בשנה שעברה התבשרו אזרחי ישראל שהם כבר לא חיים בדמוקרטיה ליברלית. מכון המחקר V-Dem, מהמובילים בתחום, הוריד את דירוג תוקף הדמוקרטיה של ישראל בעקבות ניסיון "הרפורמה המשפטית" של הממשלה. כעת ישראל היא "דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, דרגה אחת מעל אוטוקרטיה אלקטורלית (כמו טורקיה) ושתי דרגות מעל אוטוקרטיה סגורה (סין, לוב, קטאר וכו'). דמוקרטיה אלקטורלית, על פי V-Dem, כוללת בחירות חופשיות, זכות הצבעה לכל, תקשורת פחות או יותר חופשית וזכות התארגנות במפלגות. דמוקרטיה ליברלית היא כל זה בתוספת הגבלות על הרשות המבצעת, הממשלה, על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ושמירה על פי חוק על זכויות היסוד של האזרחים.
והנה לנו לו"ז הפולמוס שהתחולל, ועדיין מתחולל, בישראל: מחד, החלשת הפיקוח של הרשות שופטת (מערכת המשפט) על הרשות המבצעת (הממשלה) הוא שהביא לדרדור מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. מאידך, תומכי הרפורמה מחזיקים שאותה החלשה ממש דווקא העצימה את תוקף הדמוקרטיה הישראלית, שהרי היא איפשרה לממשלה — הגוף העולה מתוך קואליציה של רוב חברי הכנסת, כלומר מייצג את רוב הציבור — לבצע את החלטותיה מבלי להיתקל במחסומים שהציבה הרשות השופטת. אפשר אפוא לנסח את נקודת המחלוקת כוויכוח על אופן ייצוג רצון האזרחים. התומכים בקיצוץ כנפיה של הרשות השופטת סבורים שכך יתאפשר לרצון הרוב להתממש טוב יותר. המתנגדים לכך סבורים שלא רק רצון הרוב, אלא רצונם של כלל האזרחים הוא חשוב, ושהרשות השופטת מגינה על קולם של המיעוט ושל הפרט.
המאבק על מהותה של הדמוקרטיה מתנקז כאן לוויכוח על משמעותו של ייצוג, וייצוג אכן נמצא בליבו של כל משטר מודרני. בימי המלוכה השלטון לא נדרש לייצג את העם, אלא לדאוג לו. איש לא סבר שהמלך מייצג את רצון העם כפי שאיש לא סובר שאב מייצג את רצון צאצאיו. אב מטפל בילדיו מפני שהוא אוהב אותם ומבין מהם צורכיהם. המלך נחשב לאב גדול הדואג לעמו כילדיו. התמורות שחלו בתפיסה העצמית של בני אירופה במאות ה-17 וה-18, תמורות שכללו העצמה של האינדיבידואליזם והדגשת מקומה של התבונה, הובילו לתפיסות פוליטיות חדשות. מבנים מסורתיים התערערו, הפרט רכש ביטחון גדול יותר באוטונומיה שלו, וממילא ביקש שלטון שיהיה לו לא אבא גדול, אלא מנהל מוצלח – מנהל של חברה שיש לו בה מניה. רעיון האמנה החברתית שניסחו הובס ולוק במאה ה-17 הציג תפיסה פוליטית שעל פיה השלטון מכונן על ידי הציבור: האזרחים הם ששמים עליהם מלך, בתנאים שלהם. זאת בניגוד לתפיסה שהמלך הוא מינוי אלוהי ושולט כפי רצונו. זו הייתה מהפכה קופרניקאית באופן שבו נתפסה סמכות השלטון: מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. השלטון הפך למותנה ברצון העם.
אבל איך מודדים את אותו רצון? התשובה שברורה עבורנו — על ידי בחירות — לא הייתה מובנת מאליה אף בתחילת המאה ה-20. אנחנו רגילים לתפוס את השיטות הטוטליטריות שצמחו אז, הקומוניזם והפאשיזם, כדיקטטורות דכאניות, והן כמובן היו. אולם בתפיסתם העצמית מנהיגי אותן תנועות סברו שהם מבטאים את רצונו האמיתי של הציבור.
"ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית"
השנה אנחנו מציינים 45 שנה למותו של יעקב טלמון, שמחקריו עסקו בדיוק באותה יומרה לייצג באופן רודני את רצון העם. טלמון, מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, הפך לשם עולמי מיד אחרי פרסום מחקרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" ב-1952, מחקר שזיכה אותו בפרס ישראל והזניק אותו לקריירה בינלאומית. במחקרו מנסה טלמון להתחקות, על פי שרשרת היסטורית של רעיונות, אחרי מקורותיה של הטוטליטריות המתיימרת לדבר בשם העם, שטלמון מוצא אותה הן בקומוניזם והן בפאשיזם. זו "הדמוקרטיה הטוטליטרית", דמוקרטיה שאינה באה לידי ביטוי, כמובן, בקיום בחירות ובהפרדת רשויות. כאן דמוקרטיה מובנת באופן העקרוני של מערכת הפועלת מתוקף העם ולמען העם. הן הקומוניזם בברית-המועצות והן הפאשיזם באיטליה ובגרמניה התיימרו לדבר בשם "העם", הגם שהגדירו את העם באופנים שונים (כאן מעמד הפועלים, שם אומה אורגנית או גזע).
הן הקומוניזם והן הפאשיזם היו תנועות מהפכניות (נכון: פאשיזם אינו תנועה שמרנית), ושתיהן מתנגדות לא רק לדמוקרטיה הליברלית אלא גם למלוכה ולשלטון הכנסייה. הדמוקרטיזציה ששיטות אלה עורכות כרוכה בביטול המעמדות החברתיים הקשוחים שהיו נהוגים בחברות עד אז (זכרו את היחס הראשוני השלילי של הקצונה הגרמנית, שהגיעה מהאצולה הפרוסית, להיטלר הבלתי מיוחס), בדחיית סמכות הדת וביומרה לייצג את רצון העם על כל שדרותיו, ובעיקר את ההמון חסר המעמד (העניים, האספסוף ה"אותנטי", הפועלים וכו' — מכאן גם הקשר של תנועות פאשיסטיות לסוציאליזם). במובן זה שתי התפיסות מבקשות לבצע מודרניזציה בחברות שלהן, שכוללת את הרס המסגרות החברתיות המסורתיות ואת ההקמה של מנגנון פוליטי חדש, שלכאורה מייצג את ההמון שהיה עד כה בלתי מיוצג, ומבטא, בין שעל ידי מפלגת פועלים ובין שעל ידי מנהיג עליון, את רצון העם.
אבל איך? איך מפלגה או מנהיג מייצגים את רצון העם אם לא התקיימו בחירות? זו השאלה שבמרכז מחקרו של טלמון, ואת התשובה לה הוא מוצא במושג "הרצון הכללי" (volonté générale) שפותח על ידי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778). עבור רוסו, הרצון הכללי אינו סך כל רצונותיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, אלא ביטוי לתבונה קולקטיבית השואפת לטוב המשותף. רוסו הבחין כי בני אדם עלולים להיות אנוכיים ונבזיים, ולכן סבר כי אין לסמוך על כוח השיפוט של הפרט. הוא קבע שקיים בכל ציבור רצון כללי המבטא את שאיפותיהם העליונות, האידיאליות והאותנטיות של הציבור, ולאותו רצון כללי יש לציית. הרצון הכללי נמצא אפוא מעל ומעבר לעובדות, וממילא משמש כאידיאה שהעובדות צריכות להתיישר על פיה.
על פי רוסו, כאשר אזרח משתתף במימוש הרצון הכללי, גם אם על פני השטח הוא אינו מבין או מרוצה מכיוונו, הוא חופשי, שכן הוא מציית לחוק שהוא עצמו, בפנימיותו האותנטית, שותף לכינונו. הבעיות מתחילות כאשר אזרח מסוים מסרב לציית לרצון הכללי. במקרה כזה ברור שאותו אזרח פועל ממניעים פגומים וחותר תחת חירותו שלו עצמו, ועל כן לא נותרה ברירה אלא "לכפות עליו להיות חופשי", כדבריו המפורסמים של רוסו. מרוסו עבר הרעיון הזה, תוך עיבודו והרכבתו על הגותו של הגל מכאן ועל הלאומיות הרומנטית מכאן, אל הקומוניזם ואל הפאשיזם. על פי טלמון, "רוסו מוצא את הריבון ברצון הכללי החיצוני, המייצג במהותו את אותו הדבר כמו הסדר ההרמוני הטבעי. כששילב את המושג הזה עם עקרון הריבונות העממית והביטוי העצמי העממי, הוליד רוסו את הדמוקרטיה הטוטליטרית. עצם הכנסתו של יסוד אחרון זה, יחד עם להבת סגנון כתיבתו של רוסו, הרים תפיסה זו החל מן המאה ה-18 ממישור הספקולציה האינטלקטואלית אל מישור החוויה הקולקטיבית. מהלך זה סימן את לידתה של הדת החילונית המודרנית, לא רק כמערכת של רעיונות, אלא כאמונה נלהבת".
תפיסת הרצון הכללי, בתוספת כלי הניתוח ה"מדעיים" של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי, איפשרה למפלגה הבולשביקית להתיימר לייצג את מעמד הפועלים, שבתורו מייצג את הרצון האמיתי של כל בני האדם. תפיסת הרצון הכללי, בתוספת רעיונות רומנטיים לגבי הגיבור הנבחר, האומה האורגנית ו"רוח העם", איפשרה גם לדוצ'ה או לפיהרר להתיימר לייצג את ההמונים, בשני המקרים בלי שנערכו בחירות. את אותו רצון כפו תנועות אלה על האוכלוסייה — מבחינתן, לטובתה. כך הגענו לדמוקרטיה טוטליטרית.
"רצון העם"
אנחנו נמצאים כיום במשבר השני של הסדר הליברלי. אם לפני 100 שנה הקומוניזם והפאשיזם קמו באופן מוצהר כנגד הסדר הליברלי למוטטו, כיום הפופוליזם מאתגר אותו, אם כי באופן מתון הרבה יותר. מפלגות פופוליסטיות אינן מציגות חזון טוטליטרי, ולמעשה מתיימרות להציל את הדמוקרטיה ולפעול למען חיזוקה. אולם טלמון היה מזהה בתפיסה הפופוליסטית שרידים של אותו "רצון כללי" שהפעיל את הקומוניזם והפאשיזם. אם באופן רגיל פוליטיקה היא המרחב שבו קבוצות שונות מגוף האזרחים מתעמתות באופן לגיטימי על חלוקת כוח ומשאבים, הרי שעבור הפופוליסט פוליטיקה היא המרחב שבו העם מתעמת עם קבוצות זרות שמבקשות באופן בלתי לגיטימי לקחת ממנו כוח ומשאבים. קבוצות אלה, בדרך כלל "אליטות" לסוגיהן, שולטות במדינה למרות שהן מיעוט ("דיפ-סטייט"), ואילו הפופוליסט הוא זה שמייצג לאשורו את רצון העם. מכיוון שאותן אליטות הן פעמים רבות חלק פורמלי מהעם או מגוף האזרחים של המדינה, הרי שהפופוליסטים חייבים להאשים אותן בניכור או בגידה בעם "האמיתי" — שהפופוליסטים כמובן מתיימרים לייצג. האליטה הזדונית — בין שהיא האקדמיה, ובין שהיא העשירים, מערכת המשפט, הקוסמופוליטים, היהודים — זרה, לכאורה, למהות ה"אותנטית" של העם.
מצטיירת כאן אפוא תפיסה פוליטית המזכירה את אותו "רצון כללי": יש עם "אמיתי", המפלגה הפופוליסטית יודעת מה רצונו (שהוא, כמובן, תואם לרצונה), וכל מי שמתנגד לרצון זה — ולמפלגה הפופוליסטית — ניצב במנוגד או מחוץ לעם. מתוך תפיסה זו נפתח הפתח להחליש ואף לבטל לגמרי מוסדות דמוקרטיים בסיסיים כהפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית והבחנה בין התחום הפוליטי לתחום המקצועי, שכן אם אלו מפריעים למפלגה הפופוליסטית לממש את רצון העם — שהיא הרי יודעת מהו בוודאות — אין אלא לדחותם. יש להדגיש: מפלגות פופוליסטיות אינן טוטליטריות, וקיים מרחק רב בין הסכנה שהן מהוות לדמוקרטיה (כמו גם בין התחכום והמקצוענות שלהן) לבין זו שעלתה מאיום המפלגה הבולשביקית או התנועות הפאשיסטיות באיטליה ובגרמניה. אולם באופן מתון יותר גם כאן משתמשת מפלגה ביומרה לייצג את העם "האמיתי" ואת רצונו כדי לחתור תחת מוסדות ליברליים ודמוקרטיים.
הבעיה היא שככל שגולשים במורד היומרה לייצוג מוחלט, מתרחקים מייצוג ממשי. ללא הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית והגנות על זכויות יסוד, קשה לדעת מה הציבור באמת רוצה. כל מפלגה יכולה כמובן להתיימר לייצג את "הרצון הכללי", אולם רק בחירות הוגנות וחופשיות, תוך הגנה על חופש הביטוי, ההתארגנות והתנועה, תוך עמידה על השוויון המהותי בין כל האזרחים ותוך שמירה על יכולתו של המיעוט להשמיע קול, יכולות להבהיר לנו (ואף זה בקירוב) מהו רצונו הקונקרטי של הציבור. ממילא הרי אין "רצון העם" אחד אלא מגוון רצונות, צרכים ואינטרסים. כל דיבור על "הרצון" או אף "העם" כמקשה אחת כבר עוסק בפשטנות שהיא או שרלטנית או זדונית. משום כך דמוקרטיה אלקטורלית מגשימה את רצון הציבור (כלומר רצונותיו השונים של חלקיו השונים) פחות מדמוקרטיה ליברלית, שבה יש גבולות ברורים לכוחה של הממשלה, וזכויות הפרט והמיעוט נשמרות.
"ההיסטוריה של אידיאולוגיות לאומיות", הזהיר טלמון ביוני 1968, "ולמעשה גם של דתות ותנועות חברתיות, מלאה בדוגמאות המראות כיצד יכולה אמונה משיחית הדוגלת בשליחות ושירות להשתנות ולהיות לתביעה יהירה לשליטה". אותה שליטה, יאמר טלמון, מגיעה בעידן המודרני תוך הסברים על הגשמת רצונו "האותנטי" של העם "האמיתי". אולם ללא שמירה קפדנית על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כל יומרה לייצג את "רצון העם" אינה אלא הסוואה לדיכוי. 45 שנה אחרי מותו, יש הרבה מה ללמוד מיעקב טלמון.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
