יעל גלוברמן עומדת על במה באולם הגדול של צוותא ומולה כל המי ומי בעולם הספרות דאז: יונה וולך, גבריאל מוקד, יוסף מונדי ועוד ועוד, האליטה התרבותית של תל אביב. היא התבקשה על ידי גבריאל מוקד לפתוח את אירוע יום ההולדת לכתב העת "עכשיו" ולקרוא שני שירים שלה. היא צעירה, בת 21, זו ההזדמנות הגדולה שלה, ולא יוצא לה שום קול מהפה.
"אני מביטה בצלליות שיושבות מולי, אולם מלא, אנשים ישבו על המדרגות", היא מדגימה לי איך זה היה. "נדמה לי שאני שומעת המיה בקהל. אני מנסה שוב ויוצא לי מין קרקור לא ברור. שלוש פעמים ניסיתי לדבר ונכשלתי. לא האמנתי שזה קורה לי, מה אני עושה עכשיו? הרמתי את המבט וניסיתי שוב, הפעם זה הצליח".
היא פורצת בצחוק מתגלגל כשהיא נזכרת בסיטואציה המביכה ומתיישבת בחזרה על הכורסה. "אחר כך ניגשו אליי ואמרו לי שהשירים נורא יפים. אבל לא יונה וולך, היא הביטה בי במבט המפחיד שלה ולא אמרה כלום".
אנחנו נפגשים לרגל צאת ספר השירה, "קרוב יותר למשהו בוער — מבחר וחדשים" (הקיבוץ המאוחד), שרואה אור בימים אלה ומאחד שירים משלושת ספרי השירה שלה, "אליבי" (2000, הליקון), "אותו הנהר פעמיים" (הליקון, 2007), "מפת חצי האי" (הקיבוץ המאוחד, 2018) ועוד כמה עשרות שירים חדשים שנכתבו בשנים האחרונות.
דירתה בלב תל אביב שוכנת לא רחוק מכיכר רבין החפורה והחסומה. אבל הדירה מוארת דרך חלון גדול הפונה לרחוב. ינואר 2025, שמש נעימה שוטפת ומחממת אותנו, שום גשם לא נראה באופק, מולי, לאורך הקיר המערבי של הדירה, ספרייה מעץ כבד ועליה עשרות ספרים מסודרים.
יעל גלוברמן, בת 70, היא משוררת ותיקה ומוערכת, זוכת פרס ביאליק, פרס אקו"ם ופרס היצירה לסופרים עבריים. היא ידועה גם בתור מתרגמת מחוננת, מאנגלית לעברית, ומי שהביאה לקוראי העברית בכישרון רב עשרות משוררים ומשוררות, בהם אן סקסטון וסילביה פלאת, כמו גם את אודן ודילן תומאס. ועל אף ההערכה הרבה היא משוררת של משוררים ואנשי ספר. נחשבת מאוד אצל יודעי חן.
לא רבים יודעים שהיא בכלל התחילה מפרסום פרוזה - סיפורה הראשון "על המים" פורסם ב-1975 בכתב העת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד. "את הסיפור כתבתי בצבא. אני זוכרת שנסעתי לשלישות כדי שידפיסו לי אותו ושלחתי לכתב העת 'עכשיו'. תוך שבוע קיבלתי תשובה מהעורך גבריאל מוקד, שהוא רוצה לפגוש אותי, שהסיפור מעניין אותו. חיכיתי לחופשה ונסעתי לפגוש אותו בתל אביב. אני זוכרת שעמדתי מול המראה וניסיתי להתאים את התסרוקת שלי כך שאיראה יותר בוגרת. הייתי בטוחה שהוא יגיד לי, 'יופי ילדה, יש לך כישרון, תמשיכי לעבוד'".
וזה לא מה שקרה?
"לא. הוא באמת נדלק על הסיפור וזה כל מה שהייתי צריכה. תשמע, עברה עוד שנה וחצי עד שהסיפור התפרסם, אבל מה שקרה הוא שלפתע היה לי מקום. הייתי חוזרת בימי שישי מהצבא ויושבת עם החבורה של מוקד בבית הקפה, זה היה נפלא".
רובם גברים אני משער.
"כן, היו שם בעיקר גברים, סופרים, משוררים, מחזאים".
והיה לך נוח בסיטואציה כזו?
"הגברים התנהגו כמו חזירים ואני נראיתי לא רע, אז כן, התחילו איתי. אבל אני תמיד אמרתי, קודם תקראו אותי. בשביל זה אני כאן. היה לי ביטחון בזה. זה שיחרר אותי, לא הרגשתי נמיכות רוח. אני זוכרת שכתבתי, 'אני לא רוצה להיות המוזה, אני רוצה להיות השיר'. זה אמנם גרוע להפליא אבל היה בזה סנטימנט אמיתי".
והם גם חשבו ככה?
"הגברים הגרועים לא הקשיבו, אבל הגברים הטובים כן הקשיבו. וברגע שהראיתי להם שאני לא בעניין, הם עזבו אותי. הקו האדום היה קיים גם אז. לא הייתי בקשר רומנטי עם אף אחד מהם. הייתי ילדה קטנה ומבוהלת, הם היו אוכלים אותי בדרך לארוחת בוקר. הייתי עם מבולבלים בגילי".
בכל זאת יצרת חברויות, למשל עם אבידן.
"עם אבידן זה היה אחרת. הכרתי אותו דרך בת זוגו, שלמדה איתי באוניברסיטה. היה בינינו קליק מיידי. בילינו מלא זמן ביחד. הכול היה סביב האמנות והכתיבה, הראיתי לו טקסטים והוא היה אומר לי יופי של דברים טובים. האם הוא התחיל איתי? הוא לא היה סולח לעצמו אם לא. אבל לא היינו בקשר רומנטי בכלל. רק חברות".
גלוברמן מספרת על אבידן בעיניים נוצצות, נזכרת ביצירתיות הבלתי-נגמרת שלו, ברצון שלו לעשות סרטים בתקציבים אפסיים. בהנמכה של הקול היא אף מספרת שאת הטריפ הראשון שלה היא עשתה איתו. "הוא נסע באוטו תוך כדי הטריפ, ואני כמו מטומטמת ישבתי מאחור. את ג'ק, מי שיהיה בעלי, הכרתי דרכו, בבית שלו".
את האהבה לספרות ולספרים היא זוקפת לזכות הבית שבו גדלה, ובעיקר לאימה. היא גדלה בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו היא גרה כעת. "הייתי ילדה שישבה כל היום בבית וקראה. גם אמא שלי הייתה כזו. היא ישבה בחדר שלה ואני בחדר אחר, ושתינו קוראות. היינו הולכות יחד ל'ספריית מירה' ליד כיכר דיזנגוף. היינו מחוברות בעניין הזה. גם התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר ועוד לפני כן, להמציא סיפורים. כשאמא שלי לא יכלה לקרוא לי, היא הייתה מבקשה ממני להמציא סיפור חדש מכמה תמונות שהיו בספרים. אחר כך, בכיתה ד' או ה', אני זוכרת את המורה לחיבור מוציאה תמונה ומבקשת מאיתנו לכתוב בעקבותיה. אני מתחילה לכתוב, ממציאה סיפור, נעלמת ומגיחה אחרי זמן, עם פנים אדומות מהתרגשות. זה היה אושר גדול".
את מרגישה כך גם היום?
"כן, בעיקר בפרוזה, כי את צריכה את הזמן להיכנס ולהיעלם לתוך הכתיבה. אבל כן, זה עדיין הדבר שהכי גורם לי אושר".
"על עצמי אני כותבת דרך שני נושאים - שואה וארס פואטיקה"
השיחה עם יעל גלוברמן מתבררת כניסיון לא מוצלח להכניס את הדברים שנאמרים לאיזו כרונולוגיה. היא עוברת מנושא לנושא במהירות מסחררת - ילדות, נערות, הכתיבה ב"מעריב לנוער", הלימודים באוניברסיטה. היא מתחילה משפט במקום מסוים ומסיימת אותו במקום אחר לחלוטין. אני מנסה לעקוב אחר השנים ונכשל שוב ושוב, מתי התחילה לכתוב שירה? מתי פירסמה שירים? מתי נסעה עם בן זוגה לארה"ב? מתי חזרה? ניתן לשער שהשנים בארצות הברית הובילו אותה לשירה ולספרות אנגלוסקסית. מראש היא מציינת את וירג'יניה וולף ו-ויליאם פוקנר כאמא והאבא הספרותיים שלה.
"לא דיברתי עברית בארצות הברית כי החברים שלנו לא היו ישראלים. גם קראתי מעט מאוד בעברית. בלעתי את האנגלית. באופן כללי התייחסתי לעצמי כאל סופרת יותר מאשר משוררת. רציתי ניסיון חיים, הרגשתי שאם אני רוצה לכתוב פרוזה אני צריכה להכיר את החיים באמת. מה יודעת ילדה בת 19 על החיים? אז נסעתי עם ג'ק לארצות הברית ושם גם כתבתי את הרומן שלי".
בזמן שחיכתה לתשובה מהוצאה לאור, היא התחילה לתרגם את אודן, ואז גם לכתוב שירה, קודם באנגלית "בגלל הסאונד", אבל גם בעברית. היא שלחה את השירים לכתב העת של הליקון בעריכת אמיר אור, שקיבל אותם מיד. אחר כך זה התגלגל מעצמו, כך היא מעידה, היא כתבה ופירסמה והמתינה לתשובה בנוגע לרומן שכתבה. הוצאת כנרת הוציאה לבסוף את הרומן לאור.
את כותבת מעט מאוד ביחס למשוררות אחרות, ספר כל שבע שנים.
"אני כותבת המון. כמעט כל הזמן. מי שימצא את המגירות שלי אחרי מותי יהיה מרוצה. אבל אני מפרסמת מעט. אני תמיד במבחר. לא כל מה שאת כותבת צריך לראות אור. אם אין בשיר איזה גילוי, אז למה לפרסם?"
איך את יודעת שיש בשיר את הגילוי הזה?
"אנחנו יודעים. אולי לא באותו רגע אבל את יודעת שיש משהו. לאחרונה הסתבר לי שאני כותבת שיר בשתי נגלות. חשבתי שהרבה יותר כי יש לי מלא חומר. יש לי שירים לשלושה ספרים אז בסוף יוצא אחד. אם השיר עובד, אז בפעם השנייה אני מסיימת אותו. אני נכנסת לאותו תדר פעמיים".
בספר השירה הראשון שלך יש לא מעט מיתולוגיה ודמויות מהספרות העולמית.
"אלה העורקים שלנו. אני גם כותבת על המיתולוגיה היהודית. תראה, אני באמת לא אוהבת לכתוב על עצמי. המיתולוגיות הקסימו אותי מאז שהייתי ילדה. השיר הראשון שפירסמתי היה 'יוסף יוסף', על הדמות התנ"כית. אחר כך כתבתי על דמויות מהמיתולוגיה היוונית שגם אהבתי, למשל פרספונה. הדמויות האלה היו כלי מחקר בשבילי. אבל לאורך השנים זה השתנה כי כבר כולם כתבו על זה. בכל מקרה על עצמי אני כותבת דרך שני נושאים - שואה, שזה קשור לילדות שלי, וארס פואטיקה".
לא נכון, יש שירים עם דוברת בגוף ראשון, שירי אהבה ותשוקה.
"נו, זה הקטע אדוני. לך עכשיו תדע מה נכון ומה מומצא. הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, עוד מהילדות, זה להמציא. אפילו עכשיו, המלחמה ו-7 באוקטובר, אני לא רוצה לספר כמה בכיתי, כמה היה לי קשה. הדרך היחידה מבחינתי לגעת בנושא הזה או בנושאים אחרים היא דרך המצאה, להיכנס לדמות, כמו בשיר 'מצב הנעדרים', או דרך הניסיון לחקור משהו גדול יותר, למשל, מה זאת אומרת 'יצר האדם רע מנעוריו'".
זה מאוד תמים, מה שאת אומרת, שלא לומר כמעט מניפולציה, ההנחה שהקורא לא יחשוב שזו את.
"אני מאוד אוהבת לכתוב בגוף ראשון על דמויות שאינן אני. בשירה נוטים לחשוב שהמשוררת כותבת על עצמה, על ההתנסויות שלה. בשיר שנקרא 'לילה', נגיד, כל מי שיקרא יחשוב שמדובר בלילה שאני עברתי. הבעיה הזאת לא קיימת, כמובן, כשהכותרת היא הזוג מקומה 7 או הקבצן או הגמדה בקפולסקי".
המשורר שחר-מריו מרדכי כותב באחרית הדבר היפהפייה לספר, שאת מפיקה מתוך הדמויות בשיר "אמת גדולה, כאב חורך ושגב פואטי, שיופיו נוצץ וקשה כמו יהלום". מהי הקשיות של היהלום?
"לדברים הכי רכים יש גרעין, וכשמגיעים אליו אז הוא קשה. אם נשמע איזה גונג, אם יש גילוי, אם מצאת משהו, אם הצלחת לתפוס את האור, לתפוס מהות של משהו, יש בזה אושר גדול. יש כותבים שיגידו שזה בא עלינו. אבל זה בגלל שהפכנו את הגוף שלנו לכלי תדרים. זו תמיד תחושה של הודיה. זה לא קורה בכל שיר, יש לי שירים נחמדים אבל לפרסם אותם? למה? זה לא יעשה למישהו אחר שום דבר. המטרה היא שייצא משהו טוב, לא לוותר על זה".
מבחינתי, כשאני קורא את השירה שלך, אני מרגיש שאני מביט באגל טל צלול. יש שם קרום דק אבל נוכח ומוחזק, ומבעדו השיר נקי ובהיר.
"אני אוהבת לתפוס משהו שהוא כמעט פיזיקה. כשהייתי ילדה היו באים לי רעיונות לשירים בשיעורי כימיה וביולוגיה. לימדו אותנו שהליום הוא גז אציל. אני זוכרת שכתבתי המנון: 'הו הליום, גז אציל?' זה הפעיל אותי, הדברים האלה של איך העולם העובד, זה נותן לי את הזיננג לכתיבה. תראה, נורא מסוכן ומאוד שקרי הרבה פעמים להגיד את המילה אמת בכתיבה. אבל יש דבר כזה שאולי נקרא לו גרעינים במקום אמיתות שאת יכולה להגיע אליו בכתיבה. בהשקה של 'מפת חצי האי', מאיר (ויזילטיר, ר"ד) אמר שיש מחמאה כזו, שלכתוב בגובה העיניים זה דבר טוב. הוא אמר את זה בזלזול כמובן, והוא גם אמר שאני כותבת בגובה השירה. אני כן נמשכת לשירים שהם מובנים אבל גם מפתיעים ומרסקים אותך באיזושהי אמת. הם לא משתוללים מבחינה צורנית אלא מבחינה רעיונית. אני רוצה את המשמעויות".
בשיר "איך שהתקווה" ממחזור השירים החדשים את כותבת: "חשבתי שהכול נגמר איתך ואתי ופתאום/ הבוקר הזה, צהוב/ כמו אפרוח שכרגע נולד/ בבית אריזה/ לביצים". בעיניי זה אחד השירים העצובים שקראתי כי אני יודע מה קורה לאפרוח בבית אריזה לביצים.
"איזה קטע, אני קוראת את זה אחרת לגמרי. מבחינתי זה על אהבה שנגמרת וקמה מחדש. אז נכון שזה הולך להיגמר, אבל עדיין יש את הבוקר הזה. אני בשהות הזו. אולי האפרוח יצליח לברוח, תכתוב את זה, האפרוח שלי בורח".
"ויזלטיר ואני חשבנו אותו דבר"
גלוברמן מדברת בתנופה, שונה כל כך משירתה המדודה. "אנחנו כל הזמן בשהות, הסוף כאן או כאן, כולנו בהכחשה מטורפת אבל יש לנו שהות", היא אומרת כמי שמחזיקה אוויר בריאותיה. "הרגע הזה, אני מאוד מרגישה אותו כי איבדתי המון אנשים. למשל השיר 'פילוסופיה' זה על העובדה שיש לנו רק רגע אחד בעולם הזה. אני זוכרת שהראיתי את השיר למאיר והסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, והכול היה ברור. תן לי עוד רגע, עוד ברק אחד, עוד נשימה אחת. אני אסירת תודה על הזמן".
אין בספר הרבה שירים על המלחמה.
"כשבאה המלחמה הזוועתית הזאת, אז קודם כל בכיתי בלי הפסקה חודש וחצי. אחר כך הרגשתי שאני חייבת לכתוב, שזה מציל את חיי. לא לפרסם, לכתוב. השפה התרסקה לי, ורק בשברים יכולתי לכתוב. זה לא מובן מאליו בשבילי, קשה לי לכתוב בתוך האירועים עצמם. על השואה התחלתי לכתוב רק בגיל 37. אבל כאן הרגשתי שאני חייבת. זה לא אומר שהשירים טובים או שאני חייבת לפרסם שירים על המלחמה. יש מעט שנכנסו לספר".
את מזכירה הרבה את מאיר ויזלטיר, שהלך לעולמו לפני שנתיים.
"מאיר הוא אחד האנשים החכמים. הוא היה ענק והיה לו לב גדול ומוח גדול. דברים היו מעצבנים אותו: טיפשות, בנליות, אז אולי זה יצא לא טוב לאחרים. בינינו היה קליק משגע. אנחנו חשבנו אותו דבר, הייתי מדברת והוא היה מהנהן. הוא שמח בי. אני הייתי מאושרת בו. היה לנו קשר נורא חזק, מדברים כל הזמן והלכנו יחד לסרטים כמעט כל שבוע. זה הפסד ענקי. אני מתגעגעת אליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
