בין "ארבעה בתים וגעגוע", הרומן הראשון שלי, ל"משאלה אחת ימינה" כתבתי עוד ספר. שנגנז. הספר שנגנז היה מבוסס על מתח מיני עז בין שני גיבורים, בחור ובחורה, שותפים לאותה דירה שכורה. הם נמשכים אחד לשני מאוד אבל מסיבות שונות לא יכולים לממש את המשיכה שלהם. עבדתי על הספר במשך שנה, הגעתי כבר לעמוד מאתיים, ואז אני עצמי כבר לא יכולתי יותר לעמוד במתח המיני בין הגיבורים. הם כל כך רצו אחד את השני! החלטתי לשחרר את זה, ולכתוב את סצנת המימוש - שהייתה אמורה להיות סצנת הסיום של הספר - בו במקום.
זה היה שבוע מהנה מאוד בחיי העבודה שלי. 15 עמודים של שכרון חושים. אבל כשסיימתי לכתוב אותם התעוררה בעיה: איבדתי עניין בספר. לגמרי.
צריך להבין: בשלב הזה כבר לא פעלתי בחלל ריק. היה לי חוזה עם הוצאת ספרים, שבו היה סעיף 7ד'. דד ליין. ההוצאה ידעה שאני בשלבים מתקדמים של עבודה על רומן וציפתה שאגיש אותו. ולכן, ניסיתי לאלץ את עצמי להמשיך לכתוב ספר שכבר לא רציתי לכתוב. זה לא עבד. וכמו הרבה דברים שקשורים בכתיבה, הרגשתי את זה קודם כל בגוף. הייתי מתיישב מול המחשב ואחרי כמה דקות העיניים היו נעצמות והראש היה נשמט. ניסיתי להילחם גם בזה. תדלקתי את עצמי בעוד קפה ועוד קפה. התוצאה: בקרים שלמים שבהם הצלחתי לכתוב רק פסקה אחת בלבד, שגם אותה הייתי מוחק בצהריים. אחרי כמה שבועות כאלה נאלצתי להודות באמת: הספר הזה לא יתקון. אין סיכוי שאצליח לסיים אותו. הודעתי להוצאת הספרים שלצערי אין לי כתב יד חדש להגיש. וביני לבין עצמי כבר לא הייתי בטוח אם אי פעם יהיה לי כתב יד חדש להגיש.
מה למדתי מהכישלון המהדהד הזה? קודם כל, שלא מומלץ לכתוב סצנה של מימוש מתח מיני לפני הזמן. ובכלל, אם יש משהו לא פתור בסיפור, כדאי לשמור עליו לא פתור לאורך כמה שיותר זמן. הרצון להשלים פערים ולגלות "מה יקרה בעמוד הבא" מפעיל את הקורא, אבל הוא מפעיל גם את הכותב ומשאיר אותו דרוך וערני בזמן הכתיבה.
ועוד: ממרחק השנים, אני מבין שהעובדה שמימשתי את המתח המיני בין הגיבורים שלי מוקדם מדי הייתה ללא ספק הטעות הטקטית. אבל הבעיה עם הספר הגנוז הייתה בכלל אסטרטגית: לא היה בו לב. מתחת למילים לא פעמה איזו שאלה שהיה חשוב לי מאוד לשאול, איזה פצע שרציתי לרפא, איזו אמת פנימית שחייבת לראות אור. ואם אין את זה, לא משנה כמה הכתיבה תהיה מיומנת וכמה הכותב יהיה חרוץ.
את כל זה הבנתי רק בדיעבד, כמובן. בפועל, אחרי שגנזתי את הספר בוססתי בספקות עצמיים. יכול להיות ש"ארבעה בתים וגעגוע" הוא כל מה שהיה לי להגיד? אולי עדיף שאחזור לעבוד במשרדי פרסום, שם הבוס יצווה עליי מה לכתוב ואז לפחות לא אצטרך להתמודד עם התחושה שאני חלול?
הבקרים שלי עדיין היו פנויים לכתיבה. אבל לא היה לי מה לכתוב בהם. ולא היה לי ביטחון בכתיבה שלי. בצר לי, נאחזתי בדבר היחיד שיכולתי להיאחז בו: ידעתי שבעוד כמה חודשים, בקיץ, יש מונדיאל. אני משוגע על כדורגל, וכל ארבע שנים אני מפנה חודש כדי לצפות בכמה שיותר משחקים. גם אם המונדיאל מתקיים במקסיקו, נגיד, ומשודר בשעות בלתי אפשריות, אני מסוגל להתעורר בשלוש בבוקר כדי לראות ספרד נגד דנמרק. ויש גם את הסיפור המוזר הזה, נזכרתי, עם הפתקים שכתבנו בגמר המונדיאל של 1998 ועדיין לא פתחנו. צפינו בגמר ביחד: ארבעה חברי ילדות, כולם חיפאים שעברו לתל-אביב. רצינו שברזיל תנצח, אבל צרפת ניצחה. ואז, לאושיק היה רעיון: שכל אחד יכתוב על פתק שלוש משאלות שיש לו לשנים הקרובות, ונפתח אותם במונדיאל הבא.
עשינו את זה. כתבנו פתקים עם משאלות. והפקדנו אותם בידיו של הבחור שנראה באותה תקופה הכי סולידי. כלומר: הייתה לו עבודה. מאז, בכל פעם שרצינו לפתוח את הפתקים, צצה בעיה. פעם הבחור הסולידי טען שהוא איבד אותם. אחר כך הסתבר שבת הזוג שלו, שלא הייתה בת הזוג שלו בשעת כתיבתם, מתנגדת לפתיחתם. וגם אחרי שהושגה הסכמה זוגית, קם חבר אחר ואמר, אני צריך עוד זמן להגשים את המשאלות שלי, בואו נדחה לעוד ארבע שנים. וכך, מונדיאל אחרי מונדיאל (עד היום למעשה) לא פתחנו את הפתקים עם המשאלות שלנו.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר החדשה של "משאלה אחת ימינה", מאת אשכול נבו
(עיצוב: גדי צדר, כנרת זמורה דביר)
כן, חשבתי לעצמי, זה יכול להיות אחלה נושא לסיפור קצר שאפרסם בעיתון עם פתיחת הטורניר. הרי סיפור קצר זה כל מה שאני מסוגל לו אנרגטית כרגע, אחרי שקרס לי ספר שלם.
התחלתי לכתוב. תוך כמה עמודים, נבראו לי על הדף יובל, עמיחי, צ'רצ'יל ואופיר. אף אחד מהם הוא לא העתק של חבר אמיתי שלי, אבל כולם הרגישו לי אמיתיים. בשר ודם ממש. ידעתי - מהר מאוד - מה הם לובשים. והרחתי את ריח האפטר שייב שלהם. ידעתי מה הטעם שלהם במוזיקה. ומה הטעם שלהם בנשים. ידעתי במה הם מצטיינים. ואיפה הם הכי פגיעים. ידעתי מה הם עשו באינתיפאדה הראשונה, ומאיזה פיגוע הם הצליחו לחמוק, בנס, באינתיפאדה השנייה. ידעתי איזה אבא היה (או לא היה) להם. ובאיזה אופן הגבריות שלהם התעצבה מולו (או מול היעדרו).
ואולי יותר חשוב מכל זה - היה לי איכפת מארבעת החברים הדמיוניים שלי. ממש. הלב שלי פעם איתם. השתוקקתי לבלות איתם את שעות הכתיבה שלי. רציתי להקשיב להם רבים, מתלהבים, מתאהבים, מתאכזבים. ומאוד רציתי לדעת (באמת שלא ידעתי בשלב הזה) מה יקרה בסוף: האם הם יגשימו את המשאלות שלהם, או לא.
אחרי שבועיים של כתיבה, הבנתי שהדמויות צריכות עוד מרחב כדי להתפתח, והחלטתי להרחיב את הסיפור הקצר לנובלה.
אחרי חודשיים של כתיבה, הבנתי שגם נובלה לא תספיק.
וכך, כנגד כל התכנונים - כי כתיבה היא נמר פראי שאי אפשר לאלף, רק לנסות לרכב עליו - נולד הרומן "משאלה אחת ימינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.25
