יש חדרים מפורסמים בספרות: האין-חדר של וירג'יניה וולף. חדר הכלוב של קפקא שממנו משקיפים אל הרחוב; חדר הגסיסה של פרוסט אטום בשכבת שעם כך שהרעשים לא יפריעו למשפטים הארוכים ולקצרות הנשימה. אפשר להיזכר בחדרו של ז'ורז' פרק ("איש ישן") או ב"מסע סביב חדרי" של דה מסטר. ואולי ביתר שאת בשיר בפרוזה של שארל בודלר "החדר הכפול", שמתאר את חדרו של המשורר, פעם תחת השפעת האופיום ופעם בפיקחון מוחלט: החדר מכפיל את עצמו בין העליבות לבין ההזיה השמיימית, "חלום של תאווה בשעת ליקוי", מיד מתפוגגת ואיננה.
כבר בפתח ספרו של מקס בלכר, נכנסים אל חדרו של המחבר (או דמותו), אל המקום שבו הוא שוכב או יושב ומתבונן על נקודה קבועה בקיר עד שהיא מיטשטשת. בדומה לבודלר, בלכר מרגיש את הכפילות הפנימית של האי-ממשות שבממשות, מופיע איזה כתם ריק המאיים לפלוש אל המציאות, או לעקור את המציאות מתוך עצמה אל מצב שבו אין ודאות עוד, החדר עצמו והגוף שבתוכו נבלעים באי-קיום. "כך בכמה שניות של אי-שקט, אני עובר דרך כל הוודאויות והאי-ודאויות של קיומי, כדי לשוב סופית ובכאב אל בדידותי", הוא כותב.
אפשר לטעות ולחשוב כי בלכר כותב כאן דיוקן של סופר כאיש בוגר, כמי שחלה בגיל 19 בשחפת עמוד השדרה, העביר את ימיו ספון ומבודד במיטת חוליו, עד שמת בגיל 28 בלבד. מהר מאוד מתברר כי מדובר ב"התקפים" של אי-ממשות, כפי שמכנה זאת המחבר עצמו, זעזועים שחש בילדותו המאוחרת, בהיותו בן 12, אשר עיצבו מן היסוד את התקריות השונות (ה"התרחשויות") בהתפתחות התודעה של צעיר.
ההתקפים המדומיינים נעשים חיצוניים, מתגלים בעיניו של בלכר בשיטוטים ובמקומות מסתור, בסטיות מיניות ראשונות, ומשתקעים בחפצים (בנוצה שחורה, ספרון נדוש) בעלי עוצמה סימבולית או פטישיסטית. המבט החד, הער של בלכר, חושף את השיממון והריק של החיים ועל כן נמשך עוד ועוד לקליפה התיאטרלית המכסה את פניהם של האנשים וכל עיסוקיהם. באותה עת ובצורה מורכבת מסכות הפנים של אנשי העיר הקטנה, הקולנוע והצילום, ציורי הפנורמה ויריד הרחוב הקיצי, כל מה שהסופר מזהה כ"מוזיאון השעווה" של הזמן, מעוררים קבס, כמעין בחילה מודרנית עמוקה מאוד.
אמנם ההזרה המלאכותית עדיפה על הטבעיות הנאיבית, היא מביעה במדויק את "המלנכוליה של ילדותי" כותב בלכר, ואף מציגה באופן סינתטי (באופן ממוחזר וממוסחר, גם אם באופן מרהיב) את תחושת הנוסטלגיה אל המקור. אבל המשיכה אל המקושט ואל המלאכותי, גם היא אינה מציעה פתרון לאי-נחת; אינה מהווה מפלט "מהאומללות האנושית חשוכת המרפא". החפץ הפטישיסטי, תנועה או איבר המעוררים ריגוש יוצא דופן, המקסם המעוות של היריד העירוני, כל אלה הם הזיות מתחלפות, צבע וכזב, המסתירים את שממת החיים, אבל דווקא בעצם ההתענגות (בעצם התסיסה היוקדת) מבשרים את האלימות הבלתי מנוצחת של המוות.
בהקשר הזה, הכתיבה של בלכר מזכירה את הבחנתו היפה של ולטר בנימין, המשווה בין השדרה הסואנת והנוצצת של העיר לבין הזרימה השוטפת של נהר השכחה בגיהינום. "כל המצוקות שלי צרחו שוב בכאב בתוכי", חותם בלכר, ובשל הדבר שלעולם לא בא לידי קץ ולא מתנקה עד תום, פורץ הדחף של בלכר לגמור בבת אחת עם הכול, לשרוף הכול ודי. "נשארה לי משאלה נעלה אחת בחיים: להיות עד לשרפתו של מוזיאון שעווה. לראות את ההתכה האיטית והמבחילה של גופי השעווה, לצפות, בעודי קופא על מקומי, איך הרגליים הצהובות והיפות של הכלה בארון הזכוכית מסתלסלות באוויר, ובין רגליה ניצתת להבה אמיתית שתשרוף את איבר מינה".
אוי לצעיר המקולל ששונא את האנושות, בלכר מנבא כיצד הניוון הניהיליסטי של המודרניות הופך ליצר הרס רצחני, למלחמה כוללת כנגד האנושות. אבל הוא עצמו עושה תנועה הפוכה, הוא מתחולל בתוך עצמו ומבקש להיחלץ מן האנושי בתנועת המדומיין. בנקודה זו של הספר מתחיל החלק האחרון שהוא קיצוני יותר בהתנסויות שבו. דמותו של בלכר נכנסת אל ביצת העולם ומחפשת לטבוע בה, לעבור מטמורפוזה הלכה למעשה, לפרק את הגוף, ולהרכיב את עצמו כיצוריות אחרת: "לשווא התכסו האנשים בעור לבן ומשיי ולבשו בגדי בד, לשווא, לשווא. בתוכם רבץ הבוץ, עיקש, הכרחי ומהותי; הבוץ החם, השמנוני והמסריח [...] אני עצמי הייתי יצירה ייחודית של הבוץ".
זהו תרגום ראשון לעברית מיצירתו של מקס בלכר, תרגום נפלא ומוקפד של דינה עזריאל, לסופר פורה מאוד על אף חוליו ומותו בטרם עת, ב-1938. זהו ספר שהכתיבה שבו חומרית וחזיונית ופיוטית מאוד בכל עמוד ועמוד. מאה שנה מאוחר יותר, בפתח מהפכת מידע מהונדסת ורובוטית (פוסט-אנושית), היצירתיות הגבולית של ראשית המאה ה-20 ושל בלכר בפרט, מלמדת אותנו דרכי מילוט פרימיטיביות. דווקא הרגישות העליונה של החולים והמעורערים, זו שניטשה קורא לה "הבריאות הגדולה", מאפשרת לחיות.
"התרחשויות באי-ממשות המיידית", מקס בלכר, תרגום: דינה עזריאל, הוצאה: הבה לאור, 122 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.25