בכל מוצאי שבת, יחד עם חברי ניר עוז ומאות רבות של אנשים מכל רחבי ישראל, אנו מתכנסים ברחבת הספורטק של כרמי גת לעצרת השבועית למען החטופים. בשונה מהעצרות וההפגנות ברחבי הארץ שיש בהן, מטבע הדברים, דבר מה רועש והן מלוות בתופים, מאגפונים וקריאות קצובות נגד ממשלה ומהלכיה, העצרת של ניר עוז היא שקטה, מעין דממה דקה של אבל ומכאוב על האסון הנורא שפקד את הקהילה הקטנה והמאופקת הזו. בכל שבוע עולים נציג או נציגה של הקיבוץ לבמה ומספרים על בן או בת משפחה שנחטפו או נרצחו: אח, אחות, בן זוג או הורה. הסיפור המשפחתי שלהם כרוך תמיד בסיפורה של קהילת ניר עוז כולה: עם מי הוא עבד במפעל, מי הייתה המטפלת שלו בבית הילדים, עם כמה מהחטופים האחרים הוא נהג לשבת בפאב של הקיבוץ וכך הלאה.
אנו, שאיננו חברי ניר עוז, לומדים לאט לאט להכיר את השמות ואת הקשרים המורכבים ביניהם ואגב כך לנסות ולדמיין את סיפורו של מקום שהיה, עד ה-7 באוקטובר, קיבוץ קטן ולא מוכר על גבולה של עזה. 7 באוקטובר הפך באחת את הקיבוץ הקטן הזה לסמלו הבולט של מחדל ההפקרה האיום, קיבוץ שרבע מחבריו נחטפו או נרצחו והצבא הגיע אליו רק לאחר שאחרוני מרצחי חמאס עזבו אותו. מאז אותו יום נורא רבים בישראל ובעולם יודעים היכן מצוי קיבוץ ניר עוז (למעט ראש הממשלה ושלל שריו שהתקשו, ועודם מתקשים, למצוא את הכביש הקטן המוביל אליו) אלא שאותה ידיעה כרוכה בסוג של אובדן נוסף: של האנונימיות, של מאפיין חשוב בזהות הקהילתית שלהם, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: "אף אחד לא יודע איפה זה". כיום רבים אולי יודעים היכן נמצא קיבוץ ניר עוז אך מעטים מאוד מכירים את ההיסטוריה שלו ואת מאפייניו הקהילתיים והאידיאולוגיים הייחודיים.
על כך בדיוק מבקש הספר "אני מניר עוז" לענות. עורכות הספר בנות הקיבוץ, סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה, נטלו על עצמן משימה מסובכת ומורכבת והיא לספר סיפור של קיבוץ שכל כולו צבוע בצבעו של האסון הנורא שפקד אותו. "כל מבט על המקורות ההיסטוריים", כך הן אומרות, "עובר דרך הפילטר שנוצר ב-7 באוקטובר". הן מודעות לכך שה"פילטר" הזה יכול להוביל לאידיאליזציית יתר של התנועה הקיבוצית בכלל ושל ניר עוז בפרט: "כמה קל לצייר קיבוץ כמקום מושלם. מרחב שבו גדלים 'ילדי השמש' ש'היו העתיד'. יש מערכת תרבותית שלמה שתומכת בתפיסה זו". אל מול דחף האידיאליזציה הזה, ששורשיו כך הן מודות עמוקים בתנועה הקיבוצית עצמה, הן מבקשות לספר סיפור אחר: "האם נרצה לזכור את ניר עוז כמרחב מושלם או דווקא הזיכרון שלו כמקום מורכב יהיה נכון יותר ואמיתי? השאיפה", כך הן מגדירות, "היא להציג סיפור מפוכח עד כמה שניתן".
ובאמת הספר הוא הזמנה לעשרות סיפורי חיים פשוטים ונטולי גינונים של בניו ובנותיו של הקיבוץ שנולדו וגדלו בו החל משנות ה-60 ועד ראשית המאה ה-21. אלו הם סיפורים של בני ובנות הקיבוץ שגדלו בו, רבים מהם עזבו אותו בשנות ה-20 או ה-30 לחייהם, אך ראו בו תמיד סוג של בית אליו הם שבו, ואותו הם גילו מחדש לאחר אסון 7 באוקטובר.
יופיו של הספר טמון כאמור בשני מאפיינים המלווים את הסיפורים כולם: פשטות וכנות. כוחם של שני המאפיינים הללו הוא כה רב עד שלעיתים כקורא אינך יודע אם הדברים ממוענים אליך, מי שלא גדל בקיבוץ, לא מכיר את פינותיו הנסתרות, לא יודע היכן הייתה ממוקמת הטלוויזיה היחידה בקיבוץ בשנות ה-70 ומעולם לא גנבת טרקטור בליל קיץ חם, או שהדברים מיועדים לאוזני חברי הקיבוץ במעין שיחה פנימית כנה וגלויה, ובמקרים רבים גם כואבת על חוויית ילדות, נעורים ובגרות בקיבוץ חם ואוהב, אבל גם קשוח ונאמן לסט כלל לא פשוט של ערכים ועקרונות.
"ניר עוז זה בית", אומרים כמעט כל המספרים, גם אלה שמזמן כבר עזבו אותו ושאינם מתעתדים לשוב אליו. הם מספרים חוויות ילדות ונעורים של חופש, במרחבים שרק קיבוץ יכול לספק. עזה שמעבר לגדר כמעט ואינה מוזכרת, אולי בשל היותם ילדים העוסקים מטבע הדברים בקרוב ובמוכר, או שבמודע הם העדיפו שלא לחשוב על כך יותר מדי וראו בעזה מעין עובדת חיים שאין להרהר אחריה. רחל לביא-דורון, הראשונה שנולדה בקיבוץ, מספרת בפשטות: "הייתי מודעת לזה שהחלון הוא בכיוון עזה, תמיד ידעתי שיש שם איום — זה היה ברור גם כשהיינו קטנים".
לצד הרומנטיקה והגעגוע ישנה גם לא מעט ביקורת, בעיקר של בני ה-40-50 שכבר שנים אינם בקיבוץ והקימו משפחות במקומות אחרים, רחוקים מניר עוז או סמוכים אליה. הם עזבו, לעיתים בכעס או תסכול על קיבוץ שלא אפשר או אכזב. הם מספרים בכנות על הנוקשות של הקיבוץ שלא ידע להכיל את השינויים ולהתמודד עם המציאות המשתנה בחוץ (כולל בתוך התנועה הקיבוצית עצמה) ועם השאיפות המשפחתיות והמקצועיות שלהם שלא יכלו להתגשם במלואן בקיבוץ. ענבל כהן-זיידנברג רצתה להיות רופאה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל ויתרה כי הקיבוץ סירב לממן ובעיקר לא עודד להתקדם, ובסוף עזבה את הקיבוץ. המילה "בינוניות", או לחלופין היעדרה של שאיפה למצוינות שזורות ברבים מסיפורי העזיבה — "התחושה שלי שאני גדל בגן עדן לבינוניות", אומר ליאור פרי, "שזה קיבוץ שחרט על דגלו את הבינוניות". עדנה גרף אתרוג כותבת שבקיבוץ אסור היה להתבלט וש"היה צריך להיות בסדר", או "צריך [היה] לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", מוסיפה סיון קלינגבייל.
"נאמנים פצעי אוהב", כך נאמר בספר משלי וניכר כי הדברים יפים ביחס לעדויות האישיות המרכיבות את הספר משום שלצד הביקורת ישנה לא רק סלחנות אלא גם הרבה אהבה ומחויבות למקום אותו הם השאירו מאחור אבל לא באמת עזבו. "יש בי המון ניר עוז", אומר ארז אדר. כאשר בני ובנות הקיבוץ צפו בטלוויזיה ב-7 באוקטובר וקיבלו את ההודעות קורעות הלב מחברים ובני משפחה הלכודים בניר עוז, לאמירה "אף אחד לא יודע היכן זה ניר עוז" נוספה משמעות מצמררת של קיבוץ שהופקר על ידי כולם - ממשלה וצבא כאחד. מיד אחרי האסון שבו העוזבים מרחבי הארץ והעולם כדי לסייע לקיבוץ, תוך שימוש בכל הכישורים והמשאבים שרכשו בימיהם בקיבוץ כמו גם אחרי שעזבו, והקהילה שבה גדלו נראתה פתאום אחרת. "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת", מצטטת קלינגבייל את המשורר שמעון אדף, שהתייחס לשדרות השכנה. חמוטל גומא-דויטשמן, שתמיד תפסה את ניר עוז כקיבוץ בינוני, גילתה אותו מחדש כששבה לסייע: "פתאום אחרי האסון הזה גיליתי את כל ההון האנושי המטורף שצמח מניר עוז. כולם התקבצו. זה הכוח המטורף של שייכות — כולם התקבצו ובאו". כאשר שבו לסייע, גילו את כוחה של קהילה ושל סולידריות המחזיקה מעמד גם אחרי שנים של ניתוק. "נשאבתי... כי אכפת לי מהאנשים... הייתי חייב לעזור", אומר אילן להב. ענבר נגב גילתה "שיש איזה די-אן-איי משותף... זה הימם אותי, אף פעם לא הרגשתי שיש לי מן המשותף עם בני הקיבוץ האחרים בכזאת רמה". טלי קורין הגיעה למסקנה, ש"קהילה מגובשת שורדת טוב יותר".
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אני מניר עוז", מאת סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה
(באדיבות עם עובד, יד יערי , יד טבנקין)
האם ניר עוז תשרוד את האסון שחוותה, הצרוב אישית בכל אחת ואחד מהמרואיינים שאיבדו חברים ובני משפחה? אולה מצגר, שהגיעה לקיבוץ כנערה-עולה, רוצה לחזור הביתה אל הקיבוץ היפה שלקח לה זמן להיקשר אליו. לעמית גורן ברור ש"פה" זה הבית, עופרי אצילי חזר "כי הבית בצרה", וטליה זילברמן שהיגרה לאירלנד אומרת: never say never. אבל ישנם גם קולות אחרים, בטוחים פחות וחוששים יותר, ובעיקר מי שאיבדו את האמון במדינה ובצבא שהפקירו אותם.
לפני שקראנו את הספר הכן והעדין הזה ידענו, כמו רבים אחרים, שהמוטו של ניר עוז הוא "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". זה מוטו רשמי ונמלץ שהקיבוץ קיבל ממאיר יערי, מהאבות האידיאולוגיים של תנועת "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי. לאחר שקראנו בספר ולמדנו להכיר באופן יותר אינטימי את בניה ובנותיה של הקהילה, הבנו שיש לקיבוץ מוטו נוסף: "שומרת בואי לסיגלון", שבו ילד או ילדה מבית הילדים קוראים לשומרת הלילה לעזרה (השם "סיגלון" משתנה כמובן בהתאם לשם הקבוצה של המספר). זה מוטו שאולי לא תולים אותו באותיות ענק על מגדל הסילו של הקיבוץ, אך מקריאת הספר נראה שעבור מי שגדלו בניר עוז כוחו אינו נופל, ואולי אף גובר על דבריו הנמלצים של יערי, והוא משמש, לצד מטבעות לשון אחרים, כביטוי יקר ערך בהגדרת זהותם האישית והקהילתית.
***
בשעת כתיבת שורות אלו אנו מבקשים לומר את שחייב להיאמר. תשעה מחברי ניר עוז עדיין חטופים בעזה: תמיר אדר, רונן אנגל, איתן הורן, אריה זלמנוביץ, אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית, מתן צנגאוקר, אריאל קוניו, דוד קוניו ועמירם קופר. על ממשלת ישראל להפסיק את הפקרתם המתמשכת ולהשיבם מיד בעסקה בהסכם אחד יחד עם כל שאר החטופים. החיים לשיקום והמתים לקבורה.
"אני מניר עוז", סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה, הוצאה לאור: עם עובד, יד יערי ויד טבנקין, 232 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.07.25
