בסוף הביקור של עמוס עוז בעפרה, שתועד בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982", פונה המחבר אל מאזיניו בהתנחלות בשאלה: "ובאמת, מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית? מדוע רוב האנשים היוצרים בארץ הם 'שמאלנים', רחמנא ליצלן? האם זו קונספירציה? [...] מדוע זה אצלכם מדבר-שממה יצירתי?"
2 צפייה בגלריה
yk14222059
yk14222059
שבוע הספר בירושלים, 2015
(צילום: אוהד צויגנברג)
ובכן, מדבר השממה הפך לאחרונה - אם לא לגן פורח אז למרחב ובו מָגֵן ומסתור מִשמש. וההכרזה בשבוע שעבר על שלושת המועמדים לפרס ספיר לספרי ביכורים ל-2024 - כולם (הספרים, הסופרים) קשורים הדוקות לדת ורובם לציונות הדתית - רק מיקדה לרגע את המבט בתופעה. אכן, סיפורת שעוסקת בציונות הדתית ו/או נכתבת בידי סופרים שבאים מתוכה הפכה לתופעה ספרותית משמעותית מאוד בשנים האחרונות. אזכיר רק כמה שמות (ובתוכם כמה שהם לטעמי): אמונה אלון, שהרה בלאו, יאיר אגמון, יאיר אסולין, יונתן ברג, נעמה דעי, אריאל הורוביץ, צבי בן מאיר, רבקה רוזנר, אהוד פירר, ליאור אנגלמן. תמונת הציונות הדתית העולה מהיצירות שכותבים הסופרים האלה מורכבת יותר מהתמונה שעלתה מיצירות בנות תקופות קודמות או אף מקבילות-בזמן שעסקו בה והדגישו את הפן "המשיחי" והימני-קיצוני שלה, גם יצירות שנכתבו על ידי אנשים שבאו מתוכה (דוגמה ליצירות שעסקו ב"משיחיות" של הציונות הדתית: "עת הזמיר" של חיים באר; "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין; "השלישי" של ישי שריד; "הגבעה" של אסף גברון). וגם אם, ככלל, היבול הספרותי של הציונות הדתית הינו אמנם טוב, אבל אינו מעמיד קורפוס יצירתי שאין להתעלם ממנו, נשאל ומי כן מעמיד קורפוס כזה היום? אינני חושב שקם בעשור וחצי האחרון בספרות הישראלית קורפוס יצירתי כזה (למעט, אולי, מאיה ערד); ככלל, יש לא מעט ספרים טובים בספרות הישראלית וכמה טובים מאוד, אבל אין ספרות גדולה.
מה ההסבר לנוכחות ההולכת וגוברת הזו, בכמות ובאיכות, של סופרי המגזר בספרות הישראלית? ההסבר הראשון הוא פשוט ומתבקש. הציונות הדתית אכן הפכה לאליטה החדשה של הישראליות. אליטה משרתת. כפי שמדגימה בצורה חד-משמעית סטטיסטיקת הנופלים בקרב במלחמת חרבות ברזל. כפי שהדבר התבטא גם בהגעתו של איש הציונות הדתית למשרה הרמה של ראש הממשלה (ושהסקרים הנוכחיים מבשרים על תמיכה גדולה בו אם יתמודד גם בבחירות הבאות). צמד הרומנים מהשנים האחרונות של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו" ו"סופר צללים", רלוונטיים להסבר זה. הורוביץ מציב במרכז הרומנים שלו דמויות שאפתניות בתחום הפוליטיקה והתרבות, חלקן ימניות וחלקן שמאלניות, אך כולן שייכות לציונות הדתית, המגזר השאפתני-ראסטיניאקי ביותר מבין המגזרים. בכלל, דומה ששאפתנות חברתית - הלחם והחמאה של הרומן כז'אנר - היא נושא שהספרות החילונית בישראל ממעטת לעסוק בו, בגלל הרוח האגליטרית, המוסרנית ונמוכת-הקומה של הליברליזם המערבי כיום.
הסבר נוסף לנוכחות של סופרי הציונות הדתית בספרות הישראלית היום נוגע לעמדה הליברלית הדחופה שסופרים אלה מבטאים. "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר - אולי הספר הבולט ביותר של השנה האחרונה (מבחינת תשומת הלב הציבורית והביקורתית), ואחד מהמעומדים לפרס ספיר לספרי ביכורים - רומן המספר על הומו דתי-לאומי שהתחתן בהמלצת החברה שגדל בה ונאלץ לבסוף להתגרש, ממחיש את הדחיפות הליברלית שצומחת באופן אותנטי בציבור שחלק מתביעותיו מבניו הן להתיישר ולהתכנס לאורח חיים אחיד (דילמה דומה, בצידה הנשי, על לסבית דתייה, הציג הרומן "בבת אחת" של רבקה רוזנר מלפני שנים אחדות). הרומן כז'אנר צמח על רקע של התפשטות האינדיבידואליזם המערבי במאות ה-18 וה-19 (הרומן הוא ז'אנר "פרוטסטנטי", הגדיר זאת פעם אורוול במאמר ביקורת) ובציונות הדתית יש לפיכך צורך אותנטי בכלי הביטוי הזה לגילום העימות של היחיד מול החברה. אך לא רק להט"בים או חוזרים בשאלה (כמו הגיבור של בן מאיר או אלה של יאיר אגמון ויונתן ברג וחלק מדמויותיו הראשיות של אהוד פירר; "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון, מ-2017, מבטא את העימות בין היחיד לחברה באופן מעניין במיוחד) נושאים את נס היחיד. גם סופרים דתיים שנותרו דתיים מבטאים עמדה ליברלית ואינדיבידואליסטית שהפכה לעמדה המותקפת גם משמאל, בעידן פוליטיקת הזהויות והמוסרניות החדשה. כך, למשל, אצל יאיר אסולין. ולמוטיב ה"ליברלי" הזה יש לייחס, אולי, גם את הבחירה של אייל חיות-מן לשוב ולעסוק בכופר הגדול, אלישע בן אבויה, בספרו 'מסכת תהום' (גם הוא במועמדים לפרס ספרי הביכורים השנה).
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מי שסוכתו נופלת", מאת צבי בן מאיר
עטיפת הספר "מי שסוכתו נופלת", מאת צבי בן מאיר
עטיפת הספר "מי שסוכתו נופלת", מאת צבי בן מאיר
(הוצאת הקיבוץ המאוחד, עיצוב עטיפה: דוד בן הרא"ש)
סיבה שלישית למרכזיות הגוברת של סופרי הציונות הדתית בספרות העברית קשורה בשפה. מו"ל ותיק אמר לי פעם שהוא מזהה תוך עמודים אחדים אם הכותב בא מקרב הציונות הדתית לפי הריבוד הלשוני של כתב היד. הקשר האינטימי עם העברית שיכול להיווצר מהיכרות עם טקסטים פולחניים וקיום מצוות לימוד התורה ובסיוע - יש להוסיף עובדה טריוויאלית, כביכול, הנוגעת בעצם ליחס לטקסטים בכלל - נוכחותה של השבת, שבה פתיחת ספר היא אחד מצורות פעילויות הפנאי המותרות הבודדות.
בהקשר לכך, אומר אמירה פרובוקטיבית: הספרות העברית המודרנית היא ספרות של חוזרים בשאלה. של אנשים שמרדו בקיום הדתי אך לא רצו, ולעיתים לא יכלו, להתבולל בחברה הכללית. "מסביב לנקודה" של ברנר מ-1904, המספר על סופר עברי שמתחבט אם עליו לעבור ולכתוב ברוסית, הוא הרומן שביטא בעמקות הגדולה ביותר את המציאות הזו. בפועל, בגולה, בניהם של המשכילים פורצי הדרך של הספרות העברית המודרנית עברו פעמים רבות לחיות ולדבר בשפות האירופיות השונות. ובארץ? מהו באמת מעמד העברית בארץ היום בקרב הציבור הכללי? המשכילים, אנשי האקדמיה, נושאים עיניהם לפרסום באנגלית ואינם מצטיינים בכתיבה בעברית. ההמונים מאזינים ב"כוכב הבא לאירוויזיון" לשירים באנגלית וזונחים באופן תמוה את אחד מפלאי היצירה הישראלית, הזמר העברי. ובעיר העברית הראשונה מפגין השילוט העירוני בורות רבת-משמעות כשהוא כותב כהסבר לשם "שדרות ההשכלה": "הנאורות שהתפשטה באירופה במאה ה-18". את ספרות ההשכלה העברית - שכולנו נשענים על כתפיה, בהחייאתה את העברית ובמלחמתה לקיום תרבות יהודית חילונית - שביקש שם הרחוב להנציח (בסמוך לשדרה ניתנו שמות רחובות לכמה סופרים חשובים בתקופה הזו), החליף השילוט הבור בהשכלה הכללית, הכלל-אירופית. יש כאן סמל עגום ליחס לתרבותנו ולשפתנו הלאומיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25