אישה שוכבת בלילה וסביבה אזעקות והפצצות. התמונה הזו מתאימה לנשים בישראל ובעזה, באוקראינה ובכל אזור מלחמה, והיא מתוארת בידי וירג'יניה וולף במסה "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שנכתבה באוגוסט 1940. המסה הקצרה הזו נכתבה בזמן הקרב על בריטניה, שעה שווירג'יניה ולאונרד וולף נאלצו לגור בבית הכפר שלהם בדרום האי בשל ההפצצות הכבדות על לונדון שהרסו כליל את ביתם בעיר. ביומניה היא מתארת את ההפצצות שפקדו אותם מדי יום, ואיתן החשש מפלישה קרקעית.
בימים של חרדה וצער היא הוציאה תחת ידה את אחת המסות היפהפיות שכתבה, המביאה למיצוי את השאלה ששאלה ב-1938 במסה "שלוש גינאות", בזמן שהתחשרו ענני הפאשיזם מעל אירופה. השאלה שהעסיקה אותה אז - כיצד תוכלנה נשים למנוע מלחמה - נעשתה דוחקת כפליים כשכל כוח האומה גויס לקרב. וולף עונה על כך נואשת, בימים שבהם התקפות הבליץ עזות כל כך עד שאינה יודעת בערב אם תחיה עד הבוקר: במצבים של חוסר אונים גמור כל שנותר לאדם הוא היכולת לחשוב. וולף עומדת בחריפות על כך שבזמן מלחמה, החשיבה על שלום היא מעשה חתרני. זוהי חתרנות כפולה, משום שהחשיבה הזו נעשית בידי אישה שבשלב הזה של ההיסטוריה ניתנה לה זכות בחירה, אך בפועל לא היה לה ייצוג: "אין אף לא אישה אחת בקבינט; ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמפרה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות". המלחמה נשענת על כוחן של נשים השולחות את בניהן ובעליהן לקרב ועל כוח העבודה והעמידה שלהן, אך לא נדרשת לדעתן ונקודת המבט שלהן.
אל מול האלימות והרצח, אל מול כוחנות לא מרוסנת, מציעה וולף את החשיבה, את יצירת הרעיונות כעמידה מוסרית, את היכולת לעמוד על הנפש לא רק במובן הנלחם והמתגונן אלא בזה השומר על צלם האלוהים שבאדם בעצמאות התודעה. כפי שכתב המשורר האנגלי וויליאם בלייק, I will not cease from Mental Fight; וכפי שכתבה וולף בעצמה ביומנה, "הצבא הוא הגוף, אני המוח. חשיבה היא המלחמה שלי".
וולף יודעת כי האשם במלחמה הוא היטלר, אך היא תולה את תאוות המלחמה בגבריות עצמה, ונמלאת חמלה על התוקפן והקורבן כאחד, "האמת היא שאיננו חופשיים. כולנו אסירים הלילה - הוא צפון במכונה שלו והמקלע לצידו; אנחנו שוכבים בחשיכה ומסכת הגז לצידנו". היא שואלת אם שני המינים מסוגלים לנצור את טבעם היסודי כדי למנוע מלחמה, הנשים תלדנה פחות והגברים יחדלו מלהילחם, אך בעיקר היא מעמידה את רוח האדם מול תשוקת ההרג. בזמן שחשבה על שלום בימי מלחמת העולם השנייה, ידעה וולף שזו אינה אותה מלחמת עולם שהתרחשה 25 שנה קודם לכן. כמה וכמה רישומים ביומנה מתארים את האימה הפוקדת אותה, לא רק מחמת הפלישה וההפצצות אלא בשל הדאגה לבעלה היהודי. "לחץ הקרב הזה מוחק את לונדון די מהר", היא כותבת. "כדוגמה למצב הרוח הנוכחי שלי, אני מהרהרת: הסכם כניעה משמעו ויתור על כל היהודים. מחנות ריכוז. אל המוסך שלנו". המוסך פירושו התאבדות באדי דלק שבני הזוג וולף הפרישו לעצמם מהקצבה שהוקצתה למכוניתם למקרה שהגרמנים יצליחו בתוכניות הפלישה שלהם; הם ידעו מה רבה תהיה הסכנה לחייו של סוציאליסט יהודי ואשתו. זה הממד המפלצתי הנוסף לברוטליות המלחמה, שמנע מוולף פציפיזם: הידיעה האישית כי העמידה הבריטית האיתנה בעת הזו היא עמידת העולם החופשי כנגד רוע מוחלט, שניצחונו הוא חורבן הציווילזציה והתרבות האנושית.
ב-28 במרץ 1941, בעיצומו של משבר נפשי חמור, וירג'יניה וולף שלחה יד בנפשה. היה זה תוצאה של משבר אישי, אך מעבר לו ניצבה האימה מהתמוטטות העולם המוכר. וולף, כמו יוצרים דגולים אחרים בני זמנה, נמלאה חרדה משקיעתה של התרבות האירופית האהובה עליה, ועמידתה האמיצה של בריטניה לבדה מול גרמניה הנאצית נראתה כפרפורי הגסיסה של העולם החופשי מול הברבריות. את כתביה בכלל והמסה שלפנינו ניתן לקרוא כצוואה של נפש רגישה ובעלת עמידה מוסרית בימים של חורבן והרג, והיא נקראת כמצפן מוסרי עד ימינו.
"מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית" ראה אור בעברית בקובץ "מות העש" לפני כשני עשורים בתרגומה הנפלא של כרמית גיא. יפה עשתה הוצאת פרדס בבחירה לתרגם (לעברית המצוינת של אולגה סונקין) ולהוציא שוב את המסה לאור, בתוספת מסות נבונות עליה מאת שרי אהרוני ועמל זיו. כתיבה, תרגום והוצאה לאור הן מעשה פוליטי; על אחת כמה וכמה חשיבה בזמן מלחמה וחשיבה של נשים עליה. בימים של אימה, חשיכה, כאב, זעם ואובדן בלתי נתפסים, השאלות שמציבה וולף תלויות ועומדות גם בחלל הסמיך של השיח בישראל, ואיתן השאלה החיונית שהיא מעוררת: איך להמשיך לחשוב בזמן מלחמה, ומי ישמע את קולן של נשים בינות רעמי ההפצצות?
"מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", וירג'יניה וולף, מאנגלית: אולגה סונקין, הוצאה לאור: פרדס, 50 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
