זלדה הרבתה לכתוב על עצים. עץ עבורה היה דימוי לחיים ראויים: "רציתי להיות עץ שהוא שתקן מרוב לְשַד וכוח ופנימיות הצמיחה, ואיך זה הפכתי לרוח שורקת בחלל". נדמה שעץ היה עבורה דימוי לחיים הנעלים אף על כתיבת השירה. עולם פנימי צומח בשתיקה. במכתב כתבה: "בזמן האחרון אני חושבת הרבה על יונה הנביא, ועל אהבתו הטרגית האיומה לקיקיון. כך אוהב צמח רק אדם בודד מאוד. רק אדם שממש אין לו נפש חיה. ולמרות קרבתו לבורא כל העולמות, כנראה היה לו צורך גם לקשר כלשהו עם יצור ארצי. ויהיה זה צמח. כי לא הייתה לו שפה משותפת עם בני דורו".
זלדה כותבת כאן מחדש את יונה הנביא. יונה המקראי לא כעס על הרס העץ אלא על גורלו-שלו, על החום שהכה בו. גם שמחתו של הנביא במקרא הייתה שמחה על התועלת שיונה ציפה להפיק ממנו. זלדה משכתבת את דמותו של יונה ואת יחסו לעץ (או שיח) הקיקיון. יונה של זלדה אינו משתמש בעץ, אלא אוהב את הקיקיון באהבה "טרגית איומה". יונה של זלדה אינו בורח משליחותו ומאלוהיו אלא הוא אדם בודד בלא בריחה ובלא בחירה, ועם זאת, אדם שקרוב "לבורא כל העולמות". יחסי יונה עם נינווה אינם מעניינים את זלדה, אלא יחסיו "עם בני דורו". ברור שזלדה יוצרת את יונה בצלמה וכדמותה. היא מתארת את תחושת הקִרבה לאל, את בדידותה, ואת אהבתה לעצים. עבור זלדה, ידידות עם עץ יכולה לאזן את הבדידות ביחס לחברה ואף ביחס לאל. עבור זלדה, אפשרית שפה משותפת עם עץ.
•
עצים היו עבור זלדה לא רק בני שיח, אלא דבר נשגב. "מסתורין בעינַיי איננו דבר יוצא דופן", כתבה. "לדעתי – העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבר בלשון בני אדם". זלדה מזכירה לנו כי עץ באשר הוא, ועלה באשר הוא, הם פלא גמור. די אם נזכיר את העובדה שכל עץ בונה את רובו ככולו מהאוויר, כלומר מגז (פחמן דו-חמצני), שאותו הוא ממיר, במעשה הכשפים הקרוי פוטוסינתזה, למסה של גופו, שבעצי סקוויה יכולה להגיע עד 6,000 טונות. "האם לא מובנת המחשבה על התפארת שמתחוללת אפילו בעורקיו של צמח זעיר?" שואלת זלדה.
העץ העיקרי עבור זלדה היה עץ אגס ברחוב צפניה בירושלים. הנה פתיחת שיר אחד שלה: "אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל הָעֵצִים/ שָׁוֶה —/ נַפְשִׁי מְיֻדֶּדֶת עִם עֵץ אַגָּס/ חוֹלֶה./ הַכֹּל נָע מְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ/ אֲנִי וְהוּא נְטוּעִים/ בֶּחָצֵר שֶׁתְּקוּעָה בֶּחָלָל/ וְתַחְתֶּיהָ בּוֹר חָשׁוּךְ".
זלדה והאגס שלה דומים ליונה והקיקיון שלו (בגרסת זלדה). הם "נטועים" ביחד בחצר, והחצר הזאת "תקועה" בחלל, מעל תהום: יש בור של חשכה, ובתוכו נטוע כדור הארץ, ובתוכו תקועה ירושלים, ובה תקועה חצר, ובתוכה תקועים או נטועים משוררת ועץ אגס. בהמשך השיר מתואר כי בתוך העץ תקועה מחלה. בתוך האין-סוף מופיע ופורח פלא האגס, אך בלב הפלא מקנן רקב. זלדה התבוננה בפלא ובסבל כשני צדדים של אותה מטבע.
במקום אחר מרחיבה זלדה את תיאור העץ הזה: "עץ האגס שצומח בגינת השכנים קָרַן אור פתאום, שואב לתוכו את זיו העולם, מושיט, נושא אלי ענפיו ואגסים הקטנים, מלאים באותו יֵין דבש מתוק וטוב. מלחץ הכמיהה התעופפו פרחיו הלבנים המשופעים בבשמים עם הרוח לאַיִן. העץ זרח, רומז לנפשי רמז שאין העולם מתקיים אלא בסוד האור, אור של יופי. כמה שמחה יש בלבי בגלל עץ זה. עם רדת הגשם התהדר בזהב עד כי לא אכיר מראהו... שוחחתי עם העץ הלח ברוב חיבה, בלא מילים ותנועות. יופיו הושיט אצבע ישר אל נפשי". המילים "לא אכיר מראהו" המוסבות על העץ הן רמיזה לספר איוב (ד, טז): "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ", שם מדובר בדמות הנגלית בחלום מיסטי. זלדה רואה חלום כזה בממשות שבחצרה.
•
זלדה כתבה על עבודת ההוראה בבית הספר: "קשה עד בלי-נשוֹא ללמד כשהלב מת. כשאין אהבה, נובלות המילים עם צאתן מן הפה. פחדתי מקולי הנבוב, קול ללא אמונה וללא חיבה. הכול כבה בי. חיכיתי ש[תלמידותיי] תשאלנה אותי — למה באת? ופתאום ראיתי את יפה פורחת. נפלא היה מראה הילדה המלבלבת בשמש. משהו טוב הקִיץ בי. ראיתי את רינה — פרצוף עגום עיניים. ראיתי את כולן. הלב הואר והכיתה הוארה. הרוח פתח את החלון ואורח ירוק בא לכיתה: ענף פורח נגע בראשה של מזל".
כמה דימויים כאן לקוחים מעולם הצומח. כשהלב מת המילים "נובלות". הדיבור המדוכא "נבוב". אך למרבה הפלא, הנבילה נרפאת בבת אחת. הדימוי העצמי של זלדה כעץ נבול ונבוב נרפא בדימויי פריחה — של תלמידותיה! מ"נובלות" עובר התיאור ל"פורחת". שימו לב שהתלמידה "פורחת" ו"מלבלבת" עוד לפני שנכנס הענף מהחלון. הענף כמו מגשים את שינוי המבט של זלדה. אחרי שלִבּה מואר, אחרי שהנבילה מומרת בפריחה, מוארת גם הכיתה, ושינוי מצב הרוח מחולל נס: הרוח פותחת את החלון עבור ענף שנכנס ונוגע בראש הנערה. זהו רגע של הארה ופריחה שעליו כותבת זלדה במקום אחר: "אחרי הרבה-הרבה שנים נשכח בוודאי כולנו את 'הדברים החשובים' ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו". מכל חומר הלימודים בבית הספר ייזכר שיעור אחד, ייזכר מורה אחד: ענף פורח של עץ.
•
על עץ חרוב אחד כתבה זלדה: "ריבונו של עולם, איזה עמל, איזו אהבה וכוח יצירה דרושים בשביל לעצב עלים עגולים כאלה... ולא להתייאש שהם הצהיבו ונושרים... ולחלום, ולחלום, עד שיתעבה הדבש בבשרם השחור הארוך". איני מכיר עוד משורר שהביט בקִרבה כזאת בעצים, שכה הזדהה עם עמלם. כמה אנו זקוקים למבט כזה ולאהבה כזאת, בעולם שבו מדי שנה נכרתים עצים שאפשר היה לבנות מהם, על פי אומדן זהיר, גשר שיגיע מכדור הארץ לירח, הלוך וחזור, שש פעמים. •
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
