מה יכולה לעשות פליטה אריתראית, אישה שקופה ונטולת זכויות בנוף הישראלי, שבעלה נדרס למוות על ידי רופא קרייריסט שנמלט מאזור התאונה? סירקיט, גיבורת המחזה "להעיר אריות", לוקחת את האסון שנחת עליה למקום הכי רחוק שאפשר. בשבוע שעבר, בהצגה הראשונה, רות אסרסאי נכנסה לנעליה וחשמלה את הקהל.
מאחורי הקלעים עם רות אסרסאי
(צילום: מיכל עמר שוורץ, זמנים +)
הופתעת כשהציעו לך לשחק אריתראית?
אסרסאי, שנולדה בבאר שבע להורים יוצאי תיגראי שבאתיופיה, נועצת בי מבט נוקב וחד. לרגע אני מזהה בו את הדמות שלה בסדרה "מטומטמת" (עכשיו בנטפליקס) כחוקרת משטרה שלא נותנת לאף גבר להקטין אותה, אבל לפני שהיא מוציאה הגה מפיה העיניים שלה ממליצות לי להתאפס על עצמי ומיד.
"אני שלמה לגמרי עם הצבע שלי", היא יורה, "ואין קשר בינו לבין מה שאני עושה על הבמה. אם בתחילת הדרך לא רציתי להיכנס למקומות האלה אז היום, אחרי 13 שנה בקאמרי, שבמהלכן גילמתי שלל דמויות שלא קשורות רק לצבע העור שלי, אני מאמינה שאני יכולה לשחק הכול. ב'ירמה', עיבוד מודרני למחזה של לורקה, שיחקתי את אחותה של מיכל עוזיאל וזה עבד ואף אחד לא הרים גבה. וב'לילה לבן' אני משחקת אמא אתיופית שמגיעה לתחנת המשטרה כדי לדווח שהבן שלה נעדר, אבל מקבלת יחס שונה מזה שהשוטרים מעניקים לבעלה, אדם לבן. מה זה אומר?".
את שואלת אותי?
"זה אומר שאני שחקנית. נקודה. הדבר היחיד שחשוב לי הוא שאם אני שמה את הצבע שלי בפרונט, זה יהיה בתפקיד שיאפשר לי להביא ייצוג שמכבד. אני משתמשת בצבע שלי בחוכמה כדי להעביר באמצעותו סיפורים. המקצוע הזה הוא גם שליחות, ותפקידו של השחקן הוא לקחת נושאים שנמצאים בשולי החברה ולהציף אותם למעלה. ליצור אמנות זה להגיד משהו מעבר לניקוי ראש ואסקפיזם. בשנים האחרונות אני גם כותבת, אני רוצה ליצור מעבר להיותי אמן מבצע, אבל ההיריון הזה ממושך".
בפגישתה הראשונה בהצגה עם ד"ר איתן גורן, שהרג את בעלה, סירקיט חלשה וחסרת אונים, והמהפך שהיא עוברת הוא לא פחות ממדהים. היא סוחטת את הרופא (עוז זהבי) ודורשת ממנו להעניק טיפול רפואי לפליטים בתמורה לשתיקתה. "גאונות לשמה!" אסרסאי מתלהבת. "פליטה אריתראית ששרדה את התופת בסיני לא יכולה להיות חלשה. בעלה הלך, היא צריכה לדאוג לאחותה ולעצמה, והיא מקימה מרפאה לפליטים, סטייל רובין הוד. אילו הייתי בנעליה, אני לא יודעת אם רעיון מהסוג הזה היה קופץ לי לראש".
את אישה חזקה?
"אני אישה חזקה, גדלתי עם נשים חזקות והמין הנשי הוא המין החזק עם אלף סימני קריאה, ונראה לי ש-7 באוקטובר חתם את זה סופית, הנשים שיצאו לחזית, נשות מילואימניקים שבמשך חודשים מחזיקות את הבית והילדים. משחר האנושות גברים הם אלה שיוצאים לצוד והנשים הן אלו שמביאות חיים, יש יותר מזה? אחרי לידת בתי הבכורה לא הבנתי למה לא מרעיפים עליי צל"שים ופרסים, הרי הוצאתי מתוך גופי בן אדם. בתוך נדנדת ההורמונים הכרחתי את עצמי לעצור לרגע כדי לזכור ולהעריך את הכוח שהפגנתי. אני בעד נשים ואוהבת נשים ומקווה שיום אחד העולם יהיה שוויוני לחלוטין".
פליטה בלי חלומות
בתהליך העבודה על ההצגה "להעיר אריות" (דרמת מתח מאת יואב שוטן גושן על פי ספרה של איילת גונדר-גושן, בבימויה של שירילי דשא) יזמה הבמאית מפגש עם פליטה מאריתריאה שמגדלת לבד שלושה ילדים. "ישבנו בפיצוצייה בשכונת התקווה, והיא סיפרה לנו שעברה את הגיהינום של סיני פעמיים מפני שנתפסה, הוחזרה ושוב יצאה למסע המסוכן. אם את רוצה לשרוד את רצה לתוך האש, כל מקום מהווה לך מקלט. בתמימותי שאלתי אותה מה החלום שלה, והיא ענתה 'אין לי חלומות'. שאלתי מה היו החלומות שלה בילדותה והיא ענתה 'נולדתי למלחמות, אז לא היו לי חלומות'. פתאום הבנתי שחלום הוא סוג של פריבילגיה".
בילדותך חלמת להיות שחקנית?
"לא, אני לא חושבת שהבנתי שיש מקצוע כזה. הגעתי אליו דרך השירה, הייתי ילדה של טקסים. לא יכולתי להיבחן ללהקה צבאית מפני שיצאתי לקד"ץ לתפקיד מסווג. חשבתי ללמוד פסיכולוגיה, תחום שעניין אותי, וספרות, מפני שזה מה שהגברתי בתיכון. רק אחרי השחרור, כשירדתי לאילת והופעתי בצוות בידור של בית מלון, התחלתי לשמוע הערות בנוסח 'משחק יכול להתאים לך'. כשקיבלתי מכתב לבוא לאודישן בבית צבי, אמא שלי אמרה לי 'תלכי, תנסי, תראי מה זה'. אם אמא לא הייתה אומרת את זה אולי הייתי טסה לארצות הברית כמו שתכננתי, אין לי מושג למה, משהו תמיד אמר לי שאני צריכה לחיות שם".
מה היה קורה אילו אמא הייתה מציעה לך לוותר על לימודים לטובת בעל וילדים?
"למה שאמא תגיד לבת שלה דבר כזה? מאז שאני זוכרת את עצמי אמא שלי אמרה לי קודם כל לרכוש השכלה, לטעום את החיים ורק אחר כך להקים בית ולהביא ילדים – ולא מפני שלא ניתן לעשות את זה ביחד, עובדה שהיא עשתה את זה בהצלחה. היום היא יועצת קליטה במשרד הקליטה, אבל היא עשתה קריירה בתחום החינוך במקביל לגידול חמישה ילדים, ובואי נודה באמת, אין עבודה יותר קשה מגידול ילדים. נכון, זה קשוח ומאתגר, אבל עבורנו, הנשים, הפריבילגיה לא ללמוד ולא לדעת פשוט לא קיימת. את צריכה לדעת הכול. אני מצדיעה לנשים שבוחרות להיות אמהות במשרה מלאה ועושות את זה, אבל תמיד בער בי הדחף להזין את הנשמה שלי במה שאני אוהבת ושעושה אותי יותר מאושרת".
צעיר עם נשמה עתיקה
בגיל 41 ("נשים עם צבע עור כמו שלי מנצחות את הטבע, אין לנו קמטים") החלום האמריקאי לא ירד מהפרק. "גם היום אני רוצה קריירה בינלאומית, זה חלק מהשאיפות שלי, מרגיש לי שזה מה שצריך להיות, ואני יודעת שזה יהיה. אין ספק שעם בעל ושני ילדים זה עוד יותר מאתגר, ולא פעם זה דורש ממני לעשות שמיניות באוויר. אני מורידה את הכובע בפני בעלי, שהוא הכי תומך ומגבה. הוא יודע שאני בן אדם שחייב גם לצאת ולהתאוורר".
אז תכירו את האיש שלה – צחי מימון, במקור מאשקלון, בעל המסעדה הווייטנאמית "קאנו" בשכונת פלורנטין בתל אביב, בן 37. "צעיר ממני, אבל יש לו נשמה עתיקה. איך הכרנו? בשידוך", היא גולשת להיגוי יידישעי למהדרין. "חבר שלי בא למסעדה שלו, שהייתה אז בוטקה בנחלת בנימין, התרשם ופנה אליו דוגרי: 'יש לי מישהי להכיר לך, אתה בעניין?' וגם הראה לו תמונה שלי. צחי לקח את המספר, אבל צלצל אליי רק אחרי חודש, בדיוק ביום שבו עשינו את ה'דרס פרייד' (תצוגת התלבושות) של 'מטומטמת'. אין לי מושג למה זה לקח לו חודש שלם. בטלפון, כשסיפר לי שהוא בן 29, הופתעתי. זה ששידך בינינו אמר לי שהוא בן 31. שאלתי את עצמי מה הטעם לצאת לדייט עם מישהו בגיל הזה, שבטח עוד לא בכיוון של בית ומשפחה, חשבתי שזה סתם בזבוז זמן. אבל נפגשנו, הוא לא נבהל מהישירות שלי, היה מאץ', והיה ברור שיש לאן להתקדם".
מה אמרו הוריו כשהוא הביא לביתם צאצאית של מלכת שבא?
"תגידי", היא זועמת בשקט, "ב-2024 עוד מעלים את השאלות האלה? אני לא מבינה אותן, זה מעצבן, אבל ההורים של צחי היו מהממים. למה שלא תשאלי איך ההורים שלי הגיבו כשהבאתי לביתם גבר לבן?"
הנה, אני שואלת. איך הם הגיבו?
"אני העיניים של ההורים שלי, אני הבכורה, הם השקיעו בי וטיפחו אותי, אבל למה שהם יגידו משהו כשנכנס הביתה גבר שעושה את הבת שלהם מאושרת? די, אני לא רוצה לדבר על גזענות ולא בא לי שזו תהיה הכותרת, בטח שלא עכשיו, כשהמדינה במצב של מלחמה. נשברתי כששמעתי שהפסיקו את החיפושים אחרי היימונט קסאו בת התשע מצפת, שיצאה לחלק פלאיירים ביום הבחירות לרשויות המקומיות ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אני פוחדת לדמיין מה עובר על ההורים שלה, אני חרדה לה, זה פחד אלוהים, זה מקפל את הלב. איך זה שאנחנו לא יכולים להגן על היקר לנו מכל, שזה הילדים שלנו? אנחנו הרבה מעבר לצבע, כולנו בני אדם".
בחתונה שלכם, לפני חמש שנים, הגשמת חלום?
"ידעתי שאני רוצה משפחה וילדים. כנראה שלא אצליח להביא חמישה כמו אמי מפני שהתחלתי מאוחר, אבל החתונה הייתה פחות משמעותית עבורי. לא הייתי מהילדות שחולמות על שמלה לבנה. ידעתי שאני מתחתנת עם הנשמה של הבן אדם, עם השכל ועם הערכים שלו. אני לא חיה ולא נושמת צבעים. צבע הוא כמו יופי, שמהר מאוד הופך ללא רלוונטי. היופי הוא כרטיס ביקור שלפעמים עושה לך חשק להכיר את הבן אדם מבפנים. אם הנשמה מכוערת, היופי נעלם".
"נולדתי מחדש כאמא"
בתם הגדולה, רנה, בת שלוש. "ביום כיפור אני נוהגת לקרוא תהלים ושם נתקלתי במילה 'ירננהו' שהקפיצה לי את השם רנה. הייתי אז בחודש השישי, צחי ואני לא הסכמנו בינינו על אף שם, את כל מה שהצעתי הוא פסל. כשאמרתי לו 'רנה' צחי הסתכל עליי ואמר 'מעניין'. היא נולדה באדר, חשבתי לקרוא לה אסתַּר כווריאציה של אסתר המלכה, אבל כשהביאו לי אותה קראתי לה 'רנה' והרגשתי שהיא עונה לי באיזשהו סימן של 'כן'. מבחינתי, רנה זה רינה ושמחה על הלידה הכפולה. היא נולדה, ואילו אני נולדתי מחדש כאמא שלה".
אוֹרי-מיכאל, בן שנה וקצת, כבר נותן לה לישון בלילות. "בעלי הביא את אורי, אני רציתי מיכאל, והופ - מחר הברית, מה עושים? הוא נולד בנר השישי של חנוכה אז אמרתי 'סבבה, מיכאל־-ורי'. בלילה שלפני הברית לא הצלחתי להירדם, הרגשתי שלתת שם לתינוק זו החלטה עם אחריות גדולה. בבוקר התעוררתי עם אורי-מיכאל וסגרנו עניין. אני לא דורשת מכולם לנקוב בשני שמותיו, אבל אני רוצה לתת קיום גם לשם השני".
מי מבשל בבית?
"בגדול - צחי. הוא אוהב את המטבח יותר ממני והוא מארח בנשמה. אני בטוחה שהייתה לו תשוקה לאוכל גם לפני שהוא השתחרר מהצבא, יצא לטייל בעולם וראה את המאמות בפעולה. מסעדנות זה תחום קשוח, שנינו עצמאים ולמדנו לגבות אחד את השנייה. בתקופות לחוצות הוא יותר בבית, עם הילדים, כדי לאפשר לי שהיות ארוכות בתיאטרון ובצילומים. לאחרונה הצטלמתי לסרט 'לב זהב' שמביימת אפרת כורם, ואני מאושרת לראות שלקאמרי נכנסות עוד ועוד במאיות. זה בזכות ההנהלה (המנכ"לית יפעת צחי קיראל והמנהל האמנותי גלעד קמחי) שב־9 באוקטובר הפיצה את השאלה אם אנחנו יכולים ורוצים להמשיך בחזרות.
"התגובה הראשונה שלי הייתה 'לא, אני נשארת בבית, מול החדשות', אבל אחרי כמה שעות של אזעקות בדירה ללא ממ"ד, הזכרתי לעצמי שהתיאטרון הוא מרחב מוגן. למחרת הגעתי לעבודה עם כל המשפחה, רנה נכנסה לקייטנה שנפתחה שם, ואני הלכתי לחדר החזרות. בדיעבד, זה מה שעזר לי לשמור על השפיות בתוך החרדה. בעבר, כשיצאתי לתיאטרון, אמרתי לרנה 'אני הולכת לשחק'. מאז קייטנת המלחמה אני אומרת לה 'את הולכת לגן ואני הולכת להצגה'".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.24
