נ"ב, אני שונאת אותך - חלק ראשון
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שלישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק רביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק חמישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שמיני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק תשיעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק עשירי
- 33 -
חשבתי שכשדום יגיע לסיאטל הוא ירצה לבלות. לראות את העיר. לחקור אותה.
אבל מתברר שהוא מעוניין לבקר רק באתרי הגוף שלי.
הוא הגיע לפני שעה ושלוש אורגזמות. אבל מי סופר? ההתלהבות שלו משכיחה כל זכר לחוסר הביטחון שהרגשתי, ואני לא חשה צורך לבדוק אם הוא נהנה.
דום מבהיר את זה בכל נגיעה של גופו בגופי.
למשל עכשיו, כשאני עומדת בפישוק רחב, הידיים שלי פרושות על משענת הספה המרופדת והוא צולל לעומק הכוס הרטוב, הרגיש שלי. עם כל דחיפה, הירכיים השריריות שלו נדבקות לאחורי הירכיים שלי, והאצבעות ננעצות בעומק האגן, מרתקות אותי למקומי בזמן שהוא מלטף אותי להנאתו.
"כל כך טוב," הוא גונח בשקט, כביכול לעצמו. "אני לא רוצה שזה ייגמר."
כמה טוב ששיפרתי את הכושר בזמן האחרון, גם אם זה היה בהכנה לטיול בהרים ולא למרתון סקס. איזה חוסר יצירתיות.
הייתי מחייכת אם הפנים שלי לא היו נמסות מרוב עונג. הגוף שלי קודח כאילו יש לי חום. הוא רגיש למגע. והכול בגלל דום, שמתעקש לקחת את הזמן. לחקור כל תנוחה אלוהית, בה בעת שהוא משגיח על הריאות שלי. ומתעקש שאגמור בכל אחת מהן.
נדמה שהאימון הזה נועד להנאתי בלבד. ושיהיה לי בריא, כי הגישה השיטתית שלו רק מחרמנת אותי עוד יותר.
אבל בשלב מסוים מתחשק לי שהוא יאבד שליטה.
אני מתכופפת, מאתרת את שורשי כפות הידיים שלו ומושכת אותן למעלה, עד שהן חופנות את הציצים שלי. ואז אני משתמשת באצבעות שלו כדי לעסות ולצבוט את הפטמות שלי. כשהוא מאט לרגע, ואחר כך מאיץ, אני גומרת וקורסת עליו.
"מאדי." דום ממלמל את השם שלי בהזדקקות, אבל גם באזהרה.
אני מרפה מידיו ושמחה שהוא משאיר אותן במקומן. אני מתיישרת כמיטב יכולתי, שולחת את הידיים לאחור ומשלבת אותן סביב צווארו עד ששער החזה שלו מרפרף על גבי החשוף.
בתנוחה הזאת, החדירות שלו מעמידות אותי על קצות האצבעות, ואני מתה על התנופה החזקה.
"את מאלצת אותי לגמור." הוא נוהם את המילים כנגד האוזן שלי, בעוד האגודלים שלו מברישים את הפטמות שלי.
"אני לא מאלצת אותך לעשות שום דבר." אני קצרת נשימה, ובכל זאת מצליחה להתגרות בו.
הבחור גונח מעומק החזה, מושיט את זרועו ומועך את הדגדגן שלי בכרית כף היד, כי הוא יודע שהוא רגיש מדי למגע ישיר כרגע. הכוס שלי מתכווץ כהד לאורגזמה הקודמת, והעובדה הזאת, בשילוב עם שעה של משחקים ארוטיים, שולחת את דום מעבר לסף. הוא צולל לעומק, מתאבן כשידיו מצמידות אותי אל גופו ונושף את שמי.
כשדום נרגע, הוא מנשק את צווארי ולוחש את שמי לסירוגין בקול מלא יראה.
זה משכר.
ומפחיד.
אבל אני מתעלמת מהפחד, ודום מחליק החוצה. הוא זורק את הקונדום ומתנקה, ואז אנחנו מתחילים לדון באוכל האמיתי. אבל דפיקות עקשניות ומוכרות בדלת קוטעות את השיחה שלנו.
"מאדי, אני מתגעגע אלייך!" המילים נשמעות בבירור מבעד לדלת. "אני צריך אותך. תתייחסי אלי!"
פאק.
"מי זה?" העיניים הכבדות של דום ממשיכות לנוח עלי במקום לנדוד לעבר הקול.
"אה, השכן מלמטה. ג'רמי." אני יורדת מהכיסא הגבוה, עדיין רועדת מקבלת הפנים הנלהבת של דום.
"מאדי!" ג'רמי צווח בדרמטיות במסגרת המשחק שהוא מכנה "המאהב הדחוי", כי אין לו מושג שיש לי אורח. כי עוד לא סיפרתי לו על דום. "היינו כל כך טובים ביחד! אנחנו נשמות תאומות!"
דום זוקר גבה ואני מנסה לא להתכווץ ממבוכה.
הוא צוחק. אל תרגיש אשם. "הוא רק ידיד," אני מסבירה ומתלבטת אם להכניס את ג'רמי או להעמיד פנים שאני לא בבית.
"מאדי, תפתחי לי. בבקשה. אני יודע שהייתי חלבי, אבל בשבילך אני מוכן להיות קינקי. אני אעשה כל מה שאת רוצה. כל דבר!"
הפעם אני לא יכולה שלא להתכווץ ושוב בוחרת בכנות. "טכנית, הוא גם אקס שלי. אבל הוא צוחק."
מאוחר מדי. דום כבר חוצה את המטבח ופותח את הדלת, לפני שאני מספיקה להסביר את טיב היחסים הדינמיים שלי עם ג'רמי.
"מאדי! מתי נהפכת לאל יווני?" החבר הכי טוב שלי נשמע מודאג מעבר לחומת גופו של דום. "אם הייתי יודע שזה אפשרי, היינו נשארים הרבה יותר זמן ביחד."
אני ממהרת להידחק בין דום לבין ג'רמי, שממשיך לחרחר מלחמה גם אם הוא לא יודע את זה.
"היי, ג'רמי. זה דומיניק פרי. הוא..." אוף, לא התכוננו. מה הוא? יזיז ושותף למסעות פיזור אפר? כן, לא... "חבר של אחי. החבר הכי טוב של ג'וש." שיט. המתח הניכר בעיניים של דום מלמד אותי שהוא היה מעדיף תואר אחר. אבל איזה? האם קיימת בכלל תווית מתאימה לקשר בינינו?
אני מתעלמת מהניסיון של ג'רמי לפעור עיניים בתדהמה וממשיכה בהכרות. "דום." אני שולחת יד לאחור ומנסה לטפוח על בטנו בתקווה שזה ירגיע אותו. "תכיר את ג'רמי. אחד החברים הכי טובים שלי."
"לא סיפרת לי עליו," אומר דום בקול נטול כל רגש.
המבט שלי, הנעוץ בג'רמי, קולט את העלבון בפניו. אבל הוא מחפה עליו מיד בחיוך עליז. "אני לא מתפלא. מאדי היא בונקר עד שלא זוכים באמון שלה." הוא מתקרב אלי, תולה את זרועו על הכתפיים שלי ושותל נשיקה על הרקה שלי.
דום עשוי לפרש את המחווה הזאת כלא אפלטונית.
איבדתי שליטה. למה לא פשוט סיפרתי לכולם על כולם מלכתחילה?
אה כן, לא רציתי שהחברים שלי ידעו שאני עדיין מסובכת עם אהוב נעורי, ולא רציתי שדום ידע על החיים שלי, כי עד שנסענו לדקוטה הדרומית רק חיכיתי שהוא יצא מהם.
אני נסוגה לעומק הדירה וגוררת אחרי את ג'רמי בעודי מתלבטת איך לפתור את הבעיה. כשאני פונה אל דום, אני רואה מולי מסכה קפואה.
"ג'רמי גר למטה. עם בן הזוג שלו, קרלייל. לא שכבנו שנים כי אנחנו סתם ידידים." אני לא בטוחה שזה עוזר, ולכן מוסיפה, "חוץ מזה, הסקס לא היה משהו."
ג'רמי משתנק ופותח עלי זוג עיניים. "איך את מעיזה להגיד לאל היווני הזה שאני גרוע במיטה?! לפחות היית אומרת שאני זיון סביר."
דום מהנהן בנוקשות. "נעים להכיר, ג'רמי."
"גם אותך, דומיניק." ג'רמי מרפה סוף סוף מהכתפיים שלי, מטה את ראשו ובוחן את הגבר שנמצא במטבח שלי. כשהוא מדבר, נימת ההתגרות נעלמת ובמקומה אני שומעת רצינות מהוססת. "אני מצטער על ג'וש. פגשתי אותו רק כמה פעמים, אבל הוא ללא ספק היה אחד הטובים."
דום נראה נינוח יותר עכשיו. בינתיים אני שואפת אוויר דרך האף, כי פתאום יש פחות חמצן בחדר. כשאני רואה שג'רמי מסתכל עלי, אני חומקת למטבח. "באת לאכול? בדיוק התכוונתי להכין נאצ'וס," אני קוראת מעבר לכתף.
שתיקה כבדה, ואז, "אני לא אסרב."
בזמן שאני נוברת במקרר ומחליטה לחתוך ירקות כתוספת ולא רק לשפוך סלסה על גבינה וצ'יפס, ג'רמי מתיישב על השרפרף הגבוה ליד האי, ודום נשען על השיש בסמוך לקרש החיתוך.
הוא לא בדיוק מפריע. אבל הוא כן גוהר.
אני מדליקה את התנור ומתעלמת מהדממה המתקתקת.
ג'רמי הוא זה שמפר אותה, כמובן.
"באת לשכנע את מאדי שלא תממש את התוכנית המופרעת שלה לטפס לבד על הר באיידהו?"
"זה רכס," אני מתקנת אותו, ולא בפעם הראשונה. "אני לא מטפסת על כל ההר."
"אני נוסע איתה."
שיט.
ג'רמי משתתק לפרק זמן ממושך, ואני מסתובבת כדי לבדוק מה קורה איתו.
"אתה נוסע לאיידהו? עם מאדי?" ג'רמי מעביר את מבטו בינינו. "זה חדש?"
"לא," אומר דום. "אנחנו מתכננים את זה כבר חודשים."
לעזאזל. אני חושקת שיניים כדי לכבוש אנחה.
ג'רמי בחור חכם, גם אם הוא אוהב לשחק את הפלרטטן הדביל וחסר האונים. הגבות שלו מתקמטות כשהוא נועץ בי עיניים אבל פונה אל דום. "יכול להיות שנסעת איתה גם לדקוטה הדרומית?"
דום לא מהסס. "כן."
"ולקנזס?"
"כן."
ג'רמי מכיר את כל המדינות. בלילה שבו הוא וטולה הסתערו על הדירה שלי אחרי הלוויה של ג'וש, סיפרתי להם לאן אני אמורה לנסוע. הוא יכול למנות את כל הרשימה, אבל זה מיותר, כי ברור לו שדום הצטרף אלי בכל אחד מהמסעות.
וברור לו שדום הוא לא היחיד שהסתרתי ממנו דברים.
כאב חולף לרגע בעיניו של ג'רמי, אבל הוא מסתיר אותו בחיוך רחב.
"נו טוב. אני שמח שמאדי סומכת על מישהו מספיק כדי לנסוע איתו."
אאוץ'. זה אולי נשמע נדיב, ויש גרעין של אמת בדברים של ג'רמי, אבל אני קולטת גם את מה שהוא לא אמר.
ג'רמי חושב שאני לא סומכת עליו. לא מספיק כדי לספר לו את כל האמת.
והוא צודק, לא?
היתה לי יותר משנה לספר לו ולטולה על היקף המשאלה של אחי. לחשוף את העובדה שאני לא היחידה שנשלחה למשימה הזאת.
אבל ידעתי שאם אספר לו הוא ישאל על דום.
ואם הוא ישאל, הוא ישמע בקולי שיש שם עוד משהו, ויתלוצץ וינדנד ויחטט ויחפור. הוא לא יניח לי עד שאוציא הכול, גם אם זה מרוב אהבה.
לא סמכתי על ג'רמי מספיק כדי לשתף אותו בצד הפגיע שלי, ועכשיו הוא יודע את זה.
הגרון שלי נאטם מדמעות אשם. אבל הלחיים נשארות יבשות. אני מעמידה פנים שאני שקועה בהכנת הנאצ'וס, וג'רמי שואל את דום שאלות שטחיות על הנסיעה המתקרבת ועל החיים בפילדלפיה.
הוא נמנע מלגעת בדברים החשובים, כי ההתנהגות שלי הבהירה לו שאני לא רוצה להיכנס לזה.
אחרי חצי שעה מביכה ג'רמי אומר שהוא צריך לפגוש את קרלייל, תירוץ עלוב, כי הוא בא לאכול רק כשבן הזוג שלו נמצא מחוץ לעיר או עובד עד מאוחר.
לפני שהוא יוצא, הוא מניח את ידיו על הכתפיים שלי ומנשק לי את המצח.
"את תסתדרי מצוין בטיול. איתו או בלעדיו. אני גאה בך."
הוא מועך את הכתפיים שלי ונעלם לפני שאני מצליחה למצוא את קולי ולהודות לו. או אולי לבקש סליחה.
ג'רמי ראוי לחברה יותר טובה ממני. למען האמת, אני מופתעת שהוא עדיין מעוניין בחברתי. אולי זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל.
"מאדי?" אצבע חמימה מתחת לסנטר שלי מרימה את ראשי, עד שאני רואה זוג עיניים כהות. "מה שלומך?"
אני מושכת בכתפי. "בסדר."
כשדום בוהה בי בפקפוק, הזעם מתחיל לבעבע בבטן שלי. אני נועצת בו מבט רושף.
דום מחייך. "יש לי מתנה בשבילך."
המזג שלי משנה כיוון כי אני מסוקרנת. "מתנה? מה זה?"
החיוך שלו מתרחב. "אגרנית חסרת בושה." דום משחרר את הסנטר שלי ומשאיר אותי במטבח, מסוחררת מדבריו.
ג'וש קרא לי ככה לפעמים, במיוחד כשהראיתי לו אוצר בלום שמצאתי או קניתי. אגרנית.
אבל אני לא שולטת בעצמי. אני אוהבת דברים. דברים חמודים, יפים, מגניבים.
אבל לא הייתי אומרת שאני אגרנית. קל מאוד להסתובב בדירה שלי, ואני קופצת בקביעות לחנויות יד שנייה ומוסרת חפצים שנמאס לי מהם ולא מתחשק לי לשמור אותם.
אבל גם אי אפשר לומר שאני מינימליסטית.
ודברים שקיבלתי במתנה אני אף פעם לא תורמת. דברים שאנשים בחרו במיוחד בשבילי. יש לי כל כך מעט כאלה. והם חשובים לי נורא.
דום יוצא מחדר השינה, שלשם העביר את התיק שלו קודם, וחוזר עם פריט לבוש. הוא מרים אותו כדי שאראה.
ז'קט הבייסבול.
"אני לא מאמינה שהבאת אותו!" בלי לחשוב פעמיים, אני מתייצבת לפניו וטומנת אגרופים בצמר הכחול מתחת ללוגו החברה שלו.
דום צופה בהתלהבות שלי עם ניצוץ בעיניים. "כולם צריכים לדעת שאת הבחורה שלי."
מאדי התיכוניסטית מתעלפת.
- 34 -
אלמלא הסטֶפֶּר הייתי עוצרת אחרי עשרים דקות. המסע באיידהו זה לא צחוק.
היעד שלנו נמצא כשישה קילומטרים מתחילת המסלול ברכס הרי סוֹטוּת. במקטע הראשון של הצעידה, רוח הבוקר הקרירה והשיפוע ההדרגתי מעלים את הביטחון העצמי שלי, ואני טופחת לעצמי על השכם. אבל אז השמש נעשית גבוהה יותר והשיפוע תלול יותר. בעודנו מתפתלים בין אורנים גבוהים הריאות שלי מתחילות להביע מחאה.
אני מתמקדת בשאיפה דרך האף ונשיפה מדודה, כמו שתרגלתי עם מסכת הגובה.
"בואי נעצור." דום מסיר את התרמיל מהכתף, מתיישב על סלע שטוח ופורש את רגליו הארוכות כאילו גם הוא צריך לנוח.
הוא לא. הוא יכול לצעוד עוד שישה קילומטרים בקלות.
אני, לעומת זאת, קורסת לצדו כאילו סחבתי סלעים במעלה ההר בשעתיים האחרונות.
"את צריכה את המשאף?" הוא שואל.
אני כמעט מנענעת בראשי לשלילה, אבל מזכירה לעצמי לא להיות גאוותנית.
תהיי כנה ואולי תעמדי בזה.
"כן," אני מחרחרת. למיטב ידיעתי, אני לא עומדת לחטוף התקף, אבל הנשימה שלי מאומצת. המשאף יכול גם למנוע התקף, לא רק להקל עליו.
דום נובר בכיס הצדדי של התרמיל שאני עדיין סוחבת, כדי שלא אצטרך לעקם את היד בזווית משונה. הוא מוצא גם את הספייסר שהבאתי. אני מחברת את שני החלקים ושואפת.
אחרי מנוחה קצרה, שבמהלכה התרופה מרגיעה את דרכי הנשימה שלי, אני מוכנה להמשיך הלאה. כשאני קמה מהסלע, כמה סנאים רצים ומתרחקים. אני מזדקפת עם מקלות ההליכה הקלים שדום נתן לי בתחילת המסלול.
"בוא נמשיך."
לזכותו של דום ייאמר שהוא לא מתווכח איתי או מתעקש שנמשיך לנוח. הוא סומך עלי שאגיד לו כשאגיע לקצה גבול היכולת, ואני מעריכה את זה. כשאנחנו חוצים נחל על כמה בולי עץ רופפים ואני נאבקת לשמור על שיווי משקל, הוא לא מסתובב ומרים אותי.
אבל כשאני מגיעה לקצה ומסתכלת אחורה כדי לבדוק מה שלומו, אני רואה שהוא חיוור והלסת שלו חשוקה.
דום חוצה את הנחל בחינניות מעצבנת. מכנסי ההליכה שלו נמתחים על הירכיים השריריות, ופתאום אני אסירת תודה על החום הגובר, כי הוא גרם לו להוריד את מעיל הספורט. אני לועסת את השפה התחתונה בעוד עיני עוקבות אחרי שרירי הזרוע שלו, שנדחקים אל שרוולי החולצה.
הוא כנראה מבין מה הסיח את דעתי, כי הוא מגחך.
"קדימה, מאדי. את מעכבת את כולנו."
אני פולטת נחרה, מסתובבת וממשיכה ללכת. יש משהו בדבריו.
ג'וש אמנם שלח אותנו למקומות רחוקים, אבל הם לא ריקים מאדם. כבר נתקלנו בקומץ מטיילים כמונו, ואני בטוחה שאם זה היה סוף שבוע, היינו רואים הרבה יותר. אם אחי היה כאן, הוא בטח היה מתחבר עם מחצית האנשים שחלפו על פנינו. דום ואני, מופנמים שכמונו, רק מהנהנים, מחייכים ואומרים, "יום טוב לטיול." אנחנו מסתפקים בזה.
שנינו זאבים בודדים.
בודדים ביחד.
אולי ג'וש דאג לשנינו.
לבסוף, אחרי שעצרנו יותר מדי פעמים לטעמי, נצנוץ של מים זוהר בין העצים. כעבור דקה אנחנו מגיעים לאגם שנראה לקוח מהאגדות.
אלפיין לייק. המים צלולים כל כך שרואים את הקרקעית, המגובבת אבנים ובולי עץ. ההרים מקיפים את מי הבדולח, וטלאים של שלג עדיין נראים בפסגותיהם, אף שזה אמצע הקיץ.
"בחירה טובה, ג'וש," ממלמל דום, שנעצר לצדי. הגוף החם שלו קרוב אלי, וזה אמור להטריד אותי כי אני מיוזעת בגלל הטיפוס. אבל הנוכחות של דום לצדי מרגיעה אותי כבר מזמן.
חלפו הימים שבהם הוא העלה בי זיכרונות רעים וגרם לי אי נוחות. העולם נעים יותר בחברתו.
"מוכנה לקרוא?" הוא שואל בשקט, כאילו לא רוצה להפר את שלוות הנוף.
אני מהנהנת, מניחה למקל להשתלשל מידי ופותחת אותה כדי לקבל את המעטפה, עיני מוכנות לטרוף את כתב היד המוכר.
איידהו
44°03'53.6" N
115°01'21.7" W
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לאיידהו!
הו, איידהו, איך פספסתי אותך? כל כך הרבה הרים. כל כך הרבה מדרונות מושלגים לגלוש בהם. והנופים...
אתם רואים אותם, נכון? אני מקווה שכן. מאדי, אם הצלחת להגיע למיקום שמסרתי לכם, אני ממש גאה בך. זה רחוק, אבל ידעתי שתצליחי לעשות את זה.
ואם לא, אני בכל זאת גאה בך, כי את לא צריכה לטפס על שום הר כדי להיות מדהימה. אבל אני ממש מקווה שיום אחד תטפסי על הר, כי מגיע לך לראות את המקומות הכי יפים בעולם.
אז בהנחה ששניכם הגעתם לאלפיין לייק, הגיע הזמן למשימה המפחידה באמת! אל תדאגו, כבר צעדתם קילומטרים, אז הפעם זה יהיה קל.
תספרו זה לזה על התקוות שלכם לעתיד. מה אתם מאחלים לעצמכם?
זה אחד הדברים שביאסו אותי כל כך כשחליתי. איבדתי את הרצון לקוות.
אבל מצאתי אותו מחדש, ועכשיו העתיד שלי כבר לא כל כך רחוק. הוא יקרה מחר ומחרתיים. ואם יהיה לי מזל, אז גם בשבוע הבא ובחודש הבא.
ועדיין יש לי חלומות לעתיד הזה. עדיין יש לי תקוות.
והן מתגשמות. בעיקר כי אני עומד על שלי. אני מביע את הרצונות שלי.
אז תספרו אחד לשני על העתידים המושלמים מבחינתכם. תגידו את זה בקול.
ותעזרו אחד לשני להגשים אותם.
באהבה,
ג'וש
נ"ב: אל תשכחו להצטלם ולהשאיר אותי בין העצים.
אני מצחקקת בתסכול. מה הקטע של ג'וש, שהוא מכריח אותי להיפתח כל פעם מחדש? לא מספיק שאני צריכה להתמודד עם העובדה שכל מכתב מקרב אותי למילים האחרונות שלו?
דום מכחכח בגרון, ואני נושאת את מבטי אל הבחור הגבוה, שהשמש ממסגרת אותו ומציתה אזורים בהירים בשערו.
"אני אתחיל," הוא מציע. "אם את צריכה זמן לחשוב."
האמת? אני צריכה. אם אני רוצה להגיד משהו אחר חוץ מ...
העתיד המושלם שלי כולל את אחי, אבל זה לא יקרה, אז כנראה שהחיים שלי בזבל.
"לך על זה."
הגוף שלי נוטה לעברו, כאילו כל התאים רוצים לדעת מה הוא יגיד. להתיך את הפיסה הסודית של דום אל ליבת ההוויה שלי.
הוא מהנהן, משקיף לרגע על המים הצלולים וחוזר אלי.
"העתיד המושלם שלי כולל אותך." העיניים של דום נעוצות בשלי, ושוב קשה לי לנשום, אבל לא בגלל הטיפוס. עוצמת המבט שלו מרתקת אותי למקומי. הידיים שלו חופנות את פני והוא מטה את הסנטר שלי למעלה, בזווית מושלמת לנשיקה רכה. "מזל טוב, מאדי."
הייתי צריכה לנחש שהוא יזכור. אחרי הכול, זאת הסיסמה של הכספת שלו.
יש לי יום הולדת. ביום הזה, אחי תמיד הקפיד שנעשה משהו מיוחד, גם אם היה לו כסף רק לממתק שאני אוהבת בתחנת הדלק הקרובה. היום לפני שנה הייתי בתהום אפלה של אומללות, שרק הלכה העמיקה כשניתקתי את הקשר עם אמא שלי.
אבל היום התאריך הזה שוב מיוחד.
בזכות אחי והחבר הכי טוב שלו.
אני מסתכלת לדום בעיניים, מתרוממת על קצות האצבעות וחופנת את חולצתו המיוזעת כדי לקרב אותו אלי. הפיות שלנו נפגשים בבעירה אטית, שמסתיימת בסבך לשונות כשכל אחד מאיתנו נושם את האוויר של השני. לבסוף אני מתנתקת, רק כדי שלא אצטרך לקחת עוד שאיפה מהמשאף. אבל אנחנו ממשיכים להתחבק, ואני סוף סוף מבצעת את המשימה של ג'וש.
"העתיד המושלם שלי כולל הרבה ימי הולדת כאלה," אני ממלמלת, והשפתיים של דום מתעקלות לחיוך בלתי מורגש כמעט.
אבל אני רואה אותו. ובדרך חזרה, כשאני משחזרת שוב ושוב את הדברים שהוא אמר ואת ארשת שביעות הרצון שלו, קשה לי להתעלם מהעובדה שנשארו לנו רק עוד שתי מדינות.
בתחילת הדרך רציתי שהכול יקרה מהר. רציתי להגיע לכל יעד בהקדם אפשרי, כדי שאשמע את ג'וש ואוכל לסלק את דומיניק פרי מחיי.
אבל עכשיו?
עכשיו אין לי בעיה שהחיים יאטו.
סתיו
- 35 -
אני רואה את השלט מקולקל על המעלית ונאנחת מעומק לבי.
"מצטער," קורא סיימון מהשולחן שלו. "שכחתי לציין שעושים עבודות תחזוקה. היא אמורה לחזור לפעילות אחר הצהריים. כולם עושים התעמלות הבוקר." הוא מצחקק לעבר הדלת המובילה למדרגות.
אם רק זה היה פשוט כל כך. לעלות שתים עשרה קומות זה משהו שעשוי להרגיז את האדם הממוצע, אבל מבחינתי מדובר בגיהינום נשימתי. למרות האימונים לקראת הטיול באיידהו. מאז שחזרנו לפני חודשיים, לא ביקרתי הרבה בחדר הכושר. מסכת הגובה שלי צוברת אבק על המדף. הסבולת שלי שוב מוטלת בספק.
ודום לא נמצא כאן כדי לעשות לי שק קמח אם ייגמר לי האוויר.
וזה יקרה. כי מדובר בשתים עשרה קומות מזוינות.
ובעוד חצי שעה, אם אגיע לשם, מחכה לי ישיבה.
"חרא," אני מפטירה מתחת לאף.
בהמשך המסדרון אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומוצאת את המספר של פמלה. היא עונה בצלצול השני.
"מאדי! את מגיעה? אנחנו כבר מתארגנים בחדר שתיים."
"הֵיי, פמלה. לגבי הישיבה כמה זה חשוב שאנכח בה?" הדירה שלי נמצאת במרחק חמש עשרה דקות הליכה. הליכה במישור, ובסופה מעלית מתפקדת. אני אגיע לישיבה הרבה יותר מהר מאשר במדרגות האלה. אני מנסה לא להתעכב על העובדה שתקלה טכנית הרסה לי את היום. אבל עוד אפשר להציל אותו אם רק
"אוי, לא, מאדי. את חייבת לבוא! את אחראית על השקופיות של צוות הלוגיסטיקה. אפילו פרנסין טסה והגיעה על הבוקר." מדובר במנכ"לית החברה, ואני בקושי מצליחה לשמור את הקללה לעצמי. פרנסין מחבבת אותי. התקשורת בינינו טובה. אבל הגישה שלה מיושנת, והיא דוגלת בנוכחות פיזית. אם אנסה ליזום שיחת וידיאו, גם אם החיבור יהיה מעולה, היא תתרגז.
עד כדי כך שתשקול לפטר אותי?
אני מניחה יד על הבטן ונושמת לסרעפת, בידיעה שפאניקה לא תעזור. לרגע אני שוקלת להזכיר לפמלה את האסתמה שלי. היא יודעת שיש לי אסתמה. היא ראתה את המשאף שלי. אבל מעולם לא נאלצתי להשתמש בו בנוכחותה, כי המאמץ הכי גדול שנדרש ממני כאן הוא להעביר את המחשב הנייד מחדר לחדר.
אבל מה הטעם להזכיר לה? אני חייבת להשתתף בישיבה הזאת, והיא לא יכולה לתקן את המעלית בשבילי.
"טוב. כן. בטח. אני אגיע."
"יופי. אני שומרת לך מקום."
כשאנחנו מנתקות, אני לוטשת מבט במסך הטלפון ומעבירה אותו אל דלת חדר המדרגות. אם אני רוצה להגיע לקומה השתים עשרה בזמן, כדאי מאוד שאצא לדרך עכשיו.
כמה חבל שדום לא כאן.
ולא רק כי הוא היה סוחב אותי, אלא כי זה היה נחמד.
מה שאני צריכה כרגע הוא הסחת דעת מהטיפוס המצפה לי, ואף אחד לא מושך את תשומת הלב שלי יותר מדומיניק פרי.
ברגע של תקווה נואשת אני מרכיבה אוזנייה ומתקשרת אליו.
הוא עונה בצלצול הראשון.
"מאדי?" אני שומעת את החיוך שלו מעבר לקו.
"הֵיי." אני נאנחת בהקלה מעצם העובדה שהצלחתי להשיג אותו.
"מה קורה? יש בעיה?"
כן.
"לא. אני פשוט צריכה לעשות משהו מייגע ומעצבן" ואולי מסוכן "בעשרים הדקות הקרובות. אתה פנוי? תוכל לשעשע אותי?"
הוא מצחקק, ואני מתענגת על הצליל. "בטח. יש לי עשרים דקות. איך אני אמור לשעשע אותך?" אני שומעת דלת נסגרת, ואז הקול של דום יורד באוקטבה. "את רוצה לשמוע מה הייתי עושה לך עכשיו?"
הדופק שלי מאיץ, ואיתו הנשימה. זה לא רעיון טוב.
"מצטערת אבל זה קצת יותר מדי משעשע." אני פותחת את דלת חדר המדרגות ומעווה את פני למראה מדרגות הבטון. "אתה יכול לשיר?"
"מאדי." הוא גונח את שמי, ולמרות שזה נובע מייאוש, אני אוהבת את זה.
"בבקשה," אני מפצירה. "שנינו יודעים שאתה שר כמו כוכב רוק. אני אפילו לא אגיד לך מה לשיר. תבחר לבד."
"המממ. כל דבר?" הוא שותק לרגע. "טוב. מתי להתחיל?"
אני לוטשת מבט במדרגות התלולות ומניחה את הרגל על המדרגה התחתונה. "עכשיו, בבקשה. ואני לא אוכל לדבר במהלך המשימה, אז תמשיך עד שאגיד לך שסיימתי." אני משתיקה את הקול בטלפון, כדי שלא ישמע אותי מתנשפת.
"זה נשמע כמו מתיחה. אבל אני סומך עלייך, סנדרסון." דום מכחכח בגרונו. ואז הבחור ההורס הזה מתחיל לשיר את "מות הרווק".
כמובן. ג'וש אהב פאנק של בנות זועמות, בעוד שדום נטה ללהקות בנים רגשניות. בתיכון הוא ניסה לסרק את השיער מעל המצח והעיניים כמו ברֶנדון יוּרי וג'ררד וֵיי, אבל הפוני תמיד הסתלסל לו בצורה מקסימה.
הוא כנראה המשיך להאזין ללהקה האהובה עליו כל השנים.
אני מתחילה לטפס בחיוך.
אבל מטבע הדברים הוא נמחק ומתחלף בעווית, עד שהפה שלי נפער כשאני מתחילה להתנשף. הקול של דום עוזר לי להסיח את הדעת מהכיווץ בחזה, אבל למרות שהשירה שלו מדהימה, הוא לא יכול להפיח אוויר בריאות שלי.
בקומה השביעית אני נאלצת להתיישב ולקחת שאיפה מהמשאף. בעודי נותנת מנוחה לריאות ומקשיבה לדום שר עוד שיר של פאניק! אט דה דיסקו, בחור בחליפה פשוט מדלג על פני במעלה המדרגות ובקושי מזכה אותי במבט.
הקלילות שלו מעצבנת אותי, אבל אני דוחקת את הקנאה וקמה על רגלי.
עוד רבע שעה וחמש קומות לתחילת הישיבה.
דום עובר ל"תקוות גדולות", כאילו מבין שאני זקוקה לדחיפה.
כשאני מגיעה לקומה של צוות רדפורד, אני מתנשפת אבל עדיין נושמת, ונשארו לי חמש דקות לחזור לעצמי לפני שאכנס לחדר הישיבות. רגע לפני שאני יוצאת מחדר המדרגות אני מבטלת את ההשתקה בטלפון.
"היי," אני חורקת, והפה שלי מתיז את המילים כמו בלון מנוקב. העובדה שהסגרתי את עצמי, והשינוי בנימת קולו של דום גורמים לי להתכווץ.
"מאדי?" הוא כבר לא משועשע. "נשמע שקשה לך לנשום."
אני פולטת צחקוק שדומה יותר לשיעול, ושמחה שהוא לא רואה את הפנים הסמוקות והלחות שלי. מזל שלבשתי שחור היום, כי הזיעה נקווית לי בבתי השחי.
"אני בסדר." הקול שלי נשמע קצת יותר טוב. אבל לא הרבה, ודום מרגיש את זה.
"מה עשית?"
"הכול בסדר. המעלית במשרד פשוט מקולקלת. נאלצתי לטפס ברגל." תראו מה זה. הצלחתי להגיד משפט שלם. אני מרגישה כמו חדשה. אני בודקת את השעה בטלפון. שלוש דקות לתחילת הישיבה. "תודה "
"כמה קומות?" הקול שלו קפוא. לא נותר שום זכר לשירה.
"לא יותר מדי." אני מרחיקה את הטלפון, נותנת עוד שאיפה עמוקה, מקוטעת, ומצמידה אותו שוב לאוזן. "אני חייבת להיכנס לישיבה. היית נהדר. תודה."
"מאדי "
"אוהבת אותך! ביי!"
רק כשאני מנתקת אני מבינה מה צעקתי לדום כדי לזרז את סיום השיחה.
אוי לא. אוי לא.
האם אמרתי לדום שאני אוהבת אותו?
המחשבה המבעיתה לא עוזבת אותי גם כשאני חוצה במהירות את חלל המשרד ומגיעה לחדר הישיבות. למרבה המזל דאגו לכיבוד, וכולם עסוקים במזיגת קפה ומריחת גבינת שמנת על בייגלים, ולא שמים לב שהגעתי פחות מדקה לפני המועד, ואני גמורה מהעלייה במדרגות.
הוא לא יחשוב שהתכוונתי לזה. הוא לא יכול. זה לא היה וידוי אהבה אמיתי. סתם ברכת פרידה אגבית.
"מאדי," אומרת פמלה מקצה החדר ומוסיפה שקיק סוכר שלישי לקפה שלה. "אולי תחברי את המחשב שלך למוניטור כדי שנתחיל עם המספרים?"
אני מהנהנת, לוקחת את השלט של המקרן, וכועסת על הבוסית שלי שמחייבת אותי להיות כאן, אבל גם אסירת תודה שיש לי משהו להתרכז בו במקום במילים שפלטתי באוזני גבר שמתייחס לכל דבר ברצינות תהומית.
הפגישה נמשכת כל הבוקר. היא לא מיותרת, אבל אפשר היה לקצר אותה בחצי אם העמיתים שלי לא היו נהנים כל כך לשמוע את עצמם מדברים. אחרי שהבוס של הבוסית שלי אומר את אותו הדבר בצורה אחרת בפעם העשירית, אני מוכנה ומזומנה לזרוק אותו מחלון הקומה השתים עשרה, ולהכריח אותו לעלות במדרגות בחזרה בתקווה שהוא יגיע מותש ולא יוכל עוד למלא את החדר בהבל פה בטעם קפה, בעודו מקשקש בחשיבות עצמית.
אבל אני לא באמת יכולה להיפטר ממישהו רק כי הוא מעצבן אותי. אני אפילו לא יכולה לעקוץ אותו כדרכי עם דום או עם ג'רמי או עם טולה, כשהם עולים לי על העצבים. לא, בעבודה אני חייבת להיות חיובית ומלאת כוונות טובות. זאת שצוחקת מכל בדיחה, גם אם למי שמספר אותה אין שום מושג מה זה עיתוי קומי. מאדי שמקשיבה בשקט לתלונות העובדים על הדברים הזניחים ביותר, שהם יכלו לפתור בעצמם בתוך חמש דקות.
העובדים ברדפורד חושבים אני מתוקה, מקסימה ותמיד מוכנה לעזור.
הם גם חושבים שאני נחוצה ומצילת חיים, ושאין לי תחליף.
לולא הרשימה הראשונה של שמות התואר, ספק אם השנייה היתה מחזיקה מעמד. ולולא הרשימה השנייה, ספק אם היה לי ביטחון תעסוקתי.
אז אני שומרת את הרוגז לעצמי. כמו את העובדה שטיפסתי שתים עשרה קומות עם אסתמה כרונית.
לבסוף, ממש לפני הפסקת הצהריים, הממונים עלי מוצאים פתרון לבעיה, ואנחנו מתפזרים. אני מתמוטטת על כיסא בתא פנוי, מוציאה את הטלפון מכיס המכנסיים, שנראים מחויטים אבל למעשה הם מכנסי טרנינג מוסווים. הטלפון שלי זמזם כמה פעמים במהלך הישיבה, ועכשיו אני קוראת את ההודעות.
דום: תתקשרי אלי בסוף הישיבה.
דום: או אחרי שיפנו אותך לבית חולים כי טיפסת שתים עשרה קומות ברגל.
דום: ואל תנסי אפילו לשקר לגבי הקומה. נכנסתי לאתר של רדפורד וכתוב שם איפה אתם נמצאים.
אדם: היי! אני אוכל פה עם דום והוא מתנהג כמו שמוק! האוכל לא עוזר!!! הוא כל הזמן מציץ בטלפון. קרה משהו בנסיעה האחרונה שלכם?
אני נאנחת ומקישה את שמו של דום. ואז מצמידה אצבעות לשפתיים ומנסה למחוק את החיוך שמתפשט שם אוטומטית כשאני חושבת על הקול של דום.
"מאדי." הוא מבטא את השם שלי בנהמה גוערת.
"דומיניק." אני מעמיקה את הקול, מחקה את הנימה שלו, ונהנית מכך שאני סוף סוף יכולה להיות מי שאני באמת, בלי החיוכים המזויפים.
"מה שלומך?" הקול שלו פחות סמכותי עכשיו, ואני בטוחה שאם הייתי עומדת מולו הייתי רואה שמץ חיוך.
אני משמיעה קולות מטופשים ומסובבת אט אט את הכיסא שלי. "מוכנה לארוחת צהריים."
"התכוונתי לנשימה שלך."
"עד עכשיו נשמתי. ואני לא מתכוונת להפסיק עכשיו."
"לא היית צריכה לטפס את כל המדרגות האלה, לעזאזל."
הקללה מרחיבה את החיוך שלי. "אדם צדק. אתה באמת נרגן היום."
"דיברתם עלי?" עכשיו הוא נשמע זעוף במיוחד, וזה רק גורם לי לרצות להקניט אותו יותר.
"רק כל הזמן. דום אמר ככה, דום עשה ככה. אין לנו חיים מחוץ למועדון המעריצים של דומיניק פרי. אדם מארגן לנו כנס שנתי לכבודך. אני אחראית על המרצ'נדייז. השנה חשבתי על בובות מתנפחות בדמותך."
"מאדי," הוא נוהם. "אל תגידי דברים כאלה."
"למה לא? תשעים אחוז מהדברים שאני אומרת הם כאלה."
"כי כשאת מתחילה להגיד שטויות על חשבוני, מתחשק לי לנשק אותך. ואז לזיין אותך עד שלא תוכלי להגיד שום דבר חוץ מהשם שלי."
"דום!" אני נזעקת.
"בדיוק." הוא נוהם. "ועכשיו עומד לי מתחת לשולחן."
"זאת אשמתך הבלעדית. ועכשיו אני אוריד לך: מה להגיד לאדם?"
"מה זאת אומרת?"
הבטן שלי מתהפכת כשאני נזכרת במוטל בדלאוור, כשהקאתי שם את נשמתי כשדום הרחיק אותי אחרי שנישקתי אותו.
"הוא שאל אם קרה משהו בנסיעה האחרונה שלנו. ושנינו יודעים שקרה משהו." אמרת שהעתיד המושלם שלך כולל אותי. "אני רק רוצה לדעת מה אנחנו מספרים לאנשים."
ואתה צריך לבחור את המילים.
הקו דומם, ואני נתקפת חולשה כזאת שאני מחליקה מהכיסא ומתיישבת מתחת לשולחן. כמה חבל שאנחנו עובדים בחלל פתוח. אבל למרבה המזל, המשרד כמעט ריק בגלל הפסקת הצהריים.
לבסוף, דום מדבר. "אני רוצה אותך, מאדי. בכל מובן שבו אני יכול לקבל אותך. בתור חברה. בתור בת זוג. איך שלא תרצי לקרוא לזה, כל עוד זה את ואני. מונוגמיה. אני שלך. ורק שלך." השאיפה שלו כבדה וקולנית. "את שלי?"
חמימות מתפשטת בחזה שלי, ומשם לגפיים, מצמיחה מחדש את העצמות עד שאני מוכנה לקום ולהתחיל לרקוד. או לפחות לזחול החוצה.
"אה, כן. אוקיי. בטח," אני אומרת, וכועסת על עצמי כי אני לא מסוגלת לדבר כמו אישה מבוגרת. "כלומר, אני חייבת להסכים, לא? אחרת יעיפו אותי ממועדון המעריצים של דומיניק פרי."
הצחוק שלו נשמע כמו נהמה קטועה. "את מקסימה. ומתסכלת."
"נדמה לי שהתכוונת מהממת ומסקרנת."
"חמודה ומעצבנת."
"תוססת ושובת לב."
"כל התשובות נכונות," הוא נכנע. "וגם כוסית וסקסית."
הדיבור הלא אחראי, בקול העמוק והמכשף שלו, הוא פשוט יותר מדי לצהרי יום שני. חוץ מזה, כרגע הסכמתי להיות שלו, והמוח שלי מתקשה לעכל את העובדה הזאת.
ומנסה לא לחטוף התקף פאניקה.
אני צריכה רגע בלי הקול המופקר שלו באוזן שלי כדי לעבד את כל מה שנאמר בחמש הדקות האחרונות.
"אני שמחה שהגענו להסכמה," אני מצייצת. "אוהבת אותך! ביי!"
אני מנתקת.
ואז בוהה בטלפון.
אמרתי את זה שוב. ניהלנו שיחה שלמה בלי להתייחס לפליטת הפה שלי, ואז היא קרתה שוב.
אני נאנחת, מעיפה את הטלפון לקצה השולחן וטומנת את הראש בין הידיים.
- 36 -
נשאר שבוע עד שאראה שוב את דום, ואני עובדת כמו משוגעת. מנסה לוודא ששום דבר לא יצוץ בהיעדרי ויפריע למסע שלנו בדקוטה הצפונית. אני מרוכזת לחלוטין, מסיימת מטלות על ימין ועל שמאל, ולכן אני בקושי כובשת את הנהמה שנפלטת מפי כשהטלפון הקווי בתא שלי מצלצל.
אני שונאת שיחות לא מזוהות בעבודה. אבל אולי זאת פמלה, ואני ממש לא רוצה לעצבן אותה רגע לפני שאני יוצאת לחופשה.
עם החבר שלי.
המחשבה על דום מעלה חיוך על שפתי ומרפה את המתח בכתפי. חלף קצת יותר מחודש מאז שהוא שר לי כשטיפסתי במדרגות לקומה הזאת, ואמר שהוא שלי. מאז, עשינו שיחת וידיאו כמעט כל לילה, בדרך כלל בזמן שהרכבתי פאזל. עד שגלשנו לפסים סקסיים. כשזה קרה, התרכזנו במשחקים אחרים.
ואף שדום לא דברן גדול, הוא מתאמץ בשבילי. או שהוא לא מתאמץ. אולי התשובות היבשות שלו להקנטות שלי נופלות מהפה שלו בקלות. הוא תמיד מגיע בזמן לשיחות שקבענו. ותמיד שולח הודעה בבוקר ושואל אם אני פנויה לדבר.
דום כאילו מרגיש שיש לי נטייה לפקפק במחויבות שלו, ולא נותן לי שום סיבה לעשות את זה. הוא לא סתם אמר שהוא שלי. הוא מוכיח את זה.
וזאת הרגשה כל כך טובה לסמוך עליו.
אני מרימה את הטלפון ומקווה שאשמע את קולו העמוק אומר "מאדי."
אבל במקום זה אני שומעת את טובי, פקיד הקבלה שלנו, מדבר במהירות בקולו המאנפף. "מאדי. הַיי. יש לך ביקור. אין לי אישור לאשר כניסה. את יכולה לבוא?"
"ביקור?" האם זה... לא יכול להיות. דום לא היה מגיע בשעה מוקדמת כל כך.
או שכן? אולי מאז שהוא איתי, הוא פיתח ספונטניות.
"כן. סליחה. יש לי הרבה שיחות." טובי מנתק, וגם אני כבר מנתקת וקמה מהכיסא.
האם הוא לקח שבע חופש? האם יהיו לי עוד שבעה ימים איתו?
נמאס לי מהמרחק שמפריד בינינו, אבל אין לי פתרון. המחשבה שאחזור לפילדלפיה עושה לי פריחה. שם נמצא בית הילדות הרעיל שלי, שלא לדבר על אוסף הזיכרונות מהאשפוז של ג'וש בבית החולים.
האם המחשבה שלא אוכל לחזור לשם בשביל דום אומרת עלי משהו?
אבל איך אני יכולה לבקש ממנו לעשות רילוקיישן? לעזוב את העבודה שלו? את המשפחה שלו? את הבית שלו?
מוקדם מדי לשאלות האלה. את מקדימה את המאוחר.
אני אולי בטוחה בקשר שלנו, אבל אנחנו לא ביחד מספיק זמן כדי לגעת בנושא הזה. בינתיים.
אני חוצה את חלל העבודה של צוות רדפורד במהירות, אבל לא גבוהה מדי כדי לעורר תשומת לב, מתקרבת לאזור הקבלה וכבר מחפשת את השיער הכהה והעיניים ההורסות.
אבל כשאני מגיעה לדלפק, אני נעצרת בחריקה למול דמות מוכרת שהיא לא הגבר שקיוויתי לראות.
"הפתעה!" ססיליה סנדרסון מצייצת ותוחבת את הטלפון שלה לתיק.
"מה נסגר?" אני מסננת, והחיוך של אמא שלי נעשה מתוח.
"ככה את מקבלת את פני אמא שלך?"
אני לא טורחת לענות כי האמת היא שאין לי מושג איך אני אמורה לקבל את פני האישה שלא דיברתי איתה כבר יותר משנה. התכוונתי לזה כשאמרתי שחסמתי את המספר שלה, ואף הרחקתי לכת וחסמתי את סבתא שלי. לא ציפיתי שפלורנס תנסה ליצור קשר, אבל ליתר ביטחון.
"מה את עושה פה?" מבט מהיר הצדה מגלה שטובי העסוק בדרך כלל, צופה בסקרנות בחילופי הדברים.
"עבר המון "
"בואי נצא לאכול," אני קוטעת אותה. אין לי מושג מה פשר הביקור הלא צפוי הזה, אבל אני לא רוצה שמפגש האיחוד המשפחתי יתקיים במשרד שלי. כולם בצוות רדפורד חושבים שאני עובדת אמינה ושקולה. ואם מישהו יכול להרוס לי את המוניטין, זאת אמא שלי.
היא מחייכת מאוזן לאוזן. "אני אשמח." יש כנות מסוימת בקול שלה, והיא מסחררת אותי כשאני ממהרת בחזרה לשולחן ולוקחת את התיק.
האם ססיליה באמת רוצה לאכול איתי? להתעדכן בחיי?
אולי כמו שאני זנחתי כמה טינות ישנות מאז מותו של ג'וש, משהו השתנה גם בגישה שלה.
אל תטפחי ציפיות.
אבל אולי יש ניצוץ של תקווה.
מזג האוויר הסתווי מצליף בנו כשאנחנו חוצות את הרחוב לעבר מסעדה טבעונית אופנתית שמן הסתם מתאימה לאמא שלי. אני אסבול בשקט מהעובדה שאין שם גבינות. הקור גורם לי לחשוב על דקוטה הצפונית, ועל כל השכבות שאני מתכננת ללבוש. אבל אני יכולה לסמוך גם על הגוף של דום שיחמם אותי. המחשבה כמעט מעלה חיוך על שפתי.
ואז אנחנו מתיישבות, וססיליה מיד מתחילה לדבר. "בטח תסכימי איתי שנתתי לך מספיק זמן לצאת מהטנטרום. הגיע הזמן שתפסיקי לחשוב רק על עצמך. את לא היחידה שאיבדה את ג'וש." היא מצליפה במפית כדי ליישר אותה, מניחה אותה בחיקה, ואני בוהה בה ומרגישה כאילו חטפתי סטירה.
"א...אני יודעת." אני מגמגמת, אבל באמת הייתי מרוכזת רק בעצמי בלוויה. מאז הבנתי שאני לא היחידה שמתאבלת על אחי. לדום יש מקום של כבוד בתודעה שלי.
"יופי." היא מחייכת אלי במתיקות, וזה נראה לא נכון. "אני מצפה בקוצר רוח לקרוא את המכתבים שהוא השאיר לך."
אני ניתזת לאחור בחוזקה כזאת שהכיסא כמעט מתהפך, ונראה לי שהמלצרית נבהלת. בעודי מעכלת את מה שססיליה אמרה, היא מזמינה אוכל לשתינו, וזה לא באמת מפריע לי כי אני ממילא לא מסוגלת לחשוב על אוכל כרגע.
"מה זאת אומרת את מצפה בקוצר רוח לקרוא אותם? את המכתבים שלי?" אפילו אני עוד לא קראתי את כולם.
היא נושפת אוויר ומביטה בי באכזבה. "בחייך, מאדי. אני מתגעגעת לבן שלי. מגיע לי לקרוא מה הוא כתב."
אני כבר מנענעת בראש. "הוא לא כתב את זה לך." גל של תוקפנות צדקנית שוטף אותי וגורם לי לרכון קדימה במבט רושף. "את מתכוונת להראות לי את המכתב שהוא כתב לך?"
לראשונה אני רואה רגש אמיתי סודק את מסכת האימהוּת שלה. היא מכחכחת בגרון ומחליקה את חולצת הפשתן בידה. "המכתב הזה פרטי. אני אמא שלו. יש הבדל."
"ההבדל היחיד הוא שאני לא רוצה לקרוא את מה שג'וש כתב לך." ובעודי מדברת, אני מבינה שזאת האמת. אני מתה לקרוא את שני המכתבים האחרונים שלו, בה במידה שאני לא רוצה שייגמרו לי המילים שלו. אבל אני לא מרגישה שום צורך לאתר את ההורים של דום ולקרוא את המכתב שלהם. לא ביקשתי מאדם וקרטר שיחלקו איתי את המכתבים שלהם. המילים שג'וש כתב למישהו אחר הן לא מה שאני רוצה. לא מה שאני צריכה.
הדבר שאני כמהה אליו יותר מכול הוא המילים שהוא כתב לי.
לי ולדום. ולא אכפת לי לחלוק אותן איתו. כבר לא.
הפרצוף של אמא שלי מכורכם כולו עכשיו, ואני משוכנעת שהיא היתה נחרדת לו העוקבים שלה היו רואים אותה ככה. "חשבתי שהתבגרת. אבל שום דבר לא השתנה." היא סותמת את הפה כשהסלטים שלנו מגיעים.
"למה?" אני שואלת כשהמלצרית מתרחקת. "כי אני ממלאת את הרצונות של ג'וש?"
"תמיד נדבקת לג'וש," מתפרצת ססיליה בקול נמוך וחמור. "עד כדי כך שלא טרחת לעשות שום דבר עם החיים שלך." אני מתכווצת, והיא מגלגלת עיניים, כאילו הכאב שלי רק מעצבן אותה. "ולחשוב שהאמנתי שילדה נוספת תגרום לאבא שלך להישאר. אבל את רק הרחקת אותו עוד יותר. וכשאני רואה למה נהפכת, אני לא בטוחה שאני מאשימה אותו." היא דוקרת את החסה בתוקפנות. "לאחיך היה עתיד. הוא היה פופולרי ומוכשר עוד בתיכון. וגם דומיניק פרי, הנרגן הזה, היה מרשים לא פחות מאחיך, עם כל הספורט והמועדונים שלו." ססיליה מניחה את המזלג בקול קרקוש בלי שנגסה אפילו נגיסה אחת. "והם הסתובבו עם רוזלין. רוזלין היפה, הכריזמטית, האינטליגנטית. יש לך מושג איך זה היה לחזור הביתה ולראות אותה, את הבת המושלמת?" היא חוזרת לדקור את הסלט. "ואת רק נשרכת אחריהם לכל מקום. וכשלא הצקת לאחיך ולחברים שלו, פשוט ישבת עם הספרים שלך. קראת על עולמות מומצאים במקום לחיות את החיים האמיתיים."
בזמן שאמא שלי נושאת הנאום שהיא בבירור הכינה מראש, על כל האכזבות שגרמתי לה, אני יושבת ולא זזה. אני חוששת שאם אזוז, החצים הרעילים שלה יחדרו עמוק יותר מתחת לעור שלי. רק אם לא אזוז, אצליח להימנע מדימום פנימי קטלני.
כל החיים היא זורקת לי הערות פוגעניות, מזלזלות, אבל זאת הפעם הראשונה שאני שומעת הרצאה שלמה. כאילו היא באה במטרה אחת, והיא לשבור אותי. לשחוק את מעט הביטחון העצמי שהצלחתי לבנות.
לְמה הייתי נהפכת אם ססיליה היתה האדם היחיד בחיי?
בלי ג'וש, אני לא בטוחה שהייתי שורדת.
"אמא שלי תמיד אמרה שאלמלא את, אבא שלך היה חוזר." ססיליה נועצת בי מבט חודר, ואני המומה לראות נצנוץ של דמעות בעיניה. "אבל הוא לא חזר. איבדתי את בעלי. ואיבדתי את הבן שלי. קודם בגלל הטיולים האלה הוא בטח ברח כדי להתרחק ממך ואז בגלל הסרטן." לבסוף היא מכניסה קצת אוכל לפה, שמעכב לרגע את מבול הגינויים.
"זה..." אני נוהמת. "זה לא... אני לא גרמתי להם לעזוב."
לפחות ככה נדמה לי.
היא בולעת ולוטשת בי מבט כאילו הייתי זבוב מת בצלחת שלה. "טוב, אבל לא היית מספיק ראויה כדי שהם יישארו בשבילך, נכון?"
ההצהרה מהדהדת כמו גונג בתוך הראש שלי.
זאת הזדמנות מושלמת לבכות כשהאישה שהיתה אמורה לאהוב אותי ללא תנאי אומרת לי שאני מבריחה אנשים.
זה מה שהיא עושה, אני מנסה להזכיר לעצמי. משחקת את הקדושה המעונה עד שהיא מקבלת את מבוקשה.
אבל לאורך הילדות שלי, היא לא היתה נקמנית. היא רק זלזלה בי ונעלמה למסעות אקראיים. פלורנס היתה זאת שהטיחה בי מילים קשות. מעניין אם סבתא ואמא היו בקשר הדוק יותר משחשבתי.
זה מסביר משהו שמעולם לא הבנתי: הסלידה העזה של פלורנס ממני. אם סבתא שלי האשימה אותי בהרס הנישואים של בתה, אפשר להבין למה היא ירתה עלי את החצים האלה.
אבל זה לא הופך את הדברים שהיא אמרה לנכונים.
ואני לא חייבת לשמוע את זה.
אני קמה בתנועה חדה.
"אל תיצרי איתי קשר לעולם," אני אומרת. "כי אם כן, אני אפרסם את הדברים האיומים שאמרת לי עכשיו. ספק אם העוקבים שלך יתרשמו לטובה מהאופן שבו את מתעמרת בבת שלך."
היא נראית המומה, אבל אני לא נשארת לשמוע מה היא תאמר להגנתה.
וכשאני צועדת ברגליים רועדות בחזרה למשרד, אני מנסה לא להפנים את הביקורת שלה. אבל אני בקושי שומעת את הקול שלי בתוך ראשי. אני שומעת רק אותה. אני חייבת למצוא משהו שיטביע את הרעש הרעיל הזה.
אני יודעת שזה אמצע יום עבודה, ובכל זאת מסתתרת בחדר המדרגות ומתקשרת לדום. אין לי שום כוונות לטפס, אבל מכיוון שהמעלית חזרה לעבוד, סביר להניח שכאן תהיה לי פרטיות.
הטלפון מצלצל ארבע פעמים לפני שאני מגיעה לתא הקולי. אני משאירה הודעה קצרה כדי לא להדאיג אותו. "הֵיי! רק רציתי לשמוע אותך. תרגיש חופשי להתעלם. בטח נדבר אחר כך." אני מנתקת.
"נשרכת אחריהם לכל מקום... הצקת לאחיך ולחברים שלו..."
אבל אני לא מציקה לדום. הוא אמר... באיידהו, הוא אמר...
אני חושקת שיניים ומנסה להעלות את הזיכרון היפהפה, אבל רואה רק את דום ואת רוזלין פונים אל שביל הגישה של בית ילדותי, ואת ג'וש יוצא בריצה ומתיישב מאחור. הם נסעו, ואני הסתתרתי בחדר שלי וקינאתי בהם. בחברות המשולשת שלהם.
אסור לי להידבק אליהם. האגודל שלי רועד כשאני עוברת על אנשי הקשר ומחפשת מספר אחר.
ג'רמי עונה בצלצול השני. "תודה לאל שהתקשרת. אני לא יכול יותר לשבת מול מסך. העיניים שלי מדממות."
הברכה הזאת מתירה מיד את הגומייה שלא הרגשתי שהידקה את הריאות שלי. אני נושמת ביתר קלות ומצליחה לא להישמע לחוצה מדי. "איך ידעתי שאתה צריך אותי? בטח יש בינינו טלפתיה."
"תמיד חשבתי ככה. על מה אני חושב עכשיו?"
אני נשענת על קיר הבטון הקר והגוף שלי ממשיך להתרפות. "המממ. אתה חושב שבא לך לעשות איתי בינג' של הסדרה הקוריאנית החדשה ולהתפטם מגאודה הערב?"
"מדהים. את יכולה לצאת למסע הופעות עם הכישרון הזה." אני שומעת את החיוך בקול של החבר הכי טוב שלי, ושואבת נחמה מכך שהוא מסכים לבלות איתי בלי להסס.
"אתה צריך לתרום את חלקך, אדוני," אני נוזפת בו ברוח טובה. "הקינוחים עליך."
"ברור. אני מרגיש קנולי באופק. ואני מרגיש גם..." הוא משתתק, ואני מנסה לא לחפש משמעות בהיסוס. "אני מרגיש שמשהו מטריד אותך."
לעזאזל איתו. למה הוא כזה חד הבחנה?
אני לופתת את קדמת הסוודר כדי לעצור את הרעד ביד. לרגע, אני שוקלת לשקר לו. אבל מאז הפגישה המביכה בינו לבין דום, אני משתדלת להיות כנה יותר. גם לגבי דברים לא נעימים.
"היתה איזו דרמה עם אמא שלי. אני מעדיפה לא לחשוב על זה."
הקול של ג'רמי עדין הפעם. "אוקיי. הבנתי. אנחנו לא חייבים לדבר על זה." הוא מכחכח בגרון. "אבל אנחנו יכולים," הוא מציע, "אם את רוצה."
"אני לא רוצה." אני רוצה לשכוח. "אבל תודה."
ג'רמי לא נעלב מהסירוב שלי, ואנחנו קובעים מתי הוא יגיע אלי.
אחר כך, כשאני יושבת ליד השולחן ומנסה להתרכז, הטלפון שלי מצלצל ושמו של דום מהבהב על המסך. אני מתעלמת מהשיחה, אבל כותבת לו שאני מנסה לסגור פינות בעבודה ושלא נוכל לדבר אחר כך כי יש לי תוכניות עם ג'רמי.
בלי רגשות אשם, אני אומרת לעצמי. אנחנו מתראים עוד שבוע.
עד אז הכול ישתפר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
