"סינדרום עזה", שעלה אמש בכאן, הוא אחד המסמכים המקיפים ביותר, המעניינים ביותר והעמוקים ביותר ששודרו בטלוויזיה מאז 7 באוקטובר. שלושה פרקים של יותר משלוש שעות שמקיפות את כל ההיסטוריה שלנו עם רצועת עזה, שגם אם לא תמיד מחדשות לצופים שבקיאים בהיסטוריה - בהחלט נותנות פרספקטיבה חדשה לחשוב על הדברים.
מתוך "סינדרום עזה"
(טושוט סרטים וביונד קריאייטיב, כאן 11)
הסדרה התיעודית שיצרו דובי קרויטורו, הילה יצחקי, אבי סופר ודנה דירקטור היא פרויקט ענק ויומרני שעומד בציפיות. קשה להחזיק את הצופה ערני במשך כל כך הרבה זמן עם תיעודים היסטוריים בלי לפחד שהוא יברח. סליחה על הקלישאה בפעם המיליון, אבל פרויקטים כאלה הם התשובה הכי טובה לשאלה "בשביל מה צריך שידור ציבורי". ערוצים אחרים לא ייקחו עליהם פרויקט דומה, שבסופו של דבר מעלה יותר שאלות מתשובות. בזמן שבאולפנים יושבים חכמים בלילה שחושבים כי תפקידם הוא להוריד הוראות למישהו (נפוץ בעיקר בקשת 12 ובערוץ 14), ב"סינדרום עזה" שואלים שאלות כמו מה הביא אותנו למצב הזה, ומה ניסינו לעשות עד עכשיו. הבחירה בששון גבאי לקריין את כל הפרקים היא בחירה שמעידה על יציאה מהקופסה, השחקן האגדי מעניק גם לשורות הכי בנאליות חיים חדשים.
התשובות די מייאשות ולכן הערוצים המסחריים לא היו נוגעים ב"סינדרום עזה" עם מקל. ניסינו להתנתק, ניסינו לטפל באמצעים צבאיים, ניסינו מו"מ, אפילו חיזקנו את חמאס, באמת שניסינו הכול. ומה קיבלנו? את אותן התוצאות פחות או יותר. השנאה של תושבי עזה כלפי ישראל נותרה עוצמתית, והם לא מוכנים להתפשר. עזה היא הסיוט הכי גדול של מדינת ישראל מ-1948 ועד היום. בפרק האחרון שורדת השבי עדה שגיא העידה שמחבל חמאס אמרה לה במעמד השחרור: "נתראה בשנה הבאה". סביר להניח שהמחבלים אמרו דברים דומים לשורדי השבי אתמול.
הדוקו מסתיים ב"שני הצדדים מסרבים להבין שאף אחד מהם לא הולך לשום מקום", ובכן מפתה לסיים במסקנה שדווקא אריק שרון צדק, ולא נתנו לו מספיק קרדיט. היה מי שדחף להתנתקות מלאה, בלי התנחלויות בשטח ובלי קשר כלשהו לעזתים. רוב הציבור הישראלי היה בעד התוכנית הזאת, אבל גם היא לא הצליחה. לכן, להפיל את האשמה על "שני הצדדים" זה לא המעשה הכי נכון. יש פה צד אחד שבחר שלא לקחת את ההתנתקות למקום טוב, ואת המיליונים שהזרימו לו הוא השקיע בטרור.
"סינדרום עזה" רוצה לאזן בכל הכוח. היה שווה להתעמק בתוכנית ההתנתקות ולבחון יותר לעומק את השלכותיה מאשר להגיד "גם זה לא עבד", כי היה פה צד אחד שמבחינתו זה היה ויתור דרמטי, ופינוי היישובים הישראליים רלוונטי יותר ל-7 באוקטובר מאשר מה שקרה ב-1948. היה הרבה יותר נכון לשאול: "פינינו את עזה מיהודים - ומה קיבלנו בתמורה?" להסביר בדיעבד שישראל הייתה צריכה לעשות כך או אחרת זה הכי קל. לפלסטינים יש רצונות משלהם, וחלקם לא רוצה אותנו כשכנים. היה צריך להתעמק יותר בשאלה האם פתרון שתי המדינות הוא בכלל פתרון שמקובל עליהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.25
