסטגרם, ודוגהאוס וקלי לא נראו בשום מקום ואני בטוחה ששניהם היו אסירי תודה ביותר על זה.
אני תמיד מתביישת קצת במצבים כאלה. בכל פעם ששמעתי תשובה חדשה, שיניתי את שלי בראש.
כשהגיע תורי, אני רק... היססתי.
כולם הסתכלו עלי וחיכו, בזמן שניסיתי להחליט מה לומר.
לבסוף, קוני רכנה קדימה. "לא עולה לך בראש משהו שאת אסירת תודה עליו, האנה?"
פגשתי את מבטה. "עולים לי בראש יותר מדי דברים."
כל השולחן צחק בהקלה בתגובה לדברי.
"אז פשוט תגידי את כולם, מותק," אמרה קוני.
וזה מה שעשיתי. אני מאשימה את המונשיין. "אני אסירת תודה להיות כאן," אמרתי. "אני אסירת תודה על נדנדת הצמיגים. אני אסירת תודה על נהר בראזוס. אני אסירת תודה על עניבת הפרפר עם תרנגולי ההודו של דוק. אני אסירת תודה על הזמן שביליתי בגן הזה. אני אסירת תודה על דבורי הדבש. על אוסף התקליטים של משפחת סטייפלטון. על קליפר. אני אסירת תודה על כל שיחי הבוגנוויליה בכל מקום. אני אסירת תודה שראיתי איך נראית משפחה אמיתית ואוהבת. ואני חושבת..." פתאום הבנתי שהקול שלי רועד קצת. בניסיון להסוות את זה, הגברתי את הקול. "אני חושבת שזה שצריך להיפרד ממשהו, לא אומר שהוא לא היה שווה את זה. שום דבר לא נמשך לנצח. מה שחשוב זה מה אנחנו לוקחים איתנו. רוב חיי ניסיתי להימלט. במשך יותר מדי זמן ברחתי מדברים קשים. אבל עכשיו אני תוהה אם בריחה מוערכת יתר על המידה. אני חושבת, עכשיו, שאני הולכת לנסות לחשוב מה אני יכולה להעביר הלאה. מה אני יכולה להשאיר אצלי. לא לחשוב תמיד רק על מה שאני צריכה להשאיר מאחור."
שתיקה שררה סביב השולחן לכמה שניות אחרי שהפסקתי לדבר, ואני הרגשתי התכווצות קטנה של פאניקה שאולי החטאתי את המטרה שאליה כיוונתי להישמע "מהורהרת", ופגעתי במקום זאת ב"צריכה אשפוז דחוף".
אבל בדיוק כשהתחלתי להתייאש מעצמי, כל השולחן פרץ במחיאות כפיים.
ואז דוק הרים את צנצנת המונשיין שלו ואמר, "לחיי כל מה שאיבדנו. וכל מה שנשאר לנו."
וכל יושבי השולחן הרימו גם הם את המשקה שלהם.
אחרי ארוחת הערב, ג'ק והאנק הדליקו אש בבור המדורה.
התבוננתי בלהבות כשהבחנתי בג'ק, בצדה השני של המדורה, יושב על אחד מכיסאות הגן, ומביט היישר אלי מבעד ללהבות האש.
הסטתי את המבט. אבל כשהחזרתי אותו אליו, הוא טפח על הכיסא שלידו, כמו הזמנה.
וכך עשיתי את דרכי מסביב למדורה, כבר לא בטוחה מה המשמעות של כל דבר, ובדיוק עמדתי להתיישב לידו, כשקנדי מונרו החליקה לכיסא והתיישבה ראשונה.
נעצרתי במקום.
"זאת הבחורה?" היא שאלה את ג'ק, כאילו לא עמדתי ממש שם. "זאת שהתמזמזת איתה בבית החולים?"
"לא התמזמזנו," אמר ג'ק.
"בטח."
"באמת," אמר ג'ק. "זה רק נראה ככה בגלל הזווית. את הרי יודעת איך זה עובד."
"אני יודעת," אמרה קנדי ובחנה אותי. "ובכל מקרה," הוסיפה, "עכשיו כשאני רואה אותה מקרוב, אני יכולה לראות שהיא מאוד..." קנדי מונרו משכה את השתיקה זמן ארוך כל כך עד שאנשים אחרים התחילו להקשיב. לבסוף היא בחרה ב"רגילה".
הבנתי את זה. אף חברה לא היתה רוצה לראות תמונות חשודות כאלה ברחבי האינטרנט. אף חברה לא היתה רוצה שאישה אחרת תערסל את הראש של החבר שלה אל כתפה כפי שעשיתי באותו ערב גם אם היתה לזה סיבה טובה. ברור שהיא לא תשמח במיוחד לראות אותי כאן.
בדיוק כמו שאני לא הייתי מאושרת במיוחד לראות אותה.
ולכן מיהרתי להרגיע אותה. "בהחלט לא התנשקנו בתמונות האלה."
היא צחקה צחוק צורמני ממש חזק חזק מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של כל האנשים מסביב. ואז היא קמה בהתמתחות, כמו חתולה התקרבה אלי צעד אחד ואמרה, "כן. כאילו דה."
"אני רק הייתי בצוות האבטחה שלו," אמרתי. "רק ניסינו לוודא שלא יצלמו אותו."
"אוי, אלוהים," אמרה קנדי בקול ידידותי מזויף. "את קורעת אותי מצחוק. את ממש לא צריכה לשכנע אותי ששניכם לא התנשקתם." בהתחלה היתה לקול שלה נימה גבוהה ומתוקה שהעבירה מסר שאומר, אני סומכת על החבר שלי. אבל אז היא הורידה אותו באוקטבה בערך והוסיפה, "זה ברור מאליו."
ג'ק קם על רגליו. "קנדי "
"כלומר..." היא רכנה לעבר ג'ק. "פשוט תסתכל עליה."
ואחרי שאמרה את זה, היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ובחזרה בקצב של קרחון, מה שהזמין את כל שאר האנשים בקהל לעשות כמוה.
נהייתי ממש נוקשה כמו אבן תחת מבטה הבוחן. מצאתי את עצמי תוהה אם זאת ההרגשה של התאבנות הגוף כשמתים.
"כאילו, ברצינות," היא אמרה. "נכון?"
"אל תהיי תחרותית, קנדי," אמר ג'ק בקול שרומז, כבר דיברנו על זה.
"אני לא תחרותית," אמרה קנדי. "האינטרנט תחרותי. ראית את כל הפוסטים? את כל התגובות?"
"חשבתי שדיברנו על זה שלא קוראים את התגובות."
"אנשים שולחים לי הודעות! בפרטי! אפילו אמא שלי רוצה לדעת!"
"את יודעת ששום דבר לא אמיתי," אמר ג'ק וניסה לשדל אותה.
"שום דבר לא אמיתי, אבל זה עדיין מעליב." היא החזירה את עיניה לעברי. "כלומר," היא המשיכה. "כל העולם חושב שבחרת בזה" היא הצביעה עלי "על פני זה" היא הניחה יד על המותן והרימה את הציצים שלה כאילו היא מתכוונת להניח אותם על מדף.
אפילו אני נאלצתי להודות שיש משהו בדבריה.
מה היה היתרון להיראות כמוה אם מישהי שנראית כמוני יכולה למראית עין גם אם לא למעשה לשכנע את ג'ק סטייפלטון לבגוד בה? הבנתי את זה. זה הפר את הסדר הטבעי של הדברים.
"הכול היה אי הבנה," אמרתי.
"אבל זה מה שאני אומרת!" אמרה קנדי בקול רם יותר עכשיו. "איך אי הבנה כזאת יכולה לקרות בכלל? נכון? כאילו, תעשי לי טובה. זה החלק המעליב. שמישהו יכול לחשוב שג'ק יעדיף " וכאן היא בחנה אותי וניסתה למצוא את המילים "אדם פשוט, רגיל, ממוצע לגמרי על פני!" היה לה מבט קצת מטורף בעיניים, למען האמת. "נכון?" היא הביטה סביב הקהל. "נכון? זה מגוחך!" היא הפנתה את העיניים לעברי לשנייה, כאילו היא מסתכלת על חרק. "כי מה הטעם להיות אני אם כל העולם יכול להאמין כל כך בקלות שג'ק סטייפלטון יבחר בך?" היא פנתה בחזרה אל הקהל. "ברצינות! תרימו ידיים. מי בקהל הזה יעדיף את הבחורה הזאת על פני? מי? תגידו את האמת! יש פה מישהו כזה? אני שואלת ברצינות! אני באמת צריכה לדעת. בואו נראה! מישהו? יש כאן אפילו אדם אחד שיעשה את זה?"
ואז היא השתתקה.
וכך גם הקהל.
ועד כמה שאמנם הבנתי שהיא הרגישה מושפלת מהתמונות באינטרנט, ולכן עכשיו היא רצתה להשפיל אותי בחזרה אני גם נחרדתי כל כך מהסצנה שקרתה סביבי שקפאתי. הדרך הפשוטה לסיים את כל זה בשבילי היתה ללכת. פשוט להסתלק משם. נכון? לא הייתי צריכה לעמוד שם ולסבול תחרות יופי שמעולם לא נרשמתי אליה נגד מישהי שראיתי רק על השער של "ווג".
הגיע הזמן להסתלק מכאן.
ובכל זאת: לא יכולתי לזוז. הייתי משותקת מאימה.
וכך גם שאר הקהל, ממה שראיתי.
כולם רק בהו בפה פעור בקנדי מונרו, שעמדה שם בוערת בכעס צדקני. היא חיכתה. היא נתנה לזה הרבה זמן. תקופת חיים שלמה עברה או שאולי אלה היו רק כמה שניות. אבל היא וידאה, בהילוך אטי, שאיש לא יוכל להכחיש את התוצאות.
ואז, במה שהיה אמור להיות וידוא הריגה, היא אמרה, "הזדמנות אחרונה! אנחנו עושים את זה! מי בקהל הזה מעדיף אותה על פני?"
ואז ג'ק הרים את ידו. "אני," אמר. ואז הוסיף, "בלי לחשוב פעמיים."
הייתי קפואה מכדי להרגיש הקלה כלשהי.
ואז הוא הסתובב והישיר אלי מבט בהבעת פנים עדינה. "אני מעדיף אותה בהחלט."
וברגע שהוא שבר את המתח ששרר בקהל, התרוממה יד נוספת: של האנק. "גם אני."
ואז, כמו מפל יפהפה, הצטרפו כל השאר צעדו קדימה והרימו ידיים: אמאדי, אחריו גלן ואז קלי, ואז אחרי שקיבל ממנה מרפק בצלעות דוגהאוס. מקהלה של "אני", "גם אני", "וגם אני" ו"אנחנו בעד האנה" נשמעה מכל עבר. אפילו דוק וקוני הצטרפו, כשהם מנופפים בזרועותיהם כדי לוודא שסופרים את הקולות שלהם.
אנשים הרימו ידיים והחזיקו אותן שם עד שבסוף ג'ק הסתכל מסביב וקבע: "פה אחד."
הבעת הפנים של קנדי נהפכה לפרצוף חמוץ וזועם.
ובתגובה לכך, ג'ק הפנה אליה את מבטו. "את יודעת מה זה אומר, נכון?"
היא קימטה את מצחה לעברו.
ג'ק משך קלות בכתפיו. "הגיע הזמן להשאיר את המסיבה הזאת לאנשים שבאמת הוזמנו אליה. והגיע הזמן שתעופי מפה לעזאזל."
אני חייבת לתת קרדיט למונשיין תוצרת בית.
זה משקה מאוד מרגיע.
רעיל, אבל מרגיע.
קוני שמחה לגלות שהשתכרתי קצת בטעות ואיאלץ להישאר לישון. "ג'ק יכול להשאיל לך טישרט לשינה. ונשים את ג'ק על הספה ואת תישני בחדר שלו," אמרה וטפחה לי על הברך. ואז הוסיפה, "אלא אם כן את מעדיפה את רצפת האריחים לזכר ימים עברו."
"לא, תודה," אמרתי.
"היית מרוצה שם פעם," אמר ג'ק.
"זה היה התפקיד שלי להיות מרוצה שם פעם."
בזה אחר זה עזבו החברים והשכנים, ובני סטייפלטון המבוגרים הלכו לישון.
ג'ק ואני יצאנו החוצה, עמדנו תחת שמי הלילה והתבוננו באש הבוערת. שנינו יחד. כמו בימים הטובים.
"שמרתי לך כיסא בארוחת הערב," הוא אמר. "למה לא ישבת שם?"
לגמתי מצנצנת המונשיין שלי. "הכיסא הזה היה תפוס."
"אבל לא באמת."
"מה הייתי אמורה לעשות? לשבת על הברכיים של קנדי מונרו?"
"אני אומר את זה כמטאפורה למשהו אחר."
באמת? על מה דיברנו בעצם? תודה לאל על המונשיין. החלטתי לשאול, סוף סוף. "אז. הריאיון הזה שעשית איתה הסתיים במין שיא המתח."
"זה מה שקרה?"
"כן. היא הציעה לך נישואים."
"באמת?"
"אתה לא זוכר את זה?"
"ייתכן שלא הקשבתי. קשה שלא לאבד ריכוז עם קנדי."
"אבל מה אמרת?"
"מתי?"
בעטתי בו. "כשהיא הציעה לך נישואים?"
ג'ק משך בכתפיו. "אין לי מושג."
עכשיו רכנתי קרוב יותר אליו. "אישה הציעה לך נישואים, ואין לך מושג מה אמרת בתגובה?"
ג'ק קימט את מצחו אלי כאילו אין לו שמץ של מושג מה מוזר בזה. ואז הוא קלט משהו. "זה לא היה אמיתי. כמובן. הכול היה בשביל המצלמות. חשבתי שאת יודעת את זה."
הרגשתי את הגוף שלי נרגע, כאילו הוא מתחיל להתמוסס. "למה שאני אדע את זה?"
הוא קימט את מצחו. "איך את יכולה לא לדעת את זה?"
"אז... הכול היה הצגה?"
ג'ק הסתכל עלי כאילו אני טמבלית חמודה. "ברור."
"קנדי מונרו היא לא... ארוסתך?"
"תעשי לי טובה."
"היא החברה שלך?"
"בשום פנים ואופן לא."
"היא יודעת שהיא לא החברה שלך?"
"ברור."
"אז מה היא עשתה כאן?"
ג'ק משך בכתפיו. "שעמום? הזדמנות לתמונה? היחצן שלה התקשר ליחצן שלי ושאל אם היא יכולה להגיע למסיבה."
"אבל מה זה היה כל מה שקרה במדורה?"
"תחרות. וחוסר ביטחון פתולוגי."
הנדתי בראשי. "איך אישה שהיא האב טיפוס של שלמות גופנית אנושית יכולה להיות חסרת ביטחון?"
"זאת שאלה טובה מאוד."
"אז. רק לסיכום: אתה וקנדי מונרו לא זוג?"
"אף פעם לא היינו זוג."
"התמונה שלכם על השער של 'פיפל מגזין' עם סוודרים תואמים מספרת סיפור אחר."
"כל זה היה מומצא לחלוטין."
זה היה בלתי נתפס. "אבל למה?"
"כדי שלאנשים יהיה משהו לדבר עליו."
"אבל לא אכפת לך שזה לא נכון?"
ג'ק נשען לאחור. "אני מעדיף שאנשים ירכלו על דברים מזויפים מאשר על דברים אמיתיים."
ניסיתי לקלוט הכול. "אז. עוד פעם אחת. רק כדי להבהיר: אף פעם לא יצאת עם קנדי מונרו?"
ג'ק הנהן, לאות חיובי. ואז אמר, "אף פעם."
כל הגוף שלי נמס מרוב הקלה. ואז תקעתי לו אגרוף בכתף. "למה לא אמרת לי את זה קודם? חשבתי שהיא החברה שלך כל הזמן הזה."
ג'ק משך בכתפיו. "אני לא ממש אמור לדבר על זה."
"אבל שאלתי אותך ספציפית על זה כשרק הכרנו."
"זה מידע שניתן רק למי שצריך לדעת. ואת לא היית צריכה לדעת." הוא הוסיף: "אז."
מקובל עלי.
"ומה איתך?" ג'ק שאל לאחר מכן.
"מה איתי?"
"שמעתי שבובי בא לדירה שלך איזה לילה."
"איך בכלל שמעת את זה?"
"לא חזרתם להיות יחד או משהו, נכון?"
הסתכלתי על פניו היפות בצורה בלתי אפשרית של ג'ק, שהיו יפות עוד יותר באור האש. בסדר. אנחנו עושים את זה? "אממ. הוא זרק אותי בלילה שאחרי ההלוויה של אמא שלי, ואז הוא שכב עם החברה הכי טובה שלי, ואז הוא זרק גם אותה, אז... לא. לא חזרנו להיות יחד."
"וואה," אמר ג'ק.
"אבל זה עוד לא הכי גרוע."
"מה הכי גרוע?"
"הוא אמר לי משהו ממש ממש נורא. משהו שלא אשכח לעולם."
ג'ק רכן קרוב יותר. "מה הוא אמר?"
"אני לא יכולה להגיד לך."
"למה לא?"
"כי אני מתה מפחד שאולי זה נכון."
"זה בוודאות לא נכון. מה שזה לא יהיה. הוא טועה לגמרי."
"אתה אפילו לא יודע מה הוא אמר."
"בגלל זה את חייבת לספר לי."
"אני לא יכולה!" אמרתי, זינקתי על רגלי וצעדתי מסביב לבור המדורה.
ג'ק קם והלך יחד איתי. "פשוט תגידי לי. אני שיכור, אני ממילא אשכח את זה."
בחנתי אותו. אני טובה בזיהוי הדברים האלה. "אתה אפילו לא קרוב," אמרתי.
אבל ג'ק היה מוכן שזה יקרה כבר.
הוא התקדם ונעמד מולי, במרחק כמה סנטימטרים. "עדיין לא ביקשת ממני בחזרה את סיכת הביטחון שלך."
צמצמתי את עיני. "כי החברה המרושעת שלך הסיחה את דעתי."
ג'ק הרים את ידיו אל שרשרת העור, שחרר את הסוגר והוריד אותה מצווארו, כשסיכת הביטחון שלי עדיין מחוברת אליה. "לא הצלחתי למצוא את השרשרת שהיא היתה מחוברת אליה," אמר ג'ק, "אז קחי גם את השרשרת."
"זאת השרשרת של דרו."
"לא יהיה לו אכפת."
ג'ק נתן לי את השרשרת של דרו? משהו בזה נראה לי עניין רציני מאוד.
ג'ק הושיט לי את השרשרת והסיכה, כאילו אני אמורה לקחת אותן.
אבל כשהושטתי את היד, ג'ק רק חייך אלי בשובבות, סגר את שניהם בכף ידו, ובמקום זאת הרים את האגרוף שלו גבוה מעל ראשינו.
הפה שלי נפער מחוסר ההגינות שבזה.
"תן לי אותה!" אמרתי וקפצתי כדי להגיע ליד שלו.
"אולי זה מצב של המוצא הוא המרוויח."
"זה לא מגניב." קפצתי עוד קצת.
"את מצחיקה נורא. את כמו צ'יוואווה."
"תחזיר את זה!" אמרתי, עדיין קופצת ומשתמשת בכתף שלו כדי לדחוף את עצמי למעלה.
"בתנאי אחד," אמר ג'ק.
וכשעצרתי כדי לברר מה התנאי, הוא אמר, "תגידי לי מה בובי אמר לך."
התחלתי שוב לקפוץ. "בחיים לא."
"אז אוקיי, גוצי. את יכולה לנשק לשלום את הדבר הקטן והמרשרש הזה." הוא משך את האגרוף שלו לאחור מאחורי ראשו, כאילו הוא עומד לזרוק את סיכת הביטחון שלי אל שדה המרעה.
הוא לא יעשה את זה. ברור שלא. אבל האיום שיעשה את זה היה מספיק.
נאנחתי. הפסקתי לקפוץ. הסתכלתי לתוך עיניו של ג'ק. "בסדר. אבל אל תקרא לי גוצי."
"'בסדר' מה?"
"בסדר, אני אספר לך."
"באמת?"
"באמת."
"את משקרת?"
"לא."
"את מתכוונת להמציא משהו אחר כדי שתוכלי לקחת איתך לקבר הבודד שלך את הכאב של מה שהאידיוט הזה באמת אמר לך?"
זה משך את תשומת לבי. "לא. אבל זה רעיון מעולה."
ג'ק הוריד את האגרוף שלו, בארשת שאומרת, אוקיי, אני סומך עלייך.
ואז הוא רכן למטה קרוב כל כך שהרגשתי את הנשימה שלו על עורי, כרך את השרשרת סביב צווארי והידק את הסוגר.
כשהוא הרפה ממני ונסוג לאחור, הושטתי יד למעלה ונגעתי בחרוזים, המומה מכך שהם באמת שם. הוא מצא אותם. הוא חיפש וחיפש עד שמצא אותם. ועכשיו הוא החזיר לי אותם משהו כל כך יקר שלי, יחד עם משהו כל כך יקר משלו.
מה הוא עשה?
הוא צעד לאחור. יכולתי לברוח באותו רגע כדי שלעולם לא אצטרך לספר לו מה רובי אמר.
אבל לא ברחתי.
אני מאשימה את המונשיין. או שאולי זה היה המבט שאי אפשר לעמוד בפניו של ג'ק סטייפלטון. או אולי זה היה כי הוא בחר בי הלילה מול ההורים שלו, מול חברי לעבודה ומול קנדי מונרו עצמה. אבל הקדשתי שנייה כדי להתפעל מסיכת הביטחון שלי, שחזרה אלי עכשיו בריאה ושלמה, ואז... סיפרתי לו.
אני עדיין לא מאמינה שאמרתי את המילים האלה בקול רם. אולי מונשיין מסיר עכבות באורח קסם. או שאולי ידעתי טוב מדי איך סודות שלא נאמרים יכולים לכרסם בך. או שאולי, רק אולי, העזתי לקוות שג'ק ינסה להוכיח לי שאני טועה.
העניין הוא שסיפרתי לו.
"בובי אמר..." התחלתי לומר ונשמתי נשימה עמוקה. "הוא אמר... שאני... מנשקת גרוע."
ברגע שהמילים יצאו לי מהפה התחרטתי עליהן.
כי מה ג'ק עשה?
הוא פרץ בצחוק.
שיתפתי אותו כרגע בדבר הכי משפיל שידעתי על עצמי והוא צחק.
"תשכח מזה," אמרתי והסתובבתי.
"חכי " אמר ג'ק.
אבל לא חיכיתי. אולי הייתי מבוסמת מכדי לנהוג הביתה, אבל הייתי בהחלט פיכחת מספיק כדי להיכנס פנימה ולנעול את עצמי בשירותים עד שאוכל לברוח בבוקר.
ג'ק הלך אחרי. "אני מצטער שצחקתי. אני מצטער!"
"זה לא מצחיק," אמרתי בקול רועד.
במרפסת הצדדית, בדיוק כשהגעתי אל דלת הבית, הוא השיג אותי וסובב אותי מהכתף. "זה כן מצחיק. זה מצחיק נורא. אבל רק בגלל שזה כל כך לא נכון."
"אל תצחק עלי," אמרתי. ועכשיו הרגשתי דמעות נקוות בעיני. כמה משפיל.
"אני לא צוחק עלייך. הוא שקרן."
"ברור. אבל הוא צדק בכמה וכמה דברים."
"אבל הוא לא צודק לגבי הנשיקות שלך."
"אתה לא יכול לדעת את זה."
"אני בהחלט יכול."
"איך? כשהוא נישק אותי נשיקות אמיתיות המון פעמים ואתה נישקת אותי רק בשביל העמדת פנים?"
"פשוט תסמכי עלי."
"לסמוך עליך?"
"אני יכול לדעת, אוקיי?"
"איך? איך אתה יכול לדעת?"
"אני פשוט יודע. נישקתי הרבה אנשים, בסדר?"
"תראה, אתה מתוק "
"אני ממש לא מתוק."
" אבל אני לא יכולה להאמין למילה שלך במקום למישהו שבאמת נישק אותי."
"אלף דולר," אמר ג'ק.
"מה?"
"אני מתערב איתך על אלף דולר. הוא המנשק הגרוע, אבל הוא מאשים אותך."
"זה מגוחך, ג'ק. אתה חושב שיש לי אלף דולר סתם ככה בשליפה?"
"אני אלווה לך אותם."
"אלוהים, בנאדם. פשוט תניח לזה."
"לא."
"לא כולנו יכולים להיות מנשקים נהדרים, ג'ק. זה בסדר. אני טובה בדברים אחרים."
"אני לא ארשה לו לשקר לך. ואני לא ארשה לך פשוט... להאמין לו."
נהדר. טיפים להערכה עצמית מהגבר הכי סקסי בעולם. "תודה על העצה. אני הולכת לישון."
הסתובבתי כדי לפתוח את דלת הרשת, אבל אז הוא הושיט את זרועו וטרק אותה בחזרה.
"אני לא טועה," אמר והביט במבט עז היישר לתוך עיני.
"אוקיי," אמרתי. "אתה לא טועה. אני מדהימה. אני שוברת לבבות. אני מרסקת חיים. מרוצה עכשיו?"
אבל ג'ק רק הניד בראשו.
ואז הוא רכן אלי והצמיד את פיו אל שלי.
וכשאני אומרת "רכן", אני מתכוונת עם כל הגוף שלו. הוא הצמיד אותי לדלת הזאת עם כל מה שהיה לו.
וכנראה שלזה חיכיתי כל הזמן.
הזרועות שלי נשלחו למעלה סביב צווארו, והידיים שלי מצאו את דרכן לתוך שערו, והרגליים שלי כרכו את עצמן סביב מותניו. האם הוא הרים אותי, או שקפצתי? לעולם לא נדע. אבל הוא נישק אותי, ואני נישקתי אותו, וזה קרה.
אני זוכרת את זה בתמונות בזק של תחושות. עדינות והתרגשות וחמימות וחיבור. הזיפים על צווארו וזרועותיו המתהדקות סביבי, ריח הקינמון וההרגשה הזאת שאין דומה לה כשמישהו מחבק אותך.
או כשמישהו מעריך אותך.
כמהתי לנשיקה הזאת שבועות רבים כל כך, ימים רבים כל כך, שעות אינסופיות וכל הזמן חשבתי שהיא לעולם לא תקרה, שזה בלתי אפשרי... אז כשזה כן קרה, בלי שום התראה מוקדמת, לא משנה מה זה היה, או מה זה אומר... לא הייתי צריכה לקבל שום החלטה. לא היה לי מה לעשות חוץ מאשר ללכת על זה עד הסוף.
זה היה קל כמו להעיף אותו על התחת.
לא חשבתי על אלף הדולר. לא חשבתי על רובי. לא ניסיתי להוכיח לאף אחד שהוא טועה.
רק רציתי את הנשיקה הזאת.
וזאת היתה ההזדמנות שלי.
ולא התכוונתי לבזבז אותה.
בלי לשים לב עברנו דרך הדלת, כשהשפתיים שלנו עדיין נוגעות זו בזו, הוא עדיין אוחז בי, אני עדיין כרוכה סביבו, ומעדנו דרך הסלון מאבדים שיווי משקל, מתנגשים בספה ואז כמעט מתהפכים מעל תרנגול קרמיקה על מדף הארון לכיוון חדר השינה של ג'ק.
אחר כך עצרנו ליד פתח הדלת הוא הצמיד אותי אל הקיר בזמן שגישש ביד אחת אחר ידית דלת חדר השינה שלו.
נשיקה טובה מאפילה על כל השאר.
על הכול חוץ מאשר על מגע ועל כמיהה ועל בן הזוג.
וזאת היתה חתיכת נשיקה טובה.
כשג'ק לא מצא את ידית הדלת מיד, הוא הניח לזה ופשוט שקע בחזרה אל תוך הרגע. ידו מאחורי עורפי, גופו נצמד לשלי, פיו על פי. זה היה כאילו אף אחד ושום דבר בעולם לא קיים מלבד שנינו.
כלומר עד ששמענו את קולו של דוק מחדר השינה הראשי בהמשך המסדרון.
"ג'ק? זה אתה?"
זה הפר את הכישוף.
קפאנו, פקחנו עיניים והבטנו זה בזה, עדיין מתנשמים.
"זה אבא שלי," ג'ק לחש.
"אני יודעת," לחשתי בחזרה.
ג'ק ניער את ראשו כמו כדי לחשוב בבהירות. ואז הוא הרים את הראש וניסה להישמע קוהרנטי. "כן, אבא?"
"לך תשפריץ עם הצינור על בור המדורה כדי לכבות את הגחלים, טוב? לא ירד גשם כבר שבועות."
"כן, אבא," קרא ג'ק בחזרה.
"וג'ק?"
"כן, אבא?"
"אם אתה כבר בחוץ, אתה יכול להעיף מבט ולוודא שהכנסנו את כל האוכל פנימה ושאין שם משהו שימשוך את זאבי הערבות לחצר?"
"כן, אבא."
"וג'ק?"
ג'ק שיגר אלי אנחה של באמת? "כן, אבא?"
"לך תמצא לבחורה הזאת בגד לישון בו ותשלח אותה למיטה." ואז דוק הוסיף, "לבד."
ג'ק נאנח.
וכעבור עוד כמה שניות: "הבנת את זה, ג'ק?"
"כן, אבא."
"ילד טוב."
מצב הרוח התקלקל, ג'ק הרפה את זרועותיו ושחרר את האחיזה שלו בי. החלקתי למטה עד שעמדתי על הרגליים.
טוב שהפריעו לנו.
לעולם אל תיכנסי למיטה עם שחקן מפורסם אחרי ששתית צנצנת ריבה מלאה במונשיין רגע לפני שאת עוברת לקוריאה.
יש פתגם כזה, לא?
עמדנו ככה זה מול זה במשך דקה, הסדרנו את הנשימה והעברנו הילוך, כשג'ק משך בחולצה שלי כדי ליישר אותה, ניער מעליה גרגרי אבק וסידר אותי באופן כללי.
נשענתי לאחור על הקיר והסתכלתי עליו כאומרת, מה קרה פה כרגע?
ואז ג'ק אמר, "האנה?"
הישרתי אליו מבט. "מה?"
"צאי איתי לדייט."
"מה?"
ג'ק הנהן. "דייט. מחר. בעיר. בלי הורים בשום מקום."
"אתה רוצה לצאת לדייט?" שאלתי, כאילו ייתכן שלכל אחד מאיתנו יש פירוש שונה למילה הזאת.
"כן. אני רוצה להזמין אוכל ולאכול אותו איתך על הגג של הבית שלי."
אבל עדיין לא הייתי בטוחה לגמרי על מה אנחנו מדברים פה. "למה?"
הוא קימט את מצחו כאילו זה ברור. "כי אני מתחיל להתאהב בך."
"אני לא מבינה."
"מה יש להבין? את מוצאת חן בעיני."
"אבל... אנחנו לא מעמידים פנים?" שאלתי.
"את מעמידה פנים?" שאל ג'ק.
לא ידעתי איך לענות על זה. "חשבתי ששנינו מעמידים פנים. זה לא היה כל הרעיון?"
"אני לא מעמיד פנים," אמר ג'ק. "כבר לא."
אני יודעת שכבר התוודיתי על חוסר הביטחון שלי בנוגע לשאלה אם אפשר בכלל לאהוב אותי.
אבל זה היה כאב מרומז ששכן עמוק בתוכי.
אני צריכה לציין כאן שרוב הזמן במהלך חיי הסתובבתי בתחושת ביטחון עצמי סבירה. הייתי טובה בעבודה שלי. הייתי בן אדם נחמד. היה לי שיער יפה. אם זה היה גבר רגיל שאומר שמצאתי חן בעיניו, אני די בטוחה שהייתי חושבת שזה נשמע סביר.
למה לא, נכון?
אבל זה לא היה אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על זה גבר רגיל.
כאילו, באמת. זה היה ג'ק סטייפלטון. ואני הייתי רק... אני. כלומר, מכל נקודת מבט רציונלית, פשוט לא ייתכן שכל זה קורה.
זה לא שזאת היתה דעתי.
זה לא שהחמרתי עם עצמי.
זאת היתה פשוט... האמת.
"אני חושבת שאני חוטפת שבץ או משהו כזה," אמרתי. "על מה אנחנו מדברים?"
"אני אומר לך שאני מתאהב בך."
"ואני אומרת לך שזה לא הגיוני."
"זה הגיוני בעיני."
"אז אולי אתה זה שעובר שבץ."
"כל כך קשה להאמין שאני מחבב אותך?"
"אממ. אה, כן, די. קראת לי 'רגילה' ו'לא הוליוודית' ו'התגלמות הפשטות'."
"אוקיי. אבל אלה דברים טובים."
"וגוצי!" הוספתי.
"טוב. את לא גבוהה."
"ראיתי את החברות שלך, ג'ק. יש לי תיקייה שלמה עליהן. אני בכלל לא דומה בשום צורה לאף אחת מהנשים האלה."
"זה בדיוק מה שאני אומר."
"מה? מה אתה אומר?"
"אני אומר שאת יותר טובה מהן."
הסתכלתי בו בציניות. "עכשיו אתה סתם מעליב את כולם."
"את בן אדם אמיתי."
"יש אנשים אמיתיים כמו זבל."
ג'ק חשב לרגע. "אוקיי. את ראית את הבובות שאמא שלי מצילה, נכון?"
"כן?"
"מה שאני אומר זה שהנשים בתיקייה שלך הנשים האלה מהעבר שלי הן ה'לפני'. ואת..." הוא הביט היישר לתוך עיני. "את ה'אחרי'."
ובן רגע, הבנתי.
הבנתי לְמה ג'ק סטייפלטון התכוון כשאמר שאני "אמיתית".
יותר מזה, האמנתי לו.
ג'ק המשיך. "כשאת לא בסביבה, אפילו לזמן קצר, אני מרגיש שאני חייב ללכת למצוא אותך. אני פשוט מרגיש את המשיכה הזאת להיות בקרבתך. אני רוצה לדעת מה את חושבת ומה את עושה ואיך את מרגישה. אני רוצה לקחת אותך למקומות ולהראות לך דברים. אני רוצה לשנן אותך - ללמוד אותך כמו שיר. וכותונת הלילה ההיא, ואיך שאת מתעצבנת כשאני משאיר את הדברים שלי זרוקים בכל מקום, ואיך שאת אוספת את השיער שלך בפקעת המטורפת הזאת. את מצחיקה אותי כל יום ואף אחד לא מצחיק אותי. אני מרגיש שהייתי אבוד כל חיי עד עכשיו ואיכשהו איתך אני פשוט... מוצא את עצמי."
ג'ק השתתק וחיכה שאתווכח איתו.
אבל אני רק אמרתי, "אוקיי."
"'אוקיי', מה?"
"'אוקיי', אני מאמינה לך."
"באמת?"
הנהנתי.
"אז זה כן?"
"כן למה?"
"לדייט."
"כן," אמרתי, נחושה יותר עם כל מילה. "כן."
ואז שמענו, "ג'ק?" שוב דוק בחדר השינה האחורי.
"כן, אבא?"
"בור המדורה? מתישהו לפני הזריחה?"
"כן, אבא."
ציפיתי שג'ק ילך באותו רגע אבל במקום זאת הוא רכן קרוב יותר אלי והשעין את עצמו על הקיר מאחורי. הוא קירב מאוד את הפנים שלו אל שלי, עדיין מעט חסר נשימה, הוא השתהה שם לשנייה, ואז הוא שם שוב את פיו על שלי הפעם בנשיקה רכה ומתוקה יותר, שכולה שפתיים וחמימות ורכות של משי.
ואני פשוט נמסתי לתוכה.
היד שלו נשענה על הקיר, ולא נגענו בשום מקום אחר... אבל הרגשתי אותו בכל הגוף שלי.
וכשהוא נסוג, הוא נראה אבוד כמו שאני הרגשתי.
ואז נדמה שהוא נזכר במשהו, והוא חייך אלי חיוך ערמומי.
"מה?" שאלתי.
החיוך העמיק והוא השפיל מבט אל סיכת החרוזים שעל צווארי ואז החזיר אותו אל עיני. ואז, כשהוא עשה צעד לא רצוני כמעט סחרחר לאחור, הוא הצביע עלי כאומר, תפסתי אותך.
"את," אמר, "חייבת לי אלף דולר."
-פרק 29-
דייט. בבית של ג'ק סטייפלטון.
מה חשבתי לעצמי לעזאזל?
יהיה מטורף מצדי ללכת. אבל יהיה מטורף מצדי לא ללכת.
בכל זאת, זה ידרוש קצת אומץ. וקצת הכנות.
על אחת כמה וכמה מאחר שלא פרקתי את הארגזים. אז כשהייתי צריכה פתאום בגד מהמם כזה שיכול בתיאוריה, אם אבחר נכון, לעזור לי להרגיש שאני מוכנה לאתגר לא הצלחתי למצוא אותו.
כלומר, אחרי זמן מה, התחלתי פשוט לזרוק את הארגזים על הרצפה ולחטט בהם בידיים חשופות.
היו לי כמה בגדים שמתאימים לדייטים איפשהו שם.
השארתי לעצמי המון זמן, אבל כשמארגז אחרי ארגז עלו רק מכנסי טרנינג מקומטים, התחלתי להילחץ.
ואז שמעתי דפיקה בדלת.
הסתכלתי דרך העינית.
שם, בעדשת עין הדג, היתה טיילור.
"אני לא בבית," קראתי דרך הדלת.
"את כן מן הסתם."
"אבל אני עסוקה."
"את יכולה לתת לי שישים שניות? אני צריכה להגיד משהו."
פתחתי את הדלת כדי סדק. "שישים שניות," אמרתי.
היא הושיטה לי שקית מכולת, ובעודי מסתכלת עליה, היא אמרה, "אלה הנעליים שהשאלת לי אז בשביל הדבר ההוא. וזאת תבנית האפייה שלך בצורת לב ששאלתי. וכמה ספרים."
"תשאירי הכול אצלך," אמרתי. "אני לא רוצה את זה."
"אני לא אשאיר את זה אצלי," היא אמרה.
"בסדר. אז תתרמי את זה."
"את אוהבת את הנעליים האלה!"
"כבר לא."
טיילור החזיקה את השקית ביד מושטת אלי, אבל כשאמרתי את זה, היא משכה אותה בחזרה.
"בסדר," אמרה.
"מה היית צריכה להגיד?" שאלתי, בטון של בואי נגמור עם זה.
"יותר משהו לשאול, למען האמת."
"בסדר. תשאלי."
"יש... משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?"
קימטתי את המצח. "בשביל זה באת לכאן?"
"אני רק... רוצה לעשות משהו בשבילך. כל דבר."
"מה את כבר יכולה לעשות בשבילי?"
"זה מה שאני שואלת."
"את מנסה לכפר על מה שעשית?"
"אנחנו לא חייבות לתת לזה כותרת."
ברור שהתשובה שלי היתה לא. לא, לא היה משהו שהיא יכולה לעשות בשבילי. לא, לא התכוונתי לאפשר לה לשפר את הרגשתה בכך שתעשה לי טובות בגדלות נפש. לא. ממש לא.
אבל.
משהו בשקט שבקולה משך את תשומת לבי.
"אז כנראה," היא אמרה, "שאני רק רוצה שתדעי שאני מצטערת מכל הלב."
לא קורה לעתים קרובות כל כך שאנשים שעשו לך עוול באים ומתנצלים בפנייך. בדרך כלל, מניסיוני, הם ממשיכים לטעון לנצח שהם לא עשו שום דבר רע. מתעקשים שמה שהם עשו לא היה נורא כל כך, או שהיו להם הסיבות שלהם, או שהאשמה היא גם שלך.
אבל, באופן טיפוסי לטיילור, היא פשוט קיבלה עליה את האחריות.
זה גרם לי להתגעגע אליה.
היא נסוגה עכשיו, ואז הסתובבה, ואז הלכה במסדרון. צווארון הז'קט שלה היה מופשל לכיוון ההפוך.
התוכנית שלי היתה להוציא אותה מהחיים שלי.
אמרתי לעצמי להוציא אותה מהחיים שלי.
אבל אז שמעתי את עצמי אומרת, "את יכולה לעזור לי למצוא משהו ללבוש."
טיילור קפאה במקומה. ואז הסתובבה לאחור. "משהו ללבוש?"
הזדקפתי קצת במקומי. "יש לי דייט."
טיילור היתה מנומסת מכדי לשאול עם מי.
המשכתי, "ואני לא מוצאת מה ללבוש. ואני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו. המובילים לא שמו תוויות על הארגזים. אז תוכלי לעזור לי למצוא את הבגדים שלי."
טיילור ניסתה לכבוש את חיוכה. "אני לגמרי יכולה לעשות את זה."
"אני לא סולחת לך, דרך אגב," אמרתי והצבעתי עליה כשהיא חזרה לעברי.
"לא הייתי רוצה שתעשי את זה."
"אני רק מאפשרת לך להפחית כמות קטנה מהאשמה שמרסקת לך את הנשמה."
"תודה." היא עצרה מולי. "את צריכה אולי גם עזרה עם השיער והאיפור לדייט הזה?"
עמדתי ללא ניע. עכשיו היא הגזימה.
"אני מציעה רק כי לפעמים כשאת שמה לעצמך צללית את נראית בסוף כאילו קיבלת אגרוף בשתי העיניים משני אנשים שונים."
"תודה לך." היא לא טעתה.
כמו כן, היא היתה טובה מאוד בשיער ובאיפור.
ואני יצאתי לדייט עם ג'ק סטייפלטון, בשם אלוהים.
"בסדר," אמרתי. "אבל אני רוצה רק לחזור ולהדגיש "
"אני יודעת. אני יודעת," אמרה טיילור. "את לא סולחת לי."
כעבור שעתיים, כשפסעתי בכביש הגישה לביתו של ג'ק, בעודי נאבקת במחשבות פולשניות על החברות הרבות מספור שהיו לג'ק בעבר, היה ברור למדי שעשיתי את הבחירה הנכונה.
אם את מתכוונת לתת לטיילור לעשות משהו בשבילך אי פעם, זה צריך להיות שיער ואיפור. והיא שכנעה אותי ללבוש את השמלה האדומה הכי צמודה שהיתה לי בארון.
אני התפתיתי ללבוש חליפת מכנסיים.
האם הרגשתי פגיעה עד כאב עם הכתפיים החשופות ושולי המשי שרפרפו סביב ירכי העירומות? כמובן.
מבחינה רגשית ופיזית הרגשתי עירומה לחלוטין. ולא בצורה טובה.
"הן ה'לפני'," חזרתי בראשי כמו מנטרה, כשחברות לשעבר החלו לצעוד על מסלול דוגמנות מוחשי בראשי. "את ה'אחרי'."
הכול בי רעד.
זה בסדר שאכפת לי ממנו כל עוד זה הדדי. אבל האם זה הדדי? זה נראה יותר מהדדי אתמול, כשהוא הצמיד אותי לקיר במסדרון של ההורים שלו.
אבל אתמול היה לפני מיליון שנה.
תהיתי אם האגרוף המשולש שחטפתי לאבד את אמא שלי, ואז לאבד את רובי, ואז לאבד את טיילור הותיר צלקת גדולה ממה שהבנתי.
האם ניתן לאהוב אותי? כלומר, האם ניתן לאהוב מישהו מאיתנו אם חושבים על זה לעומק?
היה מפתה להשתפן.
אבל אז חשבתי על ג'ק קורא לי שפנה, ואז תהיתי אם להאמין בעצמך פירושו פשוט להחליט שאת יכולה לעשות את זה מה שזה לא יהיה ואז להכריח את עצמך לעשות את הדבר הזה.
אז החלטתי משהו באותו רגע: כל הזדמנות שאת מנצלת היא בחירה. בחירה להחליט מי את.
וזה מה שעשיתי בהליכה הארוכה בכביש הגישה לביתו של ג'ק. לא חשבתי על מה שרובי וטיילור עשו לי. ולא על מה שג'ק עלול או עלול שלא לומר או לעשות או להרגיש. אלא בחרתי מי אני אהיה מול כולם... וסירבתי לוותר על התקווה. ועל עצמי.
האם היה לגמרי מגוחך עבורי לנסות לצאת לדייט עם כוכב קולנוע?
בהחלט.
האם התכוונתי לעשות את זה בכל זאת?
ברור.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
