שתי דקות מאחוזת הענק הג'ורג'יאנית של טיילור סוויפט, מזדקן לו הבית החד-קומתי הקטן של הבמאי בילי ויילדר המנוח, מהיהודים שברחו מגרמניה והפכו את הוליווד למה שהיא. "האופטימיים מתים כרגע בתאי הגזים באושוויץ. הפסימיים משתכשכים בבריכות השחייה שלהם בבוורלי-הילס", הוא העיר אז. אני מציץ לחצר שלו בכל פעם שאני עובר כאן, בשדרה עם הדקלים הכי גבוהים והשמש הנצחית. אני מדמיין אותו בשנת 45', מקבל את הבשורה שאמו וסבתו הושמדו במחנות, ואחר כך מביים קומדיות, מהמצליחות בהיסטוריה. כבר עשר שנים אני אוהב ללכת כאן ברגל, בעיר שאף אחד לא הולך בה ברגל ולכל חצר שאמורה לתת תקווה יש סיפור מטריד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
החיים המקצועיים שלי כאן. זו עיר יהודית. משפחות יהודי איראן שנמלטו מהמהפכה האיסלאמית הן כרבע מתושבי בוורלי-הילס. אני שומע את הנכדים שלהם עסוקים לא מעט בדירוג המשיכה התרבותית - עד כמה איראני, יהודי, אמריקאי אתה, ומה יותר, ואיפה הלב שלך ביחס לישראל. אם לא סופרים לפי חברות בבית הכנסת, יש גרסאות ששיעור היהודים כאן חוצה את 65 האחוזים. זו מובלעת עם סניפי סטימצקי וקפה לנדוור, הילדים בשבט הראל בצופים, ובמכוני הספינינג פסקול עומר אדם ומשיח משיח. בתי הספר הציבוריים בחופש בחגים יהודיים. אוטובוסים צהובים מסיעים בשבועות האחרונים את הכיתות למיצג הענק להנצחת נרצחי הנובה, "06:29: הרגע שבו הפסיקה המוזיקה". מסביב, לוס-אנג'לס. מאות אלפי בני ישראלים-לשעבר, בקהילה שצמחה ממזרחים שהיגרו מאז הסבנטיז כשהתייאשו מהסיכוי להרגיש שווים במזרח התיכון. במשרדים בכל פינה שומעים עברית, באנימציה, בעיצוב פסקול, בצילום, בבימוי, בניהול. הוליווד אוהבת יוצרים ישראלים, היא טוענת שאנחנו בלגן ששובר את הכללים, ושהקהל הישראלי הוא הנוירוטי ביותר בעולם, משתעמם בקלות, אז צריך להיות נועז מולו, אבל הוא גם אובססיבי למדורת שבט מיינסטרימית. זה שילוב שקשה למצוא על מסכים אחרים בעולם.
הבית שלנו, כרגע, במרחק חמש שעות טיסה, כי בן הזוג שלי מנתח בבית החולים לילדים בבוסטון. את השנה האחרונה שרדתי בזכות בת שנתיים וחצי בבית, וכי המקצוע שלנו הוא הבריחה המושלמת מהמציאות. בפארק בן 400 השנים מול החלון שלנו מופיעות מדי כמה ימים משפחות חדשות של רופאים שעזבו את ישראל, כבר שנה וחצי ככה. גם כאן חיים רבע מיליון יהודים, בפרבר ניוטון השלט I stand with Israel מהדהד כמעט בכל פינה, עם תמונות חטופים, על חזיתות מדשאות הבתים. אבל מאחורי התריסים משפחות נקרעות, ילדים מאשימים הורים, "אתם בצד הלא-נכון של ההיסטוריה".
הממשלה הייתה עסוקה רק בהנדוס התודעה של הישראלים, בהסתרה ובזיופים. הרי ההסברה הכושלת מול העולם הייתה פושעת, לא רק רשלנית. כשאתה גר רחוק, גם אם זמנית, האינסטינקט הוא שאין לך זכות להביע דעה, אבל אתה מביט על המולדת ורואה תאונת רכבות בהילוך איטי
יותר מכל דת אחרת אנחנו חוצים אוקיינוסים, זה נתון מדעי. 20 אחוז מהיהודים מהגרים נכון להיום, אבל כמה עוגמת נפש מולדת יכולה לצרוב בך, אי-אפשר לתפוס במילים. לא פגשתי ישראלי שהחליט להתנתק רגשית ובאמת הצליח. כשהגענו אנחנו לכאן הרגשתי מיד שייך, ואת הזרות והתלישות שיש בהתחלות חדשות דווקא אהבתי. בעשור שחלף מאז השתכנעתי שכבר לא ארגיש שייך, לא כאן, כנראה, ולא בשום מקום אחר. כל חיי הרגשתי קודם כל ישראלי, אחר כך יהודי. השנה היהדות מתנהגת כזהות הראשונה שלי, זה מצב חדש שאני מנסה להתרגל אליו, ולא בחרתי בו. המציאות בחרה.
הבת שלנו נולדה בבירת האוניברסיטאות, החצר האחורית שלה היא קמפוסים שפעם היו בעיניי הדבר הקרוב ביותר לבית מקדש. היום, בלי קשר לישראל, ועוד לפני המלחמה, אני מרגיש בין השבילים של הרווארד ו-MIT את המהירות שבה אנחנו גולשים לעידן מות האמת. זה לא מוגבל לימין או לשמאל, דמוקרטיות לא יוכלו לשרוד את מות האמת, דיקטטורות ישרדו מצוין. סטודנטים כבר אומרים לי "אני בוחר להאמין", "האמת שלי", וכשכל סרטון עשוי להיות דיפ פייק, AI, מילים כמו "עובדה" ו"הוכחה" יתרוקנו מתוכן. סטודנטים מנמקים לי שהם מעדיפים את חוכמת ההמונים של טיקטוק כמקור ידע וחדשות, על פני פילטר של עיתונאים שעובדים תחת מו"ל. חשבנו שעולם עם מצלמות בכל יד לא יוכל יותר להחביא את האמת, אבל המצלמות והסושיאל מעצימים את האכזריות ועוזרים לה להשליט אימה, ומי שבוחר לא להאמין למראות מתכחש ממילא. העולם בגל סינוס, מעיף אותנו לתחילת המאה הקודמת בגרסת שיט-שואו על סטרואידים. אני מחזיק מעצמי אופטימיסט, אגב.
בשיחה האחרונה שלי עם דודתי האהובה, אורית סבירסקי, היא ביקשה שאתאמן על אופטימיות, טענה שזה שריר רצוני שדורש אימון, והילדה סופגת הכל, אז מוכרח, היא אמרה. עניתי לה עם הציטוט של בילי ויילדר על האופטימיים בתאי הגזים, ומאז שורף לי הלב על ההתחכמות. אומרים שלקרוא "דודה" ו"בן דוד" לדרגה שנייה זה קטע שנולד במשפחות קטנות פוסט-שואה, אבל השבט שלנו בבארי כבר הוליד עשרות בני דודים. זיכרונות הילדות היפים ביותר שלי הם שם, עדיין נשארנו קשורים בנפש. אורית הייתה מייסדת הגלריה לאמנות, סמנכ"לית הדפוס, מלווה רוחנית של חולים סופניים, סבתא מושלמת, ובערב שמחת תורה היא חזרה מים המלח, ממפגש שבו אלפיים נשים ישראליות ופלסטיניות לבושות לבן הבטיחו "להפסיק לספור את גופות ילדינו ולחפש מתווה חדש לפיוס". בנה, איתי, הגיע מתל-אביב לבלות את החג עם השבט. איתי היה כולו מתיקות וביישנות, נתינה, רגיש כולו לכאב של אחרים. הוא למד פסיכולוגיה ומינהל עסקים, תירגל ג'יו ג'יטסו.
מהבית בבוסטון ניסינו לעקוב כשבארי ניתקו קשר, בית אחר בית, בשבת בבוקר. אורית ואיתי הסתתרו מחובקים תחת שמיכה עד עשר וחצי בבוקר. כשהבינה שנגמר, אורית כתבה לילדים, "אני אוהבת אתכם מאוד, בכל מאודי, יהיה בסדר", ונרצחה. איתי נחטף. אביו, רפי, נרצח בביתו הסמוך. אצל אביבה בת ה-97, ראש השבט שלנו, גרייסי המטפלת, בת משפחה לכל דבר, שלחה סלפי שלהן עטופות זו בזו במיטה, ורגע אחר כך כתבה, הצילו. הסלון הקטן שאהבתי כל כך הפך לחמ"ל נוח'בות, לתחנת שיגור חטופים לעזה. מילה כהן בת תשעת החודשים נרצחה בבית הסמוך, ואמה סנדרה דיממה לאביבה בידיים. עשן רעיל חנק אותן, גרייסי הכינה לאביבה תיק תרופות לקראת חטיפה, ואז נרצחה. בני הדודים מהסיירות ניסו להתקדם בשבילי הקיבוץ עם כוחות, לשווא. ברגע מסוים אביבה פשוט קמה, עם ההליכון, בלי מכשיר השמיעה, והתחילה לחצות את הדשא, לצאת מהקיבוץ ברגל. היא ניצלה. מהנובה, קיבלתי סרטון של אלקנה בוחבוט נחטף. הוא היה ההשראה לדמות של אלקנה ב"אופוריה", שגילגלנו אחר כך לגרסת HBO כנייט ג'ייקוב.
איתי נרצח אחרי 99 ימים בשבי, כשצה"ל הפציץ את הבית שבו הוחזק והכוחות התקרבו. השובה שלו רצח אותו, כפות. חמאס הפיץ סרטוני פרומו ריאליטי עם חידות על גורלו. אלקנה גוסס עדיין בעזה. קל לשקר לעצמנו, אבל זה לא רק ראש ממשלה נטול מצפון שעסוק בשרידות, עבריין ככל שיהיה. החברה הישראלית עושה בחירה בפועל, להקריב אזרחים, נשים, זקנים, ילדים. חלקה השתכנע שאין שום דרך להחזיר אותם, ושהפגנות למענם מחזקות את חמאס. חלקה מאמין שככה נראה חוסן, שאם ישראל תוכיח שהיא לא סחיטה, לא משחררת רוצחי ואנסי נוח'בה, לא שברירית מול אובדן חיים, היא תתחזק. היא לא. זה חוסן שיחריב אותנו. רגע לפני עסקת שחרור הילדים והנשים, פרשנים צבאיים צעקו "לא זמן לעסקה", התעקשו שצה"ל לא יוכל לחזור למומנטום לחימה אם תהיה הפוגה להצלת ילדים מהשבי. פרשנים ממש התאמצו לשכנע לא להחזיר ילדים. כתבתי כאן, ב"ידיעות", ש-251 החטופים יעצבו אותנו בכל צומת בעשרות השנים הבאות ורק בדיעבד נבין עד כמה כן הייתה לנו ברירה, ואת המחיר. חלפה שנה. הבחירה לנטוש אותם למוות בעינויים היא חטא בסדר גודל תנ"כי, חטא של עם. עמים נענשים על חטאים כאלה. כל זה מבלי לגרוע מהאחריות המפלצתית של נתניהו, שמשחק בעם כמו בובנאי עם חוטי שקרים ספוגים בדם. במונחי דרמה, 7 באוקטובר הוא לא רגע תהום הנפש, ששובר למערכה השלישית והאחרונה בסיפור, שבה הגיבור יחלים וינצח. 7 באוקטובר הוא מאורע מחולל בסיפור חדש, ואנחנו מעצבים כרגע איזה סיפור זה יהיה. מטרת חמאס הייתה להוציא מתוכנו את המפלצות, להשמיד את המתינות, סופית, בשני הצדדים, ולגרום למדינה שלמה לבהות בסרטוני האכזריות כמו בכיפת הכור הגרעיני בצ'רנוביל בוערת. מדינה מוקרנת רדיואקטיבית עד לשד עצמותיה. באינתיפאדה השנייה, פיגועי האוטובוסים ובתי הקפה הפכו אותנו אלימים יותר כחברה פוסט-טראומטית, הפכו גני ילדים 20 שנה אחר כך למקום שצורחים בו יותר. זה היה רק הפרומו. שנאה היא חומר, היא אנרגיה, היא לא תדעך מעצמה. מה הסיכוי לא להתפוצץ מיצר הנקמה הזה?
חברים שלנו התרוצצו במקביל בכל העיר עם הרעיון ל"דברים מוזרים" וחטפו טריקת דלתות מכולם, מאותם נימוקים, אז היינו מעודדים אותם, והם אותנו. כשאתה בא עם רעיון שלא עונה לנוסחה ולמנדטים של מה שהערוצים מחפשים, טורקים לך. בסוף, "דברים מוזרים" הפכה לסדרה הכי נצפית בנטפליקס אי פעם, ואנחנו - לסדרה הכי נצפית ב-HBO בעשורים האחרונים, אחרי "משחקי הכס"
בחודשים הראשונים השתדלתי להסביר את ישראל בכל מקום בעולם שספרים וסדרות שלי יוצאים בו לאור. כתבתי לשערי עיתונים, וכמו רבים מהחברים שלי בתחום עזרתי להביא להקרנות סרט הזוועות את כל מי שיש לו קול משפיע. כתבתי ספר על הטבח, ששרד ברשימות רבי-המכר בגרמניה, אבל גם הבעתי את החשש שלי שהחברה הישראלית במסע התאבדות. הממשלה, לעומת זאת, הייתה עסוקה רק בהנדוס התודעה של הישראלים, בהסתרה ובזיופים. הרי ההסברה הכושלת מול העולם הייתה פושעת, לא רק רשלנית. כשאתה גר רחוק, גם אם זמנית, האינסטינקט הוא שאין לך זכות להביע דעה, אבל אתה מביט על המולדת ורואה תאונת רכבות בהילוך איטי, ומישהו ממשיך לכוון רכבות לשעוט לתוך הצומת בעוצמה, כדי לרסק, מכל כיוון. האליטות החדשות שאוחזות במושכות בירושלים ומאמינות ב"נקמה יהודית קדושה", הן מקבעות מי נהיה. ישראלים עסוקים בלגונן על המגזר שלהם במלחמת מגזרים, קשה למצוא בציונות הדתית קולות שייצאו נגד הדרך של סטרוק ובן גביר, וזה שובר לי את הלב.
רגע לפני האינתיפאדה בשנת 2000 הייתי עיתונאי צעיר ב"ידיעות אחרונות", וביקשתי משב"ס להיכנס לשבוע לכלא שבו מוחזקים אסירים בני 18-12. חיפשתי לדבר עם ילדים שנולדו בכלא נווה תרצה לאמהות אסירות, ואז חזרו לכלא בעצמם לפני גיל 15. לפי החוק תינוק שנולד לאסירה נשאר עם אמו באגף, ואז בגיל שנתיים נתלש ממנה אם היא המשיכה לרצות עונש, ונשלח למשפחה אומנת או לקרובים. התחקיר שלי גילה שכל התינוקות שנולדו לאסירות בישראל ובילו את חודשי חייהם הראשונים בתא, חזרו בעצמם לכלא כקטינים. כולם, למעט גורל אדם, בנם של הרצל אביטן ואורית ארביב, שהתגייס לממר"ם כתלמיד מצטיין. החברים של ההורים נשבעו לשמור על גורל נקי ושמרו עליו בכפפות משי. לכל הילדים האחרים, השיטה לא השאירה סיכוי. קבענו את גורלם, בחרנו לא להציל אותם. זו אלגוריה למציאות שלנו.
כשדלת האגף נפתחה, שמעתי אותם שרים שירי דיסני, מלך האריות, אלדין, וצחוק ילדותי, ובכי ילדותי, אבל טריקות דלתות הברזל הכבדות עם הזמזום הצורם והד קירות הבטון הקרים ושקשוק צרורות מפתחות הסוהרים, היו כלא קודר מהסרטים. הם דיברו על געגועים לאמא, התגוששו כמו גורי כלבים, נרדמו מחובקים, רק שמדי פעם משהו התהפך להם בראש. ילד מרתיח שמן על פלטה חשמלית, עם חצי קילו סוכר, משחיז מברשת שיניים, קושר מנעול ברזל לגומי תחתונים, תולה מגבת על אשנב הדלת וכשהשמן ביעבע שופך לחבר על הפרצוף, חובט בראשו במנעול, דוקר במברשת, ומסביר לי שככה יכבדו אותו כאן, זה מה שלימדו אותו.
הסתובבתי באגף, הימים היו גשומים, וגלים של צחנה ריחפו במסדרונות ונעלמו מהר, והיו פחד עצוב וקור אפל. ניחשתי לעצמי מי מהם יהיה בעוד עשור מראשי העולם התחתון בארץ, מי לא ישרוד את גיל 20. הייתי בן 24, הילדות בגבעתיים וההתבגרות ב-8200 לא הכינו אותי לשיחות עם ילד, שלוש שעות אחרי שחתך ורידים. שלושה אגפים, 116 נערים, שליש עם נטיות אובדניות, יודעים להתאבד עם שרוך של טרנינג. כמעט מחציתם אנאלפביתים, לרובם היו כאן אחים גדולים, לחלקם כבר 60 תיקים. בני ה-18 נראו גורילות מאיימות ליד בני ה-12. את חלקם המשפחות זנחו לגמרי, היו מתקשרים יום-יום הביתה להתנצל, ואמא טורקת להם בפרצוף. ביקורי חברים מהבית נאסרו לגמרי, כי האגף היה מוצף אקסטות, קריסטל, טריפים וגראס, מהברחות בתחתוני המבקרים. מספיגים טרנינג בסם ומעבירים בין החבר'ה ללקק. קשישה מבית אבות ברעננה הייתה מגיעה לפתח יחסי סבתא-נכד, לעשן איתם סיגריה, לפנק במתנות, לספר על העולם. יוסף המספר היה מגיע לשעת סיפור, והילדים מחפשים משל ונמשל על עצמם בכל מעשייה על מכשף וצפרדע. חוגי דרבוקה, ציור, כדורגל, והכי תפס אותי, חוג דרמה. הסוהרים ניסו בעיקר לעייף אותם, בכל מחיר לעייף. חצי מהאסירים היו יהודים, חצי ערבים ישראלים. מבין היהודים, חצי ממשפחות עולים, ממזרח אירופה ומאתיופיה. "כולנו ילדים של החיים", דמע הגרפיטי על קיר החצר.
מצאתי את שני תינוקות הכלא שחיפשתי. אחד נקטף בן שנתיים מאמא אסירה ונשלח למשפחה אומנת חרדית ביפו, ששינתה את שמו, ואז שוב נעקר בגיל חמש, כי אמא ניצחה במאבק משפטי, והוחזר אליה, והיא גזרה לו את הפאות והחזירה את השם, ואז התגלגל בין מוסדות וסיים בכלא כשהיה בן 13. ילד שני ראה את דודו מתאבד לו מול העיניים לפני שנאזק והתיישב מולי. הבטתי בו והרצתי בראש איך אני יכול להציל אותו. כל הרעיונות קרסו, זו תחושת חוסר אונים אמיתית ושיח חירשים. הדרך היחידה שמצאתי הייתה לכתוב את הקולות שלהם.
הכלא היה מדכא עד חלחלה, המבנה מתפורר, התפלאתי ששב"ס בכלל איפשרו לי להיכנס, עד שהבנתי שהם מנסים לקבל תקציב לבניית כלא נערים חדש ותוספת תקנים. הכתבה נועדה להשיג דיון בוועדה בכנסת. לעיתים קרובות עיתונות מצילה. פירסמתי שתי כתבות, הם הצליחו, נבנה כלא חדש.
ניסיתי לכתוב את הכלא כספר, לא הצלחתי, ובסוף הקיץ המלחמה פרצה והשתלטה גם לי על החיים. בארבע השנים הבאות הלילות עברו עליי בדסק החדשות מול תמונות מרוצפות גופות שכיסו את שולחנות. הימים עברו עליי בכתיבה מעזה ומהגדה. רק בדיעבד הבנתי את עומק הצלקות שהתקופה ההיא השאירה בי, אבל היא גם פתחה אותי כי הכריחה אותי להתמודד עם הנפילה של אח של אמא שלי בלבנון, חיים סלע ז"ל, כשהייתי בן שש, ומה שהאובדן והשכול עשו למשפחה שלנו, כל מה שהדחקתי. אחר כך ברחתי למקום מקלט, הייתי מנהל התוכניות בקשת, המון מוזיקה בחיים, בלילות באולפן "כוכב נולד", "נולד לרקוד", היה לי טוב, ובכל זאת מצאתי את עצמי ממשיך לכתוב את הפוסט-טראומה. את לבנון ב"אם יש גן עדן" וב"בופור", את "שעת נעילה" שהביאה את טראומת יום כיפור ל-HBO, ל-Channel4 ולכל העולם, "שמיים אדומים", "ימים נוראים", "תא גורדין", "בוגד". גם הספר האחרון שלי, "יפים כמו שהיינו'" נולד מההתנתקות ומעזה, מהשנים שלי שם. המקצוע שלנו תוקע אותך בטייפקאסט בלתי הפיך, נדיר שייתנו לך לצאת מאזור הנוחות. עמית כהן, שותפי לכתיבה, ואני נכנסים למשרדים בהוליווד ועדיין שואלים אותנו, נו, מה סיפור המלחמה הבא, תביאו את הריגול הבא, אתם ה-dudes מהמזרח התיכון. אבל מה שרציתי לכתוב היה "טריינספוטינג", סרטים כמו "אלפנט", "קידס". להיוולד אחר. מנהלת הדרמה של HOT, מירית טובי, אמרה מהרגע הראשון שהכרנו, תברח, תכתוב את מי שאתה רוצה להיות ואת האלטר-אגו שלך, לא את מי שאתה. ככה נולדה "אופוריה".
הדראפט הראשון ב"אופוריה", לפני 15 שנה, היה ילד של אסירה וכלא נוער, אבל שוב לא הצלחתי לכתוב, וגם לא היה לנו פיצוח לבעיה הכי גדולה - זה עולם אפל מדי. הכלא נשאר מחוץ לתסריט. אחרי ש"אופוריה" עלתה בישראל, והקהל לא בדיוק הבין אותה, הסתובבנו שבע שנים באל-איי, הדס מוזס-ליכטנשטיין ואני, וכל הערוצים אמרו לנו "לא", כולל HBO. הביטחון העצמי שלי היה מרוסק לרסיסים, אבל הדס לא הסכימה לקבל לא, בעיניה היה הגיוני לדפוק ל-HBO בדלת, שוב ושוב. חברים שלנו התרוצצו במקביל בכל העיר עם הרעיון ל"דברים מוזרים" וחטפו טריקת דלתות מכולם, מאותם נימוקים, אז היינו מעודדים אותם, והם אותנו. כשאתה בא עם רעיון שלא עונה לנוסחה ולמנדטים של מה שהערוצים מחפשים, טורקים לך. בסוף, "דברים מוזרים" הפכה לסדרה הכי נצפית בנטפליקס אי פעם, ואנחנו - לסדרה הכי נצפית ב-HBO בעשורים האחרונים, אחרי "משחקי הכס". משנות ה"לא" בחיי למדתי יותר מכל תחנה אחרת, למדתי סוף-סוף את המקצוע. היום, תקציב פרק אחד אמריקאי שלנו שווה לתקציב חמש עונות בישראל, אז זכינו להגשים את כל ה"בייבל" שיצאנו איתו לדרך, כלומר השפה האמנותית, שלא היו לנו קודם את המשאבים להשלים. השפה שרדה מאז הניירות הראשונים, מדפנה לוין הבמאית המופתית, מדניאל אמסל השותף שלי לכתיבה, ממירית, מטמירה ירדני המפיקה, אבל פתאום מאות אנשים עובדים על הסט ולפעמים שלוש דקות מצטלמות במשך יומיים.
כש"אופוריה" עלתה, שק סלעים ענק ירד לי מהכתפיים ומהלב, סוף-סוף, אחרי עשור, הסוכנת שלי מיכל מרק, לא הפסיקה להתעקש שאני חייב לחזור לסיפור הכלא. בהוליווד התלהבו, הציעו חוזי פיתוח. הם דמיינו "אוז עם ילדים", ועמדנו לחתום, אבל אז הבנתי שהחופש להעז וליצור את מה שמושך אותנו, ולא את מה שימשוך שולחן עם 20 מנהלים ובוגרי הרווארד ביזנס סקול ואלגוריתמים, יהיה לחזור ולעשות את הסדרה בארץ, בבלגן שלנו, בעברית. פחדתי לאבד שליטה על הסיפור. ואז קרה נס. סיפרתי לטמירה על הרעיון, ופתאום היא אמרה משהו ששמט לי את הלסת. "אתה יודע מי היה ילד אסיר כשהגעת בזמנו לכלא כעיתונאי? דניאל חן". את דניאל הכרתי כסטנדאפיסט הכי אמיץ ומפתיע, היחיד שקורע אותי על הרצפה, כולו אלף פרצופים וקול מקורי. לא היה לי מושג שבילדות הוא היה דין שיימן, ונכנס ויצא ארבע שנים מהאגף. הייתה לו את הפרעת הקשב הכי משוגעת שפגשתי, אבל הוא היה חד באופן מבהיל. הפרעת הקשב הזו וההומור הם מה שהכניס אותו לכלא, אבל ההומור גם הציל אותו באגף, הוא שרד בלי חתכים עמוקים של סכינים וחרבות בבשר. זה נדיר. המורה לדרמה מהשב"ס שומרת עדיין את קלטות ה-VHS הישנות. רואים שם את הקומדיות הראשונות שדניאל העלה מאחורי הסורגים, ילד גאון, סוער כל כך. על המיטות בתאים הסתובבו הכתבות מ"ידיעות אחרונות", נתנו להם תחושה שהקול שלהם נשמע בחוץ. טמירה סיפרה שהיא מתחילה לפתח סדרה עליו, עם רועי פלורנטין ומשה מלכה. ברגע אחד היה ברור שזה הרכיב שהיה חסר לסדרה. ההומור. ככה התחברנו כולנו.
הגר בן-אשר ביימה באותם ימים סדרות מתח אמריקאיות, "בוש", "העיר על הגבעה" של מאט דיימון ובן אפלק, עם קווין בייקון. היא סיימה סרט קולנוע מהפנט על נשים נידונות למוות. הוליווד מאוהבת בהגר. היא כבר סירבה לנו ולכולם לכל סדרה ישראלית. כל מנכ"ל בטלוויזיה בארץ הציע לה ליצור כל מה שתרצה, היא לא רצתה. אבל היינו זקוקים לה כשותפה, אז התקשרנו. זה אכזרי להשליך במאית שרגילה לשליטה אובססיבית בניואנסים לסט שתקציב העונה כולה בו נמוך מתקציב כיבוד הבוקר בסדרות שהיא מביימת. התהליך האמנותי שלה הכי סוער והכי שיטתי שפגשתי בחיים, אני יוצא מהסדרה הזאת אחר לגמרי משנכנסתי, בזכותה.
כשהייתה לנו טיוטת תסריט ראשונה, המפיק שלנו, גלעד אמיליו שנקר, שלח אותה ל-40 סטודיוז אמריקאיים והקציב להם 48 שעות לקרוא ולחתום על התחייבות להפקה וצ'ק. באופן מוזר זה הצליח. אמיליו שנקר גם סיכן סכום כסף עצום מהבית, מסטודיו 'סיפור' שהקים עם גדעון תדמור והפיק עכשיו גם את 'עוד נחזור לרקוד' על הנובה.
שבועיים לפני 7 באוקטובר צעדנו עם דניאל על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע בטורונטו, כש"ילד רע" (הסדרה של HOT שהפיקו SIPUR וטדי הפקות, משודרת בימי חמישי ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-NEXT TV) הוכרזה כבחירה הרשמית של הפסטיבל. על המסך הענק באולם האיקוני שרגיל בדרך כלל למריל סטריפ, הקרינו גרסת חדר עריכה, רחוקה מלהיות סופית, אבל הביקורות היו מחבקות מאי פעם, הסטרימרים מאל-איי שלחו הצעות, המשלחת עלתה על מטוס חזרה לארץ, לתוך האסון. את קטעי הסטנד-אפ לסדרה דניאל כבר היה צריך לצלם כשענן הטבח מוריד מבול שאי-אפשר לברוח ממנו. עשרות לילות דניאל התאמן מול קהל קטן על "מופע בדיקת חומרים", בפעם הראשונה סיפר לקהל על הילדות ונחשף. הוא פרפקציוניסט, המשיך שנה שלמה לנסות, ולנתח את הצחוקים בהקלטות כל מופע. בבוסטון הייתי צופה בחומרי הגלם בארבע בבוקר, בשבועות שאחרי הטבח. לחפש הומור שהוא לא סאטירה על המציאות אלא מנותק לגמרי, זה בלתי אפשרי. להיות בסינק כשכל החושים משובשים ומשתוללים, אבל איכשהו הכוח של הקומיות עבד, זו לא קלישאה. יותר משזו הייתה סדרת פשע, או קומדיה אפלה, או סיפור התבגרות, או סיפור אהבה, זו הייתה בשבילנו כרוניקה של אלימות עם ילדים שנולדו לתוכה ולא הבשילו לבחור.
באפריל אבא שלי נפטר, עמוד השדרה המפויס והחכם והאופטימי שלנו, גדעון ג'דו לשם. מהיום שעזבנו לארה"ב אני מכין את עצמי לאפשרות הזו, שאמהר לטיסה להספיק להיפרד ואפספס. אנחנו משפחה שכולם בה גרים במרחק שני רחובות, נכדים חוזרים מבי"ס לסבאסבתא, ואנחנו גוזלים מהילדה שלנו את האושר הזה. ידעתי שמחיר המרחק ורגש האשם יצופו בפרידה. החיים נעצרו לראשונה בחיים, מילולית חלפו מול העיניים, החזירו זיכרונות ילדות שלא צצו מעולם, והגעגוע שנשאר קשה מנשוא. הבטחתי לקחת מהפרידה את הטוב, לאמץ תכונות מאבא, להתמסר לחשבון נפש.
חזרנו לארה"ב. ראיתי רק את אלה שתולשים את תמונות הילדים החטופים שתלינו על כל עץ, חלף הזמן והפנמתי שהם רעש מסוכן אך שולי. הוליווד חיבקה בחום, אבל גם חששה שהסיפור יתגלגל ל-50 אלף הרוגים במלחמת נקם, הרעבת ילדים, ושום אופק של פתרון. המסך בעולם מראה תמונות וסיפורים שהקהל בארץ בוחר לא לראות, והיכולת של העולם לחוש אמפתיה לקולות ישראלים בשנים הבאות נפגעה מאוד.
נטפליקס, בכל זאת, הודיעו השבוע שיעלו את "ילד רע" בכל 190 המדינות, ותיארו אותה בהוליווד כסדרת דגל לשנה הקרובה. המסע שלנו רק מתחיל.
על ארה"ב עוברים בינתיים ימים מוזרים, אבל בעיניי עשרות המיליונים שהצביעו לטראמפ הצביעו פחות ממנועים של שנאה, קיצוניות או פחד, אלא רובם מהאינסטינקט הטבעי האמריקאי, שיש בו משהו תמים אפילו, שיכול להיות יותר טוב, שחייבים שינוי בסוף כל קדנציה. הדמוקרטים רק הזהירו מהאישיות של טראמפ, ואמרו "נמשיך מה שהתחלנו". לא טוב מספיק בהווה, כדי לא לרצות שינוי. בישראל אין מטוטלת וחסרה התקווה כרגע.
