את דבריי הקצרים על ספרה החדש של שרה סבירי, "טעמם של דברים נסתרים", העוסק במיסטיקה של האסלאם, בסוּפִיוּת, אפתח בסיפור על המיסטיקאית הסופית המפורסמת רַאבִּעָה אל-עדוויה, בת המאה ה-8, סיפור המבטא את התעוזה של הדרך הסופית, וההליכה מעבר לניגודים המקובלים בחיי הדת והקהילה הרגילים. כך מספרת סבירי את הסיפור: "רַאבִּעָה צועדת בחוצות העיר בצרה כשבידה האחת דלי מים ובשנייה לפיד בוער. 'לאן את הולכת', שואלים אותה, 'ומה הלפיד והמים שאת נושאת?' 'את המים אשפוך על אש הגיהינום ואכבה אותה, ובלפיד אבעיר את גן עדן', היא עונה, 'לבל ידמה מישהו שאני עובדת אותך, אלוהי, מתוך פחד מאש הגיהינום או בתקווה לגן עדן. מאהבתי אני עובדת אותך, לשמך ולשם עצמך'".
2 צפייה בגלריה
"מפגשי האוהבים": מיניאטורה פרסית המתארת את הקדוש והמיסטיקן מימי הביניים, אחמד ע'זאלי, משוחח עם תלמיד, 1552
מי היו הסופים? הסבר אחד מציעה סבירי בשמה של המורה הסופית שלה בלונדון, אירנה טְוִוידִי, שאמרה בשם המורה הסופי שלה, מהודו, גוּרוּגִ'י: "הסופיות קיימת מאז ומעולם — זוהי החכמה הקדמונית. אלא שלפני הנביא לא היו נקראים סופים. בשם זה נקראו רק מאות אחדות אחרי מותו". תשובה זאת שולחת אותנו אל הזמן שקדם לאסלאם, ומדגישה כי המיסטיקה הסופית היא ביטוי ספציפי של המיסטיקה האוניברסלית, האנושית, אשר קיבלה ניסוח מוסלמי רק לאחר זמנו של מוחמד. המושג מיסטיקה עצמו, כפי שמדגישה סבירי, עם מקורותיו היווניים והנוצריים, זר גם לערבית וגם לעברית, גם ליהדות וגם לאסלאם, וסבירי מחליפה אותו בביטוי המקראי "חָכְמַת-לֵב" (שמות ל"ה, ל"ה), ומסבירה: "בערבית אין מילה מיוחדת למיסטיקה. בדרך כלל משתמשים בתַצַוֻּף — דהיינו סופיות — כשם גנרי: למיסטיקה יהודית, למשל, קוראים אַל-תַּצַוֻּף אַלְ-יַהוּדִי". סבירי מדגימה כיצד במסורת הסופית, עצם ההגדרה סופיות נתפסה ככישלון ולא כהצלחה של המסורת, כביטוי להתקבעות שלה, וכך למשל היא מביאה את תשובתו של שִבְּלִי, בן המאה ה-10 בבגדאד, על השאלה למה נקראים הסופים סופים: "הסופים נקראים סופים בשל שארית של נַפְס שנותרה בהם. אלמלא כן, לא היה דבק בהם שם כלל"; הנַפְס היא הנפש, אבל היא גם העצמיות והאגו.
בספר לא ארוך זה, כמו גם באנתולוגיה המקיפה "הסוּפִים" שקדמה לו, בולט הצורך למסור חוכמה רוחנית לא באמצעות תורה סדורה, מחולקת לסעיפים ולשלבים קבועים, אלא באמצעות רמזים אנקדוטליים וסיפורים מפתיעים, המעבירים את האחריות ללימוד מן המורה אל התלמיד; במסורת הסופית הצטבר לימודם של מורים רבים, ואלה מצביעים על דרכים שונות, ולא על דרך אחת, כי אולי אין דרך אחת. לכן מצטטת סבירי את סֻלַמִי, בן המאה ה-10-11 מנישאפור, אשר מצטט ב'איגרת בעלי הגינוי' מדברי קודמו: "אַבּוּ בַּכְּר פַארִסִי אמר: הטוב שבבני-אדם... יודע... כי מלבד הדרך שבה הוא הולך אל אלוהים, יש עוד דרכים רבות". על כן יותר מאשר תורה סדורה, או קאנון, האופי של המסורת הסופית הוא של יצירת אנתולוגיות בכל דור ובכל מקום, ולכך הצטרפה שרה סבירי עצמה באנתולוגיה הגדולה שלה 'הסוּפִים', שראתה אור ב-2008 (עם מקורות מערבית, פרסית וטורקית, ובספר הנוכחי גם מאנגלית), והייתה פרויקט כביר גם בהעברת החוכמה הסופית לעברית, אבל גם ביצירת מכלול מרתק וחד-פעמי בתכניו ובסידורו של המסורות הסופיות. האנתולוגיה עצמה תורגמה לערבית, על ידי נביה בשיר, והפכה לאנתולוגיה סופית, ולא רק אנתולוגיה על אודות הסופיות.
הדרכים הרבות אל אלוהים קיימות במסורות של דת אחת, ובדתות שונות; על כן על השאלה החוזרת, הכמעט-נצחית, האם רב המשותף או המפריד בין מסורות מיסטיות שונות, בלשונות שונות, בתקופות שונות ובמסגרת דתות שונות? הספר לא עונה במפורש, אך רומז לכפילות: הדמיון והקרבה בין השאלות שהעסיקו את חכמי הלב המוסלמים לאלו שהעסיקו חכמים מדתות אחרות, ולאלו שמעסיקים גם מחפשים בני ימינו, הוא מפתיע; ומנגד המסורת המוסלמית הסופית ייחודית, והלימוד שלה מציע התבוננות חדשה ותובנות מפתיעות. הגישה המדגישה את המשותף לדתות השונות באה לידי ביטוי בספרה של סבירי בשיר שכתב אחד מגדולי המיסטיקאים, אִבְּן עַרַבִּי, יליד אנדלוס, בן המאה ה-12, בספרו "מתורגמן התשוקות", מתוך תודעה שבה העיסוק המיסטי מצוי מעבר להבחנות הארציות בין ממסדים דתיים שונים: "לבי נכון לקבל כל צורה:/ אחו לאילות,/ מנזר לנזירים נוצרים,/ מקדש לעובדי אלילים,/ כַּעְבָּה לעולי הרגל,/ לוחות התורה/ ספר הקֻרְאַן./ דתי היא דת האהבה/ להיכן שגמלי האהבה נושאים אותי/ שם דתי, שם אמונתי".
במיסטיקה הסופית אפשר להבחין בשני כיוונים שונים אך משלימים: הרצון לדעת והרצון לחוות. בידיעה מבקש המאמין הדבק, חכם הלב, לדעת את האלוהים ואת נפשו, את העולם ואת האמת. בחוויה הוא מבקש לחוות את ההתקרבות אל האל ולעצמו, עד הורדת כל המסכות והמחסומים, המבחינים בינו לעולם ולאמת. חוויה זאת אינה מתווכת בעיקרה על ידי לימוד מסורתי מן הספרים הקדושים, אלא על ידי המורים והניסיון, ולצד התקדמות היא מכילה גם נסיגות וקפיצות. סבירי לא מהססת לקשור, כפי שראינו, את הלימוד הסופי למקורות יהודיים, וכך היא מביאה פסוקים מן המקרא כדי לבטא רעיונות סופיים, כגון "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה', ב'), ובהמשך הספר היא גם מצטטת משוררים בני המאה ה-20, כגון זלדה ונתן זך, ואפילו שואבת מדיאלוג בסדרת טלוויזיה טורקית, על המשורר הסופי כותב הטורקית יוּנוּס אֶמְרֶה, בן המאות ה-13-14: "יש הרבה מבחנים, אומר השֵיחְ' ליוּנוּס, לפעמים מבחנים בתוך מבחנים. אבל המבחן הקשה ביותר הוא מבחן האהבה. זוכר את לַיְלַא? זוכר את מַגְ'נוּן לַיְלַא?... האם אפשר להגיע לאהבת אלוהים מבלי לאהוב קודם את לַיְלַא?"
על מפגשה עם הסופיות כותבת סבירי באופן אישי וביוגרפי: "המפגש עם חוכמת הלב הסופית שינה את חיי, הנחה אותם והאיץ תהליכים ותהפוכות שעברו עליי. פגישות עם אנשים ונשים השאירו בי חותם שהזמן לא מחה; למדתי לקרוא בין השיטין ולהבחין בין הגלוי לסמוי". הטרנספורמציה שסבירי מתארת בחייה משמשת לה גם כמשל לדרך הסופית, הנפתחת בהתעוררות הנפש והיפוך הלב, המובילים אל היציאה למסע, הנשען על הגעגועים והאהבה, אף האהבה למה שקודם לכן לא הכרנו או זיהינו. מתוך אלו נפתחות להולך בדרך גם פרספקטיבות חדשות ליחס שבין נפשו לעולמו, ובינו לבין קהילתו. סבירי מנסה לתווך את מטרתם של הסופים, ואת הדרכים שבהן הם עוברים, בספרה הנוכחי: לדבריה גֻ'נַיְד, המורה מבגדאד, בן המאה ה-9, כתב שמשאת נפשו של אוהב אלוהים היא: "שתחזור אחריתו אל ראשיתו ויהיה כמו שהיה לפני שהיה". סבירי מפרטת רבות, בהתבוננות פנימית, על רגש האהבה, המוכר לנו מזיכרון ששכחנו, לדבר קדמון שהוא מקור הדברים לפני פיצולם, ושעד שלא נבטל את העצמי שלנו לא נצליח לאהוב אותו באופן מוחלט, ללא מגבלות של אגו ונבדלות. הדרך הסופית מאפשרת לנו להיזכר ולחוש את תחושת הגעגוע שאינה מצביעה באופן ברור על מושא געגועים, יכולת המתגלה בכל אדם כאשר הוא מתעורר ממצב השינה של חייו, וחוויית הגעגוע מעוררת אותו לצאת למסע ולעזוב את מקומו.
הדרך שבה עובר חכם הלב מכילה תחנות ומצבים (מַקַאמַאת וַאַחְוַאל), ומצבים אלו הם קוטביים: תקווה ופחד, יראה ואהבה, קרבה ומרחק, אינטימיות ובדידות, חוסר אונים ותעוזה, היעדר ונוכחות, כיליון והישארות. מצבים נפשיים אלו הם גם מצבי העולם, גם שלבים בסולם אל האל, וגם מקבילים לקוטביות אצל אלוהים: הוד ויופי, דין וחסד, אינסוף ואחד, קרבה מוחלטת ומרחק מוחלט. אִבְּן עַרַבִּי ציטט את דברי אַבּוּ סַעִיד חַ'רַּאז, בן המאה ה-10 בבגדאד, שאמר: "איך יודעים את האל? בכך שהוא החיבור של הניגודים, כפי שהוא אומר בקוראן (57, 3) 'הוא הראשון והאחרון, הגלוי והנסתר'". אין ערך לידע תיאורטי על הדרך, והחכם מוכרח לצאת לדרכו בעקבות הרמזים וההשראה שקיבל מדרכם של אחרים.
סבירי עצמה היא גם מורה סופית, המלמדת אותנו: "האוהבים קוראים לאהובם בכל השמות". הספר, כאשר הוא מצטרף אל קודמו, האנתולוגיה "הסופים", מהווה פרויקט חיים שלם של שרה סבירי, המצליח גם להעניק לנו את החוכמה הסופית הרחבה כים והעמוקה כמותו בעברית, וגם ליצור מפגש מסורות, המודע לכך שאינו מפגש ראשון אלא נקודה נוספת בתוך רצף, בין העברית לסופיות, ולכן גם בין היהדות לאסלאם, ובין לבטיו של האדם בן זמננו לחכמים בני ימי הביניים, באופן עשיר ומרתק, ובשילוב נדיר של לימוד אמיתי וחוויה הופכת לב.
"טעמם של דברים נסתרים", שרה סבירי, הוצאה לאור: מאגנס, 236 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
