"אֵם, תמי בשן, הייתה 'כוהנת היוגה הבלתי מעורערת' של ישראל. בנה, המְספֵר, הנושא את השם הלא-יומיומי, פסח, היה כוכב טלנובלות ב'טלנובלה הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים', ולפני זה שחקן עילוי במחזות רציניים. אבל כגובה הנסיקה וכו', כיום הוא בקושי מוציא את לחמו. הבן ניתק את הקשר עם אמו ולא הספיק לבוא להיפרד ממנה בטרם נפטרה. גם יחסיו עם האב חריגים למדי, ומשלב מוקדם אנחנו למדים שהאב הזה בעל נטיות אלימות. מתארים לנו, למשל, איך שיחק במסירוֹת בְּבנו (לא עם בנו!) בבריכת גורדון בקטנותו של פסח: אני מבקש להפסיק. אבא עונה שחבל לעצור את הרצף. אני בולע מי ים, מרגיש את המלח בעיניים".
במציאות לא מתונה כזו אין זה פלא שהאירוע המניע את העלילה הוא, איך לומר, מעט לא שגרתי. פסח מקבל מייל מאמו המתה התובע ממנו לארגן טקס מפואר לקראת יום השנה למותה. אם לא יארגן את הטקס, מתרה האם העולה באוב מתיבת המיילים, לא תוריש לפסח דירה חיפאית שהוא זקוק לה מאוד. כשיש "כוהנת" ו"כוכב" וכוכב נופל ופסח ותשעה באב והתעללות בילדים (וגם, כמובן, בלתי נמנע בז'אנר, מיודענו הסוד מהעבר), גם המוות משפיל מבטו ומבטל את חומת התשלום עבור התקשורת איתו. דברו חופשי.
וכשם שהרומן צעקני בתכניו כך יש בו חלקים חירשים לעברית, נעדרי מוזיקליות, וגם מקפצצים ללא שיטה בין משלביה ולא מדייקים בניסוחיהם: "כל המשפחות המאושרות ניחנות בקיומו של בעל המקצוע, הזה המובחן, שניתן בשעת הצורך לפנות אליו בלי מידה של חסד ורחמים וכמעט לדרוש כי ימלא את חובתו המשפחתית בגין החזקה בתואר הנכסף, האכזר. כך מנודב בעל כישרון האפייה לעוגותיו, החשמלאי בעל ידי הזהב לניצוץ הפאזות הנכון [...] ומה יעלה בגורלו של השחקן [...]? [...] עליו לכבוש את לשד הכאב שבוויתור שכפתה עליו משפחתו ולהמשיך להיות אומלל בדרכו". למה לגרור את טולסטוי? למה "ניחנות" החריג ולמה בצמידות ל"הזה" הסלנגי? מה זה בדיוק "ניצוץ הפאזות הנכון"? מדוע הדרמה המופרזת ב"לשד הכאב" ולא מספיק הכאב?
לרגעים הטקסט מתרומם מעט, למשל בתיאור דו-קרב יוגה בין בעלה של תמי למאהבהּ, או בתיאור יחסיו של פסח עם בנו, כשפסח רוצה לסייע להפוך את בנו למקובל יותר. יש רגעים בעלי פוטנציאל. למשל, בדמותה של תמי. תמי בשן הייתה אשת עסקים ממולחת. את הרוחניות המיוחסת ליוגה היא ניצלה עד תום לצורך הפקת רווחים. התיאור של גרינברג נוגע בסאטירה: "חידוש נוסף שבשן מביאה לסניפיה הוא היוגה-דרייב. בשישה סניפים היא מציעה אימון זריז של עשר דקות בלי לצאת מהמכונית. 'לא צריך ללכת נגד אורח החיים שמכתיב לנו העולם. אנחנו מבינים היום שלאנשים יש פחות זמן, בטח לשיעור מלא. לכן במקומות שהתאפשר בנינו מסלולים מיוחדים, שבהם מתרגלים יכולים לחנות, ואחת לשעה עגולה לקבל אימון קצר על מסך ענק. יש לנו מדריכות שעוברות בין הרכבים ומתקנות'".
האפיק הביקורתי הזה על המיזוג בין תרבות היוגה לחברת הצריכה, בין שאפתנות אישית חומרית למנהיגות רוחנית כביכול, אכן עתיר פוטנציאל. עוד עתיר פוטנציאל נושא הקריירה הכפולה של פסח, כאיש התרבות הפופולרית והגבוהה כאחת. אבל לא שם מצויה התשוקה של הספר הזה ונושאים אלה לא עומדים במרכזו. ומהי באמת התשוקה של הטקסט? מה בער לסופר? לא ברור לי. המרכז הרשמי של הטקסט, מה שמניע את העלילה, הוא העניין המטופש הזה, סלחו לי, עם המיילים מהעולם הבא והניסיון של פסח לארגן את טקס הזיכרון ליום השנה. אני שואל את השאלה הזו על המניע העמוק לכתיבה בייחוד כי רואים אור כל כך הרבה ספרים, אני מקבל פניות רבות מכותבים על בסיס יומי וצריך להשיב את פני רובם ריקם, וכשאני נתקל בספר שלא ברור לי הדחף לכתיבתו, כלומר שהכתיבה נחווית כמאולצת, השאלה נראית לי דוחקת במיוחד. ואגב, התשובה לְמה בער לסופר יכולה להיות מעין זו ששמו עמוס גוטמן ועדנה מזי"א בפתח הסרט "נגוע": "הסרט הוא על הרצון לעשות את הסרט". כלומר, הדחף יכול להיות בהחלט דחף לביטוי עצמי. אבל נחוץ להרגיש אותו ביצירה.
התחושה הכללית כאן היא שהרומן הזה צועק עליך. הוא מוקצן וגם גדוש, כלומר מרובות בו עלילות המשנה (שאגב לא ברור כיצד כולן נסגרות). היד הקלה על הדק המילים, התחושה שלא כל מילה נבררה בקפידה, גם הוא סממן של הפרזה. אבל למרות ואולי בגלל ההקצנה והגדישה והפזרנות התחושה היא, כאמור, מאולצת והקריאה, בהיעדר רגש טבעי מפכה, הופכת גם לאיטית.
על גב הכריכה האחורית קראתי שהסופר זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ב-2013 וגם שהיצירה שלפנינו זכתה להכרה מוקדמת בדמות תמיכה של כמה גופי תרבות. כאמור, הסופר נוגע כאן בכמה נושאים בעלי חשיבות רבה ומגלה לפרקים כישרון המצאה מרשים ורגש חי. הייתי ממליץ לו בפעם הבאה לחשוב מה חשוב לו לומר. והאִם.
"זאת המנוחה שלך", עידן גרינברג, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, עמודים: 368.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
