בקיץ 1947, בשעה שנתן שחם עשה את צעדיו הראשונים בפרוזה ולא הספיק לפרסם אלא כחצי תריסר סיפורים, פנה אליו דוד הנגבי, עורך הוצאת ספרית פועלים, והזמין אותו לכנס את סיפוריו בספר. הפנייה החמיאה לשחם ביותר אך גם הטילה עליו מורא, במיוחד לאחר שסקר את מצאי הסיפורים שבידו וגילה בהם סימני בוסר לא מעטים. בכל זאת, כפי שהודה בזיכרונותיו, קשה היה למחבר בן ה-22 לעמוד בפיתוי. הוא הסכים ברצון, אבל ביקש ארכה כדי לעבד את הסיפורים שכבר פורסמו בעיתונות ולהוסיף עליהם חדשים.
קושי נוסף התעורר כאשר הנגבי רמז לו, אמנם ברוח טובה ולא בנוסח של תכתיב, כי טוב יהיה אם ימעיט ככל האפשר בגילויי עגמומיות, ינכש מסיפוריו ביטויים של ספק ויעניק להם ארשת של אופטימיות וביטחון. הייתכן לפרסם סיפורים שאינם חדורים אמונה בצדקת הדרך בימים שהיישוב כולו עוקב בנשימה עצורה אחרי תלאותיהם של מעפילי האונייה אקסודוס, הנאבקים בספינות הגירוש הבריטיות ומוחזרים בכוח לאירופה? ואמנם, שחם נענה לעורכו, וּוִיתר על סיפורים אחדים שהנגבי הציב עליהם סימני שאלה. עוד המשא ומתן ביניהם מתנהל בהתכתבות בין בית אלפא, קיבוצו של הסופר למרחביה, קיבוצו של העורך, גויס שחם להשתתף במלחמת העצמאות. הדבר עיכב את צאת הספר בחודשים אחדים, אבל לבסוף ראה אור עוד לפני תום המלחמה. לא היה זה ספר הפרוזה הראשון מפרי עטם של בני הדור - קדמו לו ספריהם של ס' יזהר ("בפאתי נגב", "החורשה בגבעה"), יגאל מוסינזון ("אפורים כשק") ומשה שמיר ("הוא הלך בשדות") - אולם שחם ציין לא פעם בגאווה שהיה זה ספר הפרוזה המקורי הראשון שראה אור במדינת ישראל הריבונית.
שחם קרא לספרו "דגן ועופרת" כדי לייצג את שני הנושאים העיקריים המפרנסים אותו. ואכן, 21 הסיפורים שכונסו בו נחלקים כמעט שווה בשווה בין סיפורי "עופרת" המעוגנים באפיזודות משנות המאבק לעצמאות, לבין סיפורי "דגן" המתרחשים בתחומי הקיבוץ, שגם החיים בו עומדים בסימן ההתגייסות למשימות קולקטיביות. באוקטובר 1948 נערכה לכבוד הספר ומחברו מסיבה רבת-משתתפים בביתו של הסופר דב בר מלכין בתל-אביב. הסופרים שהשתתפו בה השתייכו לשתי קבוצות מובהקות, שהתגודדו בחבורות נפרדות בשני חדריה של הדירה הצפופה: דור האבות, חבריו של אבי המחבר, הסופר אליעזר שטיינמן, וסופרי המשמרת הצעירה מבני חבורתו של שחם. לא פחות מ-11 נאומי ברכה והערכה נישאו באותה מסיבה, שהתמשכה שעות ארוכות אל תוך הלילה. בין הדוברים היו נתן אלתרמן, בנימין גלאי, מתי מגד, יוסף מילוא, אליעזר שטיינמן ומשה שמיר. חשיבותו של האירוע חרגה מן העילה המוצהרת לקיומו, משום שהשיחה על ספרו של שחם שימשה פתח לדיאלוג עקרוני ישיר ראשון מסוגו בין נציגיהן של שתי הקבוצות הדוריות הבולטות בקריית ספר דאז. עבור שחם עצמו היה זה אירוע רב-משמעות של קנוניזציה: ראשי המדברים בזירת הספרות הישראלית קידמו אותו בברכה כאחד הקולות הנחשבים בנבחרת הצעירה של ספרות זו. כעשר רשימות ביקורת קיבלו את פניו של הספר בסבר פנים יפות, ושחם רווה מהן נחת, גם אם פה ושם הושמעה בהן קובלנה על האופי האינטלקטואלי, הנתחני והמתפלפל של חלק מן הסיפורים, עד כדי האפלה של היסוד ההגותי הרפלקסיבי על סיפור המעשה.
אולם שחם לא תיאר לעצמו איזו הפתעה מצפה לו בהמשך הדרך. כחצי שנה לאחר מכן ניחתה עליו מהלומה עזה בדמות מאמר התקפה של ברוך קורצווייל, שנכנס לפנתיאון הביקורת העברית בעיקר בזכות כותרתו הקיצונית באלימותה: "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח" ("הארץ", 1 ביולי 1949). באותן שנים נעשה קורצווייל הקטגור הבוטה של הסיפורת המקומית הצעירה ושל העולם הרוחני המשתקף בה. בסדרת רשימות שוצפות ששיגר ממשלטו הקבוע בעיתון "הארץ" תלה בסיפורת זו אשמות של פרובינציאליות, עילגות, נרקיסיזם, חוסר תרבות במובן העמוק, נטייה לקיטש, ניתוק מבעיות רוחניות של ממש, אדישות למורשת היהודית, נטורליזם בנאלי, ועוד כהנה. אולם אם בספריהם הראשונים של יזהר, שמיר ומוסינזון מצא קו זכות כלשהו, הרי ספרו של שחם הצטייר בעיניו כהתגלמות כל הרע והנפסד בסיפורת הצעירה, וקבלת הפנים האוהדת שזכה לה הבעירה את חמתו עד להשחית. קצפו יצא בעיקר על מה שראה כחוסר אותנטיות חווייתית וכיומרה אינטלקטואלית חסרת כיסוי. את הסיפור הטיפוסי של שחם תיאר באירוניה כ"פאבולה דלה, מלאכותית מראש, המשמשת כלי קיבול לפילוסופיית החיים העמוקה של המחבר". קורצווייל פיזר ברשימתו מלוא חופניים תיאורים ותארים כ"מיכאניזם אינטלקטואלי שטחי", "תרגילי פראזות", "תוכי מלומד", "פתגמיו וחכמותיו התפלים", "רטוריקה ריקה", "פטפוטים בנליים פתטיים", ועוד כיוצא באלה. הוא תמך את דבריו בעשרות מובאות, החושפות אמנם נקודות תורפה בסיפורים, אם כי אין בהן כשלעצמן כדי לבאר את עוצמת הזעם המשתלח של המבקר.
חבריו של שחם יצאו להגנתו, ובראשם ס' יזהר, שפירסם באותה אכסניה תשובה להתקפתו של המבקר תחת הכותרת "על סנוב ועל אפס" ("הארץ", 5 באוגוסט 1949). כתב ההגנה המרשים של יזהר הציג את דברי קורצווייל כהיטפלות קנטרנית לזוטות בחיפוש כפייתי אחר פגמיהם של הסיפורים, מבלי לראות את היש הגדול הגלום בספר: "לחן של שירה מיוחדת, עצמאית כל כך, קול צמיחה ושקיקה, אהבת אדם ומלחמותיו, ואמת מרובה, אמת אחת אפיים". אולם אותה ביקורת, ובעיקר כותרתה, הוסיפה לרדוף את שחם עשרות שנים, וכמו נתקעה בבשרו כקוץ ממאיר. היא נעשתה ציון דרך ממשי בדרכו כסופר; צצה ועלתה כמעט בכל ראיון מקיף איתו, ותגובתו עליה הייתה מורכבת, מתמשכת ורבת-פנים. "אני זוכר את הביקורת ההיא של קורצווייל. זאת הייתה זריקת חיסון לכל החיים: 'בוסר סנוביסטי ואפס מנופח'. הייתי המום, אבל הייתי רגיל להסתיר רגשות", אמר בראיון שנערך בשנתו ה-91, כמעט 70 שנה לאחר מעשה. בראיון אחר ציין בכאב כי אותו מאמר גרם נזק ארוך טווח להתקבלותו כסופר, בעיקר בחוגי האקדמיה: "עשר שנים הוא השפיע על מעמדי בספרות... צמח דור שלם של תלמידיו שחשב שאני הייתי 'פאסה' כבר ב-1949". בזיכרונותיו ייחד פרק שלם לפרשה זו תחת הכותרת המשנאית "עקיצתם עקיצת עקרב", וניסה להמעיט בערך דבריו של קורצווייל בהנמקה כי הייתה זו בעצם נקמתו העקיפה של המבקר באביו מחמת סכסוך כלשהו שנפל ביניהם. אולם באותה נשימה הודה שחם בעומק הפגיעה, וגילה כי לשעה קלה אפילו שקל לשים קץ לחייו, עד שהתעשת בזוכרו כי הימים היו ימי מלחמה, וטובי חבריו השליכו את נפשם מנגד מכוחן של עילות חשובות יותר מאשר ביקורת ספרותית, ולו המרושעת ביותר.
התייחסותו המאלפת ביותר של שחם למאמרו של קורצווייל מצויה בהערת אגב שייחד לפרשה זו בפרק אחר של זיכרונותיו, המעידה על חוש מפותח של ביקורת עצמית. בשעה שהתוודה על יוהרת הנעורים שהייתה בו לנוכח השבחים שהורעפו על סיפוריו הראשונים, ציין כי הוא ובני דורו יכלו דווקא ללמוד לקח מצנן ומועיל משבט מוסרו של המבקר, "שהאמין כי דרושה הרעשה כבדה מאוד כדי לקעקע את בירתו של דור הפלמ"ח, שנח על זרי התהילה לפני שהמית עצמו באוהלה של תורה". שחם הודה, כי מעבר לצער ולעלבון שגרמה לו אותה התקפה ברוטלית, היה גלום בה עבורו אפקט מחנך, שאילולא כן היה עלול להוסיף ולהתבשם מהצלחתו המוקדמת, ולדשדש לאורך זמן באותו מקום. הוא אף בא לידי מסקנה, שאותו מאמר היטיב עימו בסופו של חשבון, משום שלאחריו נזהר כל ימיו מן הרשעוּת ומזחיחות הדעת.
בארץ ומחוצה לה
כשנה אחרי פרסום "דגן ועופרת" מיהר שחם ופירסם קובץ סיפורים שני, "האלים עצלים", אולי כדי להמחיש ש"עוד בחורנו חי". אם בהשפעת מאמרו של קורצווייל ואם לאו, הרי קובץ זה מעיד על צמיחה מהירה, עומק חדש, השתכללות של אמנות הסיפור והתרחבות האופק. הניסיון לכבוש טריטוריות אמנותיות חדשות ניכר בסיפור שהקובץ קרוי על שמו, המפליג כמעט אלפיים שנה אחורה אל מלחמת היהודים נגד הרומאים. הסיפור נטוע באירוע היסטורי ממשי: הקרב שהתחולל בבית חורון בשנת 66 לספירה, באחד משלביו הראשונים של המרד הגדול. הוא מתרחש במחנה הלגיון הרומאי, ועיקרו שיחה לילית מתוחה בין שתי דמויות בדויות, המפקד לוציוס וורוס והכוהן ליקורגוס סקיפוס. קל להבחין, שתחת מסווה הסיטואציה ההיסטורית הקדומה הטמין שחם הרהורים והתבוננויות במציאות של מלחמת העצמאות. אותם לוחמים יהודים עזי נפש, המתוארים בפי הרומאים כמי ששואבים את כוחם מתחושת המולדת ומן ההיכרות האינטימית עם הנוף, וכמי שקנו להם מיומנות עילאית בתכסיסים של מלחמת גרילה, אינם אלא אבותיהם ומקביליהם של לוחמי הפלמ"ח, שהיה בשר מבשרם.
חידוש נוסף בקובץ זה מסתמן ב"שבעה מהם", סיפור קצבי רב-מתח, המאזן בהצלחה בין עלילה והגות, ובמרכזו קונפליקט מוסרי דרמטי. מתוארת בו פלוגת חיילים שהשתלטה על גבעה, אשר באדמתה טמונים שבעה מוקשים שהניחה יחידה ישראלית קודמת, אולם מיקומם המדויק אינו ידוע. מכאן ואילך נפתח משחק דמים ציני ומלא תחבולות. מרקם הרֵעוּת ואחוות הלוחמים מתפורר, שכן כל חייל מייחל לכך שאחד מחבריו ידרוך על מוקש ויתפוצץ, וכך תקטן הסכנה האורבת לו עצמו. חיילי היחידה מחליטים לשמור בסוד את סכנת המוקשים מפני פלוגת התגבורת שבאה לעזרתם, בתקווה שהחיילים החדשים יגרמו בבלי דעת לפיצוצם. הם גם מכריחים שבויים ערבים לצעוד הלוך וחזור על פני שטח הגבעה, כדי שיפעילו את מנגנון הפיצוץ ויחסכו בזה חיי יהודים. כך הסיפור נהפך למעבדה מוסרית אכזרית, הבוחנת את גבולותיה של הסולידריות האנושית בהתנגשותה עם דחף השימור העצמי. מסקנתו החותכת היא כי בסופו של דבר, במבחנים קיצוניים, אדם לאדם זאב. "שבעה מהם" נעשה לאחד הידועים בסיפורי מלחמת העצמאות, ושימש בסיס למחזהו הראשון של שחם, "הם יגיעו מחר" (1950). עיקר חידושו מצוי בחשיפת הצד האפל של חבורת הלוחמים, שהיה כה רחוק מן הדיוקן ההרואי ומאֶתוס הרעוּת הפלמ"חי.
חידוש בפני עצמו טמון בסיפור "דגל הדיו", משום שבו נגע שחם לראשונה בסבך היחסים בין הישראלי לבין היהודי, ובעמידתו של בן הארץ מול השואה וניצוליה. הסיפור מבוסס על חוויותיו מן השליחות אל מחנות העקורים באירופה ב-1947 ומקרבות מלחמת העצמאות. הוא נפתח בביקורו של המספר במחנה עקורים בבווריה, ומסתיים בטקס הנפתו של דגל הדיו ליד בניין המשטרה הנטוש של אום-רשרש, היא אילת. במרכזו שלוש פגישות עם אותו אדם, וכל אחת מהן היא שלב בתהליך הנפשי העובר על בן הארץ לקראת הכרתו המבוישת בנחיתותו לעומת המורכבות והעומק הנחשפים בדמותו של היהודי פליט השואה, שנעשה חייל במלחמת העצמאות. מה שמאפשר את התהליך הזה הוא אופיו החקרני של המספר, הנוטה להתעמקות ומודע כל העת למוגבלותה של זווית הראייה שלו, ומסוגל לבחון את עצמו מבחוץ באירוניה ספקנית.
בשני הספרים הראשונים האלה הסתמנו קווי היכר יסודיים של יצירת שחם. המספר הטיפוסי שלו ניצב בלב המעשים, אך בעת ובעונה אחת צופה בהם ממרחק מסוים: שוקל ובוחן, מתפלסף, מתחבט בשאלות מוסר, מרבה באמירות מכלילות ומעלה את ההתרחשות הקונקרטית לגובה עיוני. בתוך הרצף הסיפורי משולבים חיוויים אירוניים, היסקים לוגיים וסיכומים מכתמיים מלוטשים. הסיפור נהפך לעיתים לזירת בחינה כמו מעבדתית של קבוצות אנושיות שנקלעו למצבים קיצוניים, או לאנטומיה של אורגניזם חברתי שלם. דוגמאות לעניין זה מצויות בעשרות מסיפוריו.
בשבעת העשורים של פעילותו הסתעפה כתיבתו של שחם. היא כוללת יותר מ-50 ספרים, ובהם רומנים, נובלות, קובצי סיפורים, מחזות, מסות, זיכרונות וספרי ילדים. הוא הוסיף לכתוב ולפרסם גם אחרי שמלאו לו 90 שנה. האופק של יצירתו התרחב הרבה מעבר לעולמם של הנוער הארץ-ישראלי, אנשי הפלמ"ח, לוחמי תש"ח וחברי הקיבוץ, וטכניקות הסיפור שלו התגוונו והשתכללו. אולם ביסודו של דבר נותר שחם נאמן לתרכובת הטיפוסית שהתגבשה בראשית דרכו: כתיבה ריאליסטית דרמטית בעלת תשתית דוקומנטרית, ממדים מוסריים ואיכויות אינטלקטואליות, המתמודדת באופן רב-משמעי עם עלילת-העל הציונית, וחותרת בדרכה האירונית להארת העולם הסיפורי באורו הבהיר של השכל.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
