ההיסטוריון טימותי סניידר מאמין אדוק בכוחם של לקחי ההיסטוריה לשנות חברות ומדינות. ב-2017, כשראה לנגד עיניו כיצד ארצו מתנכרת לאידיאלים של האבות המייסדים ופותחת שערים למגמות מסוכנות, כתב מה צריכים מנהיגי העולם, ובעיקר ארה"ב, ללמוד מעלייתן ושקיעתן של מעצמות בעבר וגם בעת החדשה. הסכנה לדמוקרטיה מיידית ומוחשית. סניידר חשף את מוראות המאה ה-20 בדגש על מזרח אירופה, לאחר שבילה שנים אחדות באזור, למד את לשונותיו ועקב בדבקות אחר התהליכים הפוליטיים שנגלו עם נפילת הקומוניזם וברית-המועצות.
כמו רבים אחרים הוא תלה תקוות רבות בכוונתן של המדינות שהשתחררו מעולה של מוסקבה לאמץ ולפתח משטרים דמוקרטיים ופתוחים. מנהיגיה של צ'כיה הדמוקרטית ורוחות חדשות שנשבו בפולין ובאוקראינה חיזקו את ציפיותיו. ולדימיר פוטין, הצאר החדש, החזיר את סניידר למציאות הקשה. למרבה האכזבה והזעם הוא גילה כי לא זו בלבד שרוסיה ומנהיגה אינם נוטים לאמץ את הדמוקרטיה והפתיחות, אלא שבמערב מתרבות המגמות של חיקוי דרכו של פוטין. חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן שכנעה את סניידר כי אין מנוס מלהבהיר לקוראיו מה הם מפסידים כשהם מוותרים על הדמוקרטיה. "על החירות", אם כך, הוא הפרק השני של ספרו "על הרודנות".
שני אירועים דרמטיים שהתחוללו בשנים האחרונות - אחד אישי-פרטי והשני היסטורי - השפיעו מאוד על סניידר: האחד, אשפוזו בשל מחלה קשה ומסכנת חיים בבית חולים לימד אותו כמה פרקים מכאיבים על מצבה של מערכת הבריאות בארצו; השני, חיותה האכזרית של תופעת דיכוים ואפלייתם של השחורים בארצו.
סניידר מתמודד עם האבחנה שהעמידו הוגים בין שתי קטגוריות של חירות. המנסח החד והברור ביותר של הסוגיה היה ישעיהו ברלין, שבספרו "ארבע מסות על חירות" נכלל מאמרו החשוב על שני סוגי החירות, השלילית והחיובית. החירות השלילית כל כולה היא זכותו של אדם "לחירות מ...". לא להיות קורבן להגבלות הפוגעות בחירותו. הסוג השני של החירות, "החירות ל...", רדיקלית יותר במסריה. זו זכותו של אדם לא להיות פסיבי במכלול זכויות החירות המוצעות לו, אלא לפעול לעיצובה של חירות במעשה ובפועל הראויה לאדם בן חורין. החירות השלילית, פוסק סניידר, היא סם דיכוי החירות האולטימטיבי. זו דרכה של כל מנהיגות דיקטטורית וסמכותנית בימינו. על כל טענה של שלילת חירות והגבלתה יטען הדיקטטור, שהחירות הרי מובטחת לכל אזרח. כל אימת שייהנה מן הזכויות המובטחות לו ויימנע מניסיון לחבור לאחרים במאמץ לעצב חיי חירות פעילים ומלאים, צודקים ומכבדים, לא יאונה לאזרח כל רע. השליט מדכא הזכויות יתהדר ברשימה של זכויות ותכונות המאפיינות את משטרו כדי לשמור על שלטונו. אחרי ככלות הכול, גם למשטרים האפלים היו מגילות זכויות וחוקות המבטיחות כביכול את אושרו ואת זכויותיו של האזרח. הוא מזכיר לנו שאת חוקת ארה"ב המבטיחה אושר וחירות לכל ניסחו והעלו על נס בעלי עבדים.
השלטון מתהדר בהקפדתו על שמירת כללי "השוק החופשי", על חתירתו ל"ממשלה קטנה" ו"יעילה" שתמנע בזבוזים ותשמור על רווחתו של האזרח. על כלל זכויות החירות השלילית הזו מכריזים ראשי השלטון וביליונרים שימצאו תמיד את נתיב ההתחמקות מתשלום המסים למדינה שהם שולטים בה. השוק החופשי המתנהל כביכול בידי "יד נעלמה", הפועלת לפי כללי הצדק של היצע וביקוש, מופקד בידי מונופולים ובעלי הון שלא מפסידים לעולם מן ההסדרים האלה. סניידר אינו שמח למראה הניצול המרושע והשקרי של רעיון היעילות בפי הנשיא טראמפ וראש שלוחיו, אילון מאסק, שנשלח לסדר את המדינה. רעיון היעילות פוגע בראש ובראשונה בשכבות המוחלשות הנדרשות יותר מכל לסיועה של המדינה, שעתה, כשהיא קטנה ויעילה, לא עולה על דעתה להשקיע כספים לא יעילים ברווחת האזרחים. הביליונרים לא נזקקים לשירותי הבריאות הציבורית. בימי מחלתו הכיר סניידר על גופו את מצוקתה של מערכת בריאות כושלת. הוא מזכיר לקוראיו שתוחלת החיים בפורטו-ריקו "הנחשלת" גדולה יותר מזו שבארה"ב.
מבקרי "על החירות" עד כה הביעו פליאה למקרא הסתירה כביכול של מסרי הספר שלו. הביקורת של סניידר קשה, נוקבת ואינה נמנעת מביטוי האשמות קשות. הוא לא מהסס לתאר את טראמפ או את מאסק בלשון הגינוי והתיעוב המשפילים ביותר. ועם זאת, נטען, הלקח המועבר לקורא אופטימי מאוד. סניידר למעשה מאמין בכוחה של חברה אזרחית שאינה מוכנה לוותר על חירותה ועל חזון של חיים דמוקרטיים שמכבדים את חירותו של כל אדם לעצב את עולמו. כי לצד הזעם והקללה מקפיד המחבר לפרוס דרכי תיקון. כאמור, הוא אופטימי.
תפקיד רב-חשיבות ושליחות מוסרית עליונה הוא מוסר לעיתונות. יש בארה"ב אמצעי תקשורת מרעילים המשרתים את מנגנוני הרשע, אך אין לשכוח את עבודתם של התחקירנים והכתבים שמסכנים את חייהם ואת פרנסתם בלא מורא וחושפים אמיתות קשות. "האמת", טוען סניידר, "היא האויב הגדול ביותר של מדכאי החירות. הם משקיעים הון בפיתוח אמצעי שקר, הסחת דעת ופייק ניוז בניסיון לשכנע את המוני הבוהים באקרנים המטמטמים כי הטוב הוא רע והאמת היא שקר. ג'ורג' אורוול ידע על מה הוא מדבר כשכתב את '1984'". סניידר מפציר בקוראיו לעודד את העיתונות. בימים קשים של כזב ומרמה אסור לוותר על העיתונות החופשית.
סגנונו של הספר ודרך הצגת הטיעונים ייחודיים מאוד. הכותב נמנע מהרחבות מעמיקות ומפורטות של טענותיו, ואת המבקשים סימוכים ותימוכים לפסיקותיו הוא שולח אל הערות השוליים המפורטות. כל סוגיה וטענה נפרסות בפרקים קצרים ומתומצתים, ולקורא נדמה לעיתים כי הוא מוזמן לעיין במניפסט מהפכני. ה"פוליטיקלי קורקט", התקינות הלשונית כמו חזון "היעילות", הם אויבי האמת ומדכאי החירות. קראו, למשל, את הקטע הזה: "אומני מרמה אלה, לולייני האמת והזמנים מרחיקים אותנו מן הדמוקרטיה ומוליכים אותנו אל התחושות שלהם שהם צריכים לשלוט לעולם ולא להישלח אל בית הכלא (מוטיב בולט במיוחד אצל טראמפ אבל גם אצל בנימין נתניהו). אנחנו המשוללים ידע היסטורי ומונהגי החשיבה המוסרית בידי הפוליטיקה שעיקרה מה שהיה הוא שיהיה, מהווים טרף קל בידיהם. מנהיגים סמכותניים מצליחים במאה שלנו לא על ידי הצגת עתיד טוב יותר, אלא בהציגם כל שיחה עליהם כעניין חסר תכלית ואבסורדי".
On Freedom, טימותי סניידר, הוצאה לאור: Crown, עמודים: 345.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
