בשנת 1930, בכתב העת "גליונות" בהוצאת מרכז התאחדות הגננות בא"י, פרסם משורר וסופר הילדים הפורה לוין קיפניס את השיר "בר כוכבא", שהולחן על ידי מרדכי זעירא והצליח, עקב פשטותו, ליצור מעין תמצית מרוכזת של כלל מאפייניו ההרואיים של בר כוכבא כפי שהזיכרון הציוני והלאומי ביקש לעצבם:
אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,/ בַּר כּוֹכְבָא שְׁמוֹ./ אִישׁ צָעִיר, גְּבַהּ קוֹמָה,/ עֵינֵי זֹהַר לוֹ./ הוּא הָיָה גִּבּוֹר,/ הוּא קָרָא לִדְרוֹר,/ כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,/ זֶה הָיָה גִּבּוֹר!/ גִּבּוֹר!// פעם אֶחָת קָרָה מִקְרֶה -/ הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב -/ בַּר כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי/ וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב./ מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה!/ אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא/ הִתְנַפֵּל הָאַרְיֵה/ אַרְיֵה!// אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא/ מַה גִּבּוֹר וָעַז/ קָפַץ רַָכַב עַל הָאַרְיֵה/ וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס./ עַל הַר וָגַיא הוּא שָׁט,/ וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד,/ כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף:/ בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד!/ הֵידָד!
השיר מתאר בצבעים עזים ומיתיים את מנהיג המרד כנגד הרומאים שהתרחש בארץ ישראל בין השנים 136-132 כגיבור שגיב כוח, צעיר וגבה קומה, בעל עיניים זוהרות, האהוב על כל העם כולו ומוליך אותו אלי קרבות מפוארים. מתוך שלל מאפייניו המיתיים של מנהיג המרד, ששמו האמיתי הוא בכלל שמעון בר כוסבה, מתמקד לוין קיפניס במאבקו של בר כוכבא עם אריה שהפך, עקב הצלחת השיר, למאפיין המזוהה ביותר עם דמותו של בר כוכבא.
חשוב לציין כי בכל המקורות ההיסטוריים המצויים בידינו על אודות המרד ומהלכיו (והם אינם מקורות רבים) אין בידינו ולו בדל של עדות כי שמעון בר כוכבא נפל בשבי הרומאים (יש לנו עדויות על האופן שבו הם הרגו אותו, אך לא על נפילתו בשבי) ובוודאי שאין כל עדות למאבק שלו, כגלדיאטור, עם אריה בזירה. עם זאת, לא היה זה לוין קיפניס שהמציא את סיפור המאבק בזירה ככלי להאדרת דימויו המיתי של בר כוכבא כלוחם אדיר הגובר על אריות (חשבו על האנלוגיה לשמשון הגיבור למשל), כי אם סופר יהודי-גרמני נשכח ולא מוכר בשם שמואל מאייר שפרסם בשנת 1840, כ-90 שנה לפני לוין קיפניס, רומן בגרמנית לבני הנעורים בשם Simon Barcocheba, der Messias-König ("שמעון בר כוכבא, המלך המשיח").
זהו אפוס רחב יריעה הנעזר ברסיסי המידע ההיסטורי שיש בידינו על אודות המרד ומנהיגו כדי לטוות רומן היסטורי בדוי ורב-עלילות המתאר את בר כוכבא, את אהובתו קטורה, הנופלת בשבי הרומאים ומשמשת בידם כקלף מיקוח, את החלטתו של בר כוכבא להסגיר את עצמו לידי הרומאים כדי לשחרר את אהובתו, ואת ניצחונו ההרואי על האריה לעיני ההנהגה המדינית והצבאית של הרומאים ההמומים.
יש לומר כי חיבורו של שמואל מאייר היה חלק מגל ספרותי שהחל להתפתח באמצע המאה ה-19 ביהדות גרמניה, שביקש, בעזרת ספרות פופולרית, לעצב או לתאר מחדש את חייהן של דמויות שונות מההיסטוריה היהודית שנתפסו בעיני מחבריהן כבעלות שיעור קומה וככאלו שהקורא יוכל למצוא בהן עניין ואף יוכל ללמוד מאורחות חייהן.
חיבורים אלה, שהיוו למעשה את ראשיתו של הרומן ההיסטורי הלאומי היהודי, נולדו מתוך מהלך היסטורי-ספרותי רחב שהתרחש בגרמניה, שתכליתו יצירת עבר גרמני ספרותי אחיד הנשען על "רוח העם הגרמני" המשתקפת דרך גיבוריו ההיסטוריים, וכתגובה לו. כפי שמראה ניצה בן-ארי, היהדות הגרמנית בת התקופה ניצבה בפני דילמה מורכבת: "היא ראתה את עצמה שותפה לגיבוש רגש לאומי גרמני ולמלחמת התרבות (Kulturkampf) של ביסמרק, אך ביקשה להצטרף אליו במעמד של תרבות ייחודית ושוות ערך". למעשה, עקב אופיו הבדלני והלאומי של הרומן ההיסטורי הגרמני, הודרו היהודים אל מחוץ לו דווקא בתקופה שבה הם ביקשו להפוך לחלק מהתרבות הגרמנית. כתוצאה מכך נוצר פיצול שבו היהודים לקחו מהתרבות הגרמנית את הרוח הלאומית ואת המודל הספרותי, אך העניקו לאלה תוכן ייחודי, תוכן המבקש להעמיד, בעזרת דמויות מופת ואירועים מכוננים, את תקופת הזוהר של העם היהודי בימי הביניים ובעת העתיקה.
מבר כוכבא ועד יוסף טרומפלדור
כחלק ממהלך זה, בר כוכבא, שהיה דמות עלומה ונשכחת כמעט לחלוטין בימי הביניים ובראשית העת החדשה, נשלף על ידי שמואל מאייר ממרתפיה של ההיסטוריה היהודית והפך לדמות מופת. במרכזו של הרומן עומד המאבק עם האריה בזירה ומתואר באופן הבא (התרגום מגרמנית נעשה על ידי רועי גרינולד): "שמעון הובל בידי מחלקה גדולה של חיילים נושאי-רומח אל הזירה. האמפיתיאטרון נמלא לאיטו בהמון אדם. [...] על שפת החפירה שהקיפה את הזירה הסבו על כסתות אנשי החצר, האבירים, הכהנים והפרפקטים. מאחור, על מושבי האבן הערומים, ישבו החיילים הפשוטים, ומעליהם, ביציעים, הצטופפו בני הארץ. [...] אריה רעב שוטט ביניהם והמתין בקוצר רוח לטרפו.
"קצרי רוח היו הרומאים, וכמעט לא עצרו כוח להמתין למחזה שהיה להם כה מפעים ביופיו ומוראותיו. עוד יותר מכך, קצרה רוחם של בני ישראל. הם ראו בקרב את משפטו של האל. הם האמינו, כי כשם שהגנו על דניאל בגוב האריות, כך יגנו השמיים על בר כוכבא שלהם כשיזנק לזירה וכי הוא המלך-המשיח הבא לציון.
"אחר כל הדברים האלה נתן הנציב את האות. השער נפתח ושמעון נכנס אל הזירה, ערום ובלי כל מגן לגופו. האריה זינק לעברו בחמת זעם, אך נרתע לאחוריו בראותו את העלם השלו והבוטח עומד כצוק איתן ומישיר מבט אל עיניו הלוהבות ביקוד-הרצח. עד מהרה התעשתה חיית הטרף, פסעה פסיעות אחדות סביב, פערה את פיה בנהמה והתנפלה על יריבה. זה האחרון חש כבר בהבלו הרותח של האריה, אך חמק ממנו. הוא הסתובב כהרף עין, ניתר על גווה של החיה, והכה בעורפה עד כי התנודדה על רגליה. [...] במהלומת אדירים כופף (שמעון) את השער על ציריו ויצא, רוכב על גב האריה. החיה המשולחת חלפה בדהרה על פני הר וגיא ונשאה אותו אל המרחקים".
שמואל מאייר אומנם היה זה ש"המציא" את האריה, אך ספרו לא זכה לתהודה רבה. מי שהפך את סיפור האריה לאלמנט המוכר ביותר בביוגרפיה המדומיינת של בר כוכבא הוא סופר בשם קלמן שולמן, שהיה מתרגם פורה ומחברם של רומנים פופולריים. בשנת 1858 הוא פרסם בעברית את הרומן "ספר הריסות ביתר: והוא ספור נפלא על דבר גבורת בר כוכבא וחרבן ביתר ביד אדריינוס קיסר רומא", שזכה לפרסום רב ואף תורגם לשפות שונות, בהן אנגלית ולאדינו. בעברית מקראית, מלאת הוד ופאתוס הוא חוזר על עיקרי סיפור המאבק עם האריה ואגב כך מקבע אותו בתודעה הלאומית:
"שמעון התייצב קוממיות מול האריה ויורה בו חצי עיניו בלי כל פחד ומגור. והאריה נבהל ונחפז וניתר ממקומו - כעשרה צעדים נסג המשחית הזה אחורנית, וינהם רגעים מעטים ויחלוף רוח ויגבר חיל ויקפוץ שנית בשאגה נוראה על שמעון [...] שמעון אשר עמד עד כה כהר איתן וכסלע מצוק, מהר ויסב אחור, וכחץ מקשת עף ויעל וישב על עבי גב האריה ובעזוז ידו מחץ ראשו וערפו ולא השיב ידו עד כי הממו בתגרת מהלומת אגרופיו [...] ובתוך הסער הגדול והשאון והתמהון ההוא, מהר רוכב האריה וירכב ויחץ את ההמון הגדול, ובין רבבות אדם סלל לו מסלה, ויגע עד שער הבית ויסע בחוזק יד את הבריח עם המשקוף וימלט על נפשו, והאריה נשאהו במרוצה נמהרה, העלהו הרים ויורידהו בקעות עד כי נעלם מעיני הרואים".
מכאן ואילך, עקב הפופולריות הרבה של 'הריסות ביתר', מופיע מוטיב האריה בחיבורים רבים ומגוונים, והופך למעשה לדימוי המוכר והמזוהה ביותר עם דמותו של שמעון בר כוכבא. במאי 1883 מעלה אברהם גולדפאדן את המחזה היידי "בר כוכבא", הזוכה להצלחה גדולה. בשנת 1903 מפרסם שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ביתרה", שבה מתואר בקצרה הקרב עם האריה ויציאתו ההרואית של בר כוכבא מהזירה ובשנת 1905 מפרסם ישראל בנימין לבנר בחוברת הילדים "החיים והטבע: עתון שבועי מצויר לבני הנעורים", עיבוד מלא לרומן של שולמן. מהלך זה מגיע לשיאו בשנת 1930 כאשר לוין קיפניס מפרסם את השיר הקצר והקליט "בר כוכבא", ובכך מקבע סופית את מעמדו של האריה כייצוג המוכר ביותר של מרד בר כוכבא בשיח הפופולרי הציוני והישראלי.
אך זו אינה תחנתו האחרונה של האריה התשוש ורב-העלילות של בר כוכבא ביצירתו של לוין קיפניס. לאור הצלחתו הרבה של השיר החליט קיפניס לבנות עליו שכבה מיתולוגית נוספת ולקשור את דמותו של בר כוכבא בלוחם אגדי אחר, בן זמנו של קיפניס, יוסף טרומפלדור. בקובץ סיפורים המוקדש ליום תל חי (י"א באדר), שראה אור בשנת 1943, מפרסם קיפניס סיפור בשם "ארי האבן" או "אריה שאג", ובו הוא יוצר זיקה ישירה בין האריה של בר כוכבא ובין פסל אריה-האבן המוצב בתל חי, שנוצר בשנות ה-20 על ידי הפסל אברהם מלניקוב לזכר שמונת הרוגי קרב תל חי:
"לפני שנים רבות היה הדבר. אריה גדול נראה בארץ ישראל, רעמתו פרועה, עיניו בוערות והוא מקפץ בהרים ובעמקים, משוטט בשדות וביערות... הכל יודעים מיהו האריה הזה. הוא האריה אשר רכב עליו בר כוכבא הגיבור ונלחם ברומאים, וכאשר עלה בר כוכבא השמימה להאיר בין הכוכבים, נשאר האריה לבדו. עמד האריה ושאג 'מיהו הגיבור אשר יעלה וירכב עליי להלחם ברומאים?' אך לא נמצא גיבור כזה [...] (עד ש)קם גיבור בגליל, יוסף הגלילי... ביום הוא עובד, חורש וזורע ובלילה שומר הוא, שומר הגליל. לב האריה התחיל פועם בו בחוזקה: הנה קם הגיבור! הנה הופיע!"
אלא ששמחתו של האריה אינה נמשכת זמן רב. יוסף הגלילי, הוא יוסף טרומפלדור נופל בקרב והאריה שבע הקרבות פוסע למקום נפילתו, שואג שאגה אחרונה ואיומה ומתאבן תוך כדי שאגה.
שיריו וסיפוריו של לוין קיפניס על בר כוכבא הם תחנה חשובה ומרכזית בכינונה של מסורת ספרותית ותרבותית על אודות מפגשו ומאבקו של שמעון בר כוכבא עם האריה. העובדה שסיפור נטול כל אסמכתה היסטורית או ספרותית של ממש הפך לאחד המאפיינים הבולטים והמזוהים של בר כוכבא בדימוי הישראלי והציוני, מדגישה את התפקיד המכריע והמורכב שיש לספרות בכלל ולספרות הפופולרית בפרט בעיצוב תודעתה של קהילה לאומית. טמיעתו המהירה של סיפור האריה והפיכתו למאפיין המזוהה ביותר עם בר כוכבא בשיח הישראלי הציוני ממחישה את היחס הדיאלקטי והמורכב של הציונות לעבר: מחד, עומד הרצון או הצורך לגייס את העבר כדי ליצור דימוי של רצף קיום יהודי המדלג אל מעבר לגלות ומכונן זהות יהודית, שראשיתה בארץ ישראל הקדומה ושעיקר עיסוקה ומרצה מופנה למאבק עיקש בנוכחותו של כובש זר. מאידך, אותו צורך עצמו חותר תחת המידע ההיסטורי הקיים, שהוא מטבעו דל ומוגבל, ודורש את יצירתן של מסורות סיפוריות חדשות, הנדמות כקדומות ומוכרות, הבוראות מחדש את גיבורי העבר על פי צרכיו המשתנים של ההווה.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
