"אמא איקס" - איזה שם נהדר - ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות, הן מתנגשות ומתלכדות ואז שבות ומתפצלות בתנועה שמזכירה מערבולת. ברור למה הן דומות: משום שלשתיהן יש נטייה להשתלט על החיים, לפרוץ כל גבול, להפוך את ציר הזמן לפקעת של שגרה מעגלית, אין-סופית לכאורה. והן שונות - לפחות מנקודת המבט של המשוררת - משום שהאחת, עבודה, מחלישה ומאלחשת ונוטלת מהחיים את טעמם, והאחרת, אימהות, מעניקה להם חיוניות, כוח ומשמעות.
2 צפייה בגלריה
yk13886496
yk13886496
תהילה חכימי
(צילום: סילאן דלאל)
הדמיון חשוב לא פחות מההבדל. הוא נרמז גם בשם הספר, "אמא איקס", שכן יש יסוד משמעותי נוסף שמשותף לעבודה ואימהות: שתיהן חוויות נפוצות מאוד, לא מיוחדות כלל. רבות ורבים מאיתנו עובדות. רבות ורבים מאיתנו אמהות או הורים. רבות מאיתנו אמהות עובדות. והיסוד הבלתי-מיוחד הזה מודגש מאוד בפואטיקה של חכימי. שיריה אינם מתיימרים להציג את המשוררת כאישה יוצאת דופן, מופת של מאבק, רגישות או העצמה. להפך: עוצמת השירים מבוססת על נכונותה של חכימי להעניק באמצעותם קול משותף לרבות ורבים, לא להיות יחידה במינה אלא משתנֶה - איקס - שכולנו יכולים להשתקף בו. וחשוב להוסיף שהשאיפה הזאת, להיות בלתי מיוחדת בעליל, היא דווקא מיוחדת למדי מנקודת מבט פואטית, ואפילו שאפתנית, וכמו מאליו מתהווה מרחב גדול של אירוניה ורב-משמעות שמעניק לשירים כוח נוסף.
חכימי היא במילים אחרות לא רק "עובדת איקס" או "אמא איקס" אלא גם חותרת להיות "משוררת איקס". משהו בשירתה שואף לתאר את העולם מלמטה, לשהות במצע המשותף, בקרקעית החיים, שם כמעט כולנו דומות ודומים זה לזו - נולדות, זוחלים על גחון, מזדקפות, מתכופפים, לפעמים יולדות או מולידים, עובדות, מפוטרים, אוהבות, מתאכזבים, כואבות, מתים. כמה מהשירים היפים ביותר בספר, כמו "השכם והערב", עוסקים בדיוק בזה - בחיינו הפשוטים והמשותפים: "ברחמי הנשים, האמהות, היה מדבר, והלכנו בו עד שירדו עלינו המים, שחינו החוצה אחריהן, זחלנו על הגחון ועמדנו על דעתנו בעיניים פקוחות כדי להבין רוב הזמן רק בערך ולהצטער תמיד אחרי המעשה..."
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אמא איקס", מאת תהילה חכימי
עטיפת הספר "אמא איקס", מאת תהילה חכימי
עטיפת הספר "אמא איקס", מאת תהילה חכימי
(באדיבות הוצאת לוקוס)
הפואטיקה הזאת - אפשר לכנות אותה "פואטיקה איקס" - מעניקה לשירים אופי צנוע, וליתר דיוק כמו-צנוע או צנוע-לכאורה, מונוכרומטי כמעט, אפילו מונוטוני לפעמים. והשאלה היא תמיד מה בוקע מתוך פני השטח המונמכים, המורדמים או המאולחשים, של השיר. לא בכל השירים הדבר הבוקע מעניין באותה המידה, אבל ברבים מהם מתרחש הפלא שחכימי חותרת אליו, ומתוך ההכללות, הכל-אישה והכל-אם והכל-עובדת והכל-אדם, מתפרץ משהו שיש בו כוח וחיים. בדרך כלל הדבר הבוקע הוא הזוגיות המסתורית, הבולעת, הסימביוטית, נטולת הגבולות, המאיימת והמסעירה כל כך, של אם ועולל, אם ופעוט, אם וילד. אבל לפעמים הדבר הבוקע הוא משהו מר ובודד יותר ששייך דווקא לזירת העבודה - כמו בשיר החזק "האישה המתכווצת בכסאה" שבו הדוברת מגלה שבניגוד לדימוי העצמי שלה כאישה חזקה, גם היא חלק משושלת בלתי נגמרת של נשים שמתכווצות בכסאותיהן - "בחדר ההמתנה לרופא, בכיתת הלימוד, בתחנת האוטובוס, בישיבת ההנהלה, בכסאי". ובניגוד לשירי האימהות, שבהם הדבר החורג מהכלל מגביה ומזנק מתוך השיר, בשיר הזה הוא דווקא מתכווץ מצער בתחתיתו.
יופי מיוחד יש בשירי המחזור ששמו כמעט זהה לשם הספר, "אמא X". בשירים הללו, המפוזרים לאורך הספר, שני המרחבים, עבודה ואימהות, שכל אחד מהם תובע טוטליות או בלעדיות, שרויים יחד באותו שיר, מתלכדים ומתנגשים באותה אם עובדת. התוצאה היא מרחב חצוי, קרוע, מרובה ממדים, סוריאליסטי, שבו האם והעולל נמצאים ביחד ולחוד בבת אחת, בבית ובעבודה, בכל מקום ובשום מקום: "הוא לא שם, וגם אני, חכה לי בני עוד רגע קט וגם אני".
קרוסלה
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ לְבַדֵּנוּ
וְגַם כְּשֶׁלֹּא לְבַדֵּנוּ
אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
וּלְשׁוֹנִי דְּבֵקָה בּוֹ
אֵין לִי שָׂפָה אַחֶרֶת מִלְּבַדּוֹ
"אמא איקס", תהילה חכימי, הוצאה לאור: לוקוס, 70 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24