בדחילו ורחימו, ובלי מסכות, כמצופה מהעת הבית-עלמינית הזאת, אני מבקשת לדבר כאן עם מי שאיבדו. אלו שחסרות בבית, בחדרי הילדים, במיטה הזוגית, את היקרים והיקרות להן מכל. אני מבקשת לחלוק עימכם, דברים שמן העולם הזה, ושלא מן העולם הזה. כך, בפשטות. דברים של רוח ושל גוף, שנעלתי בתוכי זה כשבע שנים, מאז איבדתי את עירד אישי לסרטן הלבלב. הוא בן 60. ואנו זוגיות בת 33 שנים.
"מוות של מפונקים", קראתי לזה אחרי 7 באוקטובר. מוות של "אבל פרטי", בחיים שהפכו לי זרים. חודשים מעטים לאחר מות עירד, כשיצאתי, שדודת כוחות אך לוחמת בנפשי, לכתוב את הרומן על ילדותו - כי כך ביקש, "להיות סיפור" - התפרצו לרחם הנקוב, שבו התהווה "הילד של לגיון הזרים", הנתחים המדממים של "ועודך בחיים", ספרי החדש בהוצאת אלטנוילנד. ועוד קודם לכן, התפרץ הפלאי. ולראשונה גם תבע מעימי הכרה.
במסופר כאן, אני פונה לאהובי. אך הדברים ממוענים כאחד אליכן. אליכם. אל כל מי שאיבדו.
"והנה, מממד עלום, בתדר אחר, חודשים מלכתו, הוא גח כאומר: הנני, ובטוב, אל תבכי" (מתוך "ועודך בחיים")
ועדיין, עירד, אחרי שכתבתי את חזרתך, וביום הולדתך מכל הימים, בקטע בן 13 שורות, על פני ארבע שנים - איך לספר את זה? איך להחזיק בלשוני האנושית חוויה חושית-גופנית, שמחוץ לטווח חמשת החושים, שהפכה את עולמי מן היסוד?! איך להגידה ביושר, מבפנים, ולחלוק בה, בשמחה שהביאה עימה, שהגוף מתכלה אך ההכרה-הנשמה היא נצחית? וכל זאת, כשאנו נכפים בשבעה אינסופית. אני, הסופרת, המספרת, שאין לה מילים. שמאז פטירתך, חיי שהתפוצצו לפניה, ושבו והתפוצצו בעטייה כדי לנשום מחדש בחיים שמעט התאחו, מעט נוחמו - מיד גם צללו למערבולת קוואנטית של אלם והשתאות.
והרי אין מילים לחוויה שכזאת, בשרית-ערפילאית, ובשום שפה עלי אדמות. וזה לא שלא ידעתי מיני חוויות מיסטיות בעברי. ידעתי, התנסיתי בהן, ומגיל רך. ואף כתבתי וסיפרתי עליהן בראיונות, בהרצאות, ובעיקר הפחתי ברוחן ספרים. "מכשפה" קראתי לי לפעמים, "מכשפה", אתה הרציונליסט. אתה, שכל חייך היו גוף-נפש-עפר. אבל כוח הנסתר אינו נשלט. כחצי שנה טרם גילוי מחלתך ידעת חוויית סף-מוות מטרידה כמפעימה, הראשונה בתופעות שאירעו לך סמוך למותך. הפעם שנינו הדחקנו אותן. אך לאחר פטירתך, יצאתי לעמוד סוף-סוף על עצם היותן. ובתוך כך ללמוד על תופעותיי שלי. פעם ראשונה לחדול לנרמל אותן, פעם ראשונה להפסיק לתמרן את נפשי, כדרך שנהגתי שנים.
רק שמה פתאום המילה הזו "התפוצצו"? כשחוויית חזרתך הייתה הוויית אהבה שלמה. טהורה. "אֲהָבָיָה" קראתי לה ב"ועודך בחיים", כשנדרשתי לשווא לפשר רוחה, ונזקקתי להמציא. אני, שבספר הזה לא דמיינתי דבר. ולא בדיתי וייפיתי דבר. ולא, לא חלמתי את חזרתך. אני, שמעולם לא כתבתי מתוך השתעשעות אינטלקטואלית, או לצורך יניקת תשומת לב, או למולך הפרסום. ארבעים שנים שאני מגלגלת בכתיבתי פצע אחד לפצע שני, דבקה בחירותי הפנימית ובאמת, זו שללא כחל וסרק, יהא מחירן אשר יהא בחיי הספרותיים; אלו שלמן ההתחלה היו משולחים וביישניים כאחד, כמי שנמצאת במקום לא לה. והנה, זה. הנה תודעתך-נשמתך ששבה, עירד, כדי מה - להשאירני בחיים? ללמדני חיים?
כן. ובפעם השנייה.
"בקפה מרסנד הצעת לי נישואים. אמרת שאנחנו זוג" (מתוך "ועודך בחיים")
שני ביישנים שהיינו. זוג גלמים שהצמיחו במאוחר כנפיים דבוקות. לאורך כל השנתיים חברות, מערבבים סיאמיות נפשית בזרות בסיסית, ולחלוחית רוח במשיכה גופנית, קרענו זה מזו עור גס של הישרדות, עד שהבנו שקרענו בשר. השבעת אותי שלא נריב כמו הוריך. השבעתי אותך שלא תהיה לי כאבי ואמי. לא היינו כמותם, עקודים בעלי נסיבות חיים מקילות: כבשני בירקנאו, מפעל משפחתי שהוצת, אמהות שהיו מופע נואש מתמשך של בריחה מקרקס. לא, היינו אבודים מהם. גרועים מהם. דיברנו אכזרית כשפת אם. טירופית כשפת אב. שיכללנו את הפצעים שלנו ושלהם, שיהיו בעצמם סכינים. ועם כל זה, אתה הוא שהשבעת אותי (ואנו בראשית החברות) לאסוף את כל שיריי, לבחור את הטובים שבהם, ולהכין כתב יד, כדי "שנשלח אותו להוצאות לאור".
ככה, "שנשלח".
הסיפור הקצר הראשון שכתבתי בהיותי חיילת, והיה לשיר, והתפרסם בשל ומתריס כשלמדתי בסמינר, ואתה ישבת ונתקלת בו בעיתון הספרותי בחנות הספרים-קפה שבדיזנגוף, לא הרחק מביתך. ואז מניח את הקצר, הרמת את העיתון, ובחיוך הססני שאלת את הבעלים: "סליחה, מי כתב את השיר הזה? אתה יודע במקרה?"
ל. איני היה כתוב שם ב-מאת, שאחרי הכותרת המשונה: "אחמד, התרנגול העירוני שלי". וגם אני מחייכת כעת, עירד, לא משם השיר, ולא מפני שלא שגו שם בשם משפחתי. או מפני שצימצמתי את שמי הפרטי כמי שלא באמת רוצה לקחת חלק במשחק. אלא כי שבוע אחר כך, בחדר הארי פוטר שלי, בבית הוריי, כשאחת הדלתות בחדרי היא גב דיקט של שובך הציפורים האלקטרזי שאבי התקין בדירה הקטנה, שבקומה השלישית בבת-ים, הסכמתי סוף-סוף לקרוא בפניך את אחד משיריי. "אני כותבת!" איימתי עליך בשיחת הטלפון הראשונה, ואנו שני עיוורים לקראת פגישה, כאילו יש בתגובתך כדי לחרוץ גורלות. ואמנם, היה. בתום ההקראה, כשנשאתי אליך את עיניי, מצאתי שעיניך דומעות.
לחשת "זאת את?!" כאילו הפכנו בו ברגע לזוג שחקנים בסרט רגשני. אבל שיחקנו היטב. בחוכמת הבטן. בעמקות הלב. שכחנו מעצמנו כליל, ונטמענו בדמויות. הגם שחובה להודות: קיבלנו יופי של תסריט. או שכך: יש בשמיים תסריטאי! מאז פתחתי כל סדנה לכתיבה יוצרת שהנחיתי, כך: "הכלל הראשון בכתיבת סיפור הוא להסיר את האגו כדי שהדמות הנבראת תדבר מקולה". גם אנחנו התאהבנו בלי אגו. בראנו מיתמות זוגיות, מזוגיות משפחה. פיצינו את ילדותנו במציאות חדשה; נעזרים במעט: זה בזה.
בשלהי מחלתך, כשגססת עירד, ובכיתי פעם, מתוך אינספור פעמים, חרש בסלון, הרחק ממיטתך, שמעתי אותך אומר: "את תכתבי, לאה. את תמשיכי ותמשיכי לכתוב", כאילו שלסרט-תסריט הזה אין סוף. האהבה, ולא הפחד ככלות הכל, היא זו שלנצח תתגלגל, לנצח תבקש אהבה.
"והיה השלב ההוא בסולם המסורטנות... היד הלא-מיוסרת שלך שנשלחה להכותני בפעם הראשונה בחיינו המשותפים" (מתוך "ועודך בחיים")
האין הדברים זועקים את עצמם? הפחד למות, רעל הקורבניות שבצדק אם לאו, תחושת האשם על מיטוט המשפחה - האין אלו הרסניים דיים? ובכל זאת, כשאמרת בשלבי המחלה הראשונים, שעלי להתיידד עם האדנוקרצינומה שלך, דרגה 4 בלבלב, להפנים את אסוננו ולהתרגל לבאות, קינאתי בקרצינומה אדנו שלך בכל ליבי, כאילו הקרצת לי פתאום פילגש זנותית.
הייתי ילדותית. הייתי בוגרת. הייתי לאמך. רק לרגע, אמא מאמצת חומלת שמיד גם קימצה באימהותה. והייתי לא-כלום. זה בעיקר.
"ואימך ששואלת אותי בסוף כל ביקור, אם פיזרתי את האפר שלך, ומתי אפזר, ושלא אשחרר אותך למאכל לדגים, או גרוע מזה, ברוח פרצים, ואקח לריאות!" (מתוך "ועודך בחיים")
יש הומור באבל, ומן האבסורד בכאב. למן רגע הפיכתך אותי, עירד, לאישה-לבדה-בעולם, פגשתי שלל מפגני אכזריות וטיפשות מפני המעמד המאיים של המילה המטומטמת כל כך - אלמנה. הזוג שחדל להזמין אותי למפגשי הידידים בשבתות, השכן הקשיש שלפתע נמנע מלומר לי שלום במדרגות. ובמקביל, המחזר שקרץ לי לפרק ב' בשבעה על אשתו, ואתה עוד חולה. ומן העבר האחר, כל סוכני הביטוח שלא מנעו מעצמם לנסות לעשוק גרה ויתומה ואלמנה.
אך כמו משומקום, כפי שהעולם היה כעת, נזכרתי בדבריך: אספי ובחרי את הטובים שבהם. למעט שלא היו בהם רשעים. אלא שמפני שעסקינן בבשר ודם שפוחדים פחד מוות משבריריות החיים, מהיותם שורצי צער, עסקינן בנכויות אהבה.
במידה שווה, שנאתי ונדהמתי לגלות, שהצער בעצמו שורץ חיים, שהחיים הם טרנספורמציה מתמדת של חיים אחרים. עמלתי לקפוא בזמן. פחדתי לשכוח אותך. היום ההוא, שבו נעמדתי דחלילה חרדה באמצע הרחוב מפני שלא זכרתי פתאום באיזה צד צמחה השומה שעל צווארך, מצד שמאל או ימין. ותיעבתי את תלותי בתמונות.
וזה לקח שנים. שנים כוחניות שגזלו אונים מחיים שגם כך היו מדי מורכבים, ולקינוח - שנת מחלתך. חשבתי על מירי בת ה-24, גיבורת הרומן הראשון שלי, "גאות החול", שהיה בכוחה להקים אוהל בקריית שאול, על קברו של בעלה, חלל צה"ל, כדי להמשיך בזוגיות שלהם מהיכן שנקטעה. חשבתי על הדחף שגרם לי לכתוב סיפור על אלמנה בגיל שבעצמו היינו אהבה צעירה. בהתאלמנותי הלא-ספרותית, בגיל 56, עם ותק הזוגיות, אני, לא-גיבורה בעליל, נאטמתי, (ועודני לפעמים), בחללית של מים עומדים. מחזיקה בזוג של צרור מפתחות, בזוג תעודות זהות, בזוג פנקסי קופת חולים, בזוג מברשות שיניים (אחת עבשה). כי זוג.
ואיך לשכוח את פניו של מאבטח אחד ששלף מתיקי את נר הנשמה שתמונתך שעליו מטקס הפרידה, הושחתה בנשיקותיי.
אבל בוקר אחד התעוררתי לא בוכה. מין בוקר, כמעט ספרותי, שפתח מבלי דעת בריסון רחמיי העצמיים, כאילו היו כלב טפול פרעושים, שעקץ ונשך את עצמו. אי-הכוחות היו לכוחות. מי העיפוש למי תהום. וכששיחזרתי בזיכרוני ביום פרוע אחד במיוחד, את צחוקך, את כל מחוות צחוקך - הצחקתי את עצמי. ואז גם התחלתי לעכל סוף-סוף לתוך חיי את פלא התקיימותך.
עליתי לקראתך בסולם התדרים.
"ובין עדות לעדות, בין אבל קוסמי ללבדוּת, רוחי סובבת רוחך" (מתוך "ועודך בחיים")
הענקת לי את זלדה כבר בחברות. ושום זמן לא יעזור, בכל פעם שאקרא את אהבתה לבעלה ב"שלומי קשור בחוט אל שלומך" - אתחיל לבכות. פעם, ואבלי צעיר, בכיתי מהשיר ברדיו, כשהתארחתי על אחד הספרים. אמרתי אז, שבורת קול, שאני יודעת שאתה עימי, והבכתי את המראיינת האהובה עליי מאוד. אך התקשיתי להתאפק. למה להתאפק עם האמת? היא חסרה היום כל כך. היא מצרך נדיר. כל שצריך הוא להנמיך את האגו, את התייחסותנו לאידיאולוגיה כלשהי, לחומר, ודאי למדע, כאילו הם דת, ולהקשיב לעדויות. מיליונים שידעו עד כה חוויות סף-מוות, אנשים מן השורה, בני כל התרבויות. "כל מי שעוד סקפטי באשר להיותנו אנרגיה, ולפיכך להישארות התודעה לאחר המוות, הוא המיושן", אמר פרופ' אדוארד קלי, מוותיקי החוקרים בנושא, באחד הראיונות.
רבות למדתי על עצמי מהאבל. חקר הנסתר ענה בענווה. אבל את שידעתי על בשרי, איש לא ייטול ממני, סקפטי ("עוד מאירופה"), פוסל, או לא. ובאותה נשימה למדתי לדעת שאינני יודעת. שהחיים, שמיים כאדמה, הם מסתורין.
אתמול, כשניגשתי לסגור את תריסי המרפסת, ראיתי בפריחת הסיגלון תחת ירח במילואו, ושוב חשבתי אלוהים. לא זה של גולדקנופף ודרעי כמשל. אלא זה שהוא הוויה מעל לכל השגה. זה שהוא בשאלה. אחרי שנשרף באושוויץ, כמאמר אבי, ונשרף עם מפעל אביך, עירד, הוא שב לליבי עם מתנת חזרתך. ומצפן בליבי, הוא פותח דרכים: לא מבטל את התבונה והספק, מאיר על התיימרותנו לשליטה, כמו על נכונותנו להישלט, להתבצר, למכור את בצלמו. האם העת הזדונית הזו, ומבחירותינו אנו - והרי אין בנו אחד-אחת (ואני ביניכם), שלא הוספנו משלנו לאש המכלה - אינה מוכיחה לנו מה פחד, אגו, התקרבנות והאדרת החומר, עלולים לחולל? אם לא אהבנו לרענו כמונו, כי אז לפחות "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
"הטוב רק נראה חלש", שלחת לי פעם, עירד.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
