קטע מן הפרק "קרן השמש על המרפסת"
באותו רגע ראיתי על אדן החלון פעימה נטולת צבע ואור, שתפחה והתרחבה מרגע לרגע. חשתי שזו עומדת להיות קרן שמש. ובאמת, כעבור רגע נוסף מילאה הקרן את מחצית אדן החלון, ואחרי היסוס קל והירתעות מבוישת הציפה אותו לגמרי באור חיוור, שמעליו ריחפו הצללים הגסים במקצת של סבכת מעקה המרפסת. משב רוח פיזר את הצללים, אבל הם, מאולפים, שבו למקומם. לנגד עיניי התעצם האור על אדן החלון ברצף מהיר אך גם קבוע ויציב, כמו התו המוזיקלי שמסיים לעיתים קרובות את פתיחת היצירה: תו שמתחיל חלש כל כך עד שמבחינים בקרשנדו, בהתגברותו ההדרגתית, עוד בטרם שומעים אותו עצמו; אבל הוא הולך וגובר, עובר במהירות ובעוז את כל דרגות העוצמה, והפתיחה מסתיימת בקריאתו מחרישת האוזניים ועטורת הניצחון. כך גם מעקה המרפסת נצבע בן רגע בשלמותו, כמו לנצח, בזהב בוהק העשוי אור יקרות של יום קיץ, שבו אפילו צלליות סבכת הברזל של המרפסת, שתמיד נדמתה בעיניי כדבר המכוער ביותר בעולם, נעשו כמעט יפות. הצללים פרסו בעידון רב את הפִּרזוּלים והשִבּלולים — שבקושי היה אפשר להבחין בהם בסבכה עצמה — על פני מישור אחד, עד למחושיהם העדינים ביותר ובדיוק חף מטעויות, וכמו חשפו את ההנאה שהיה חש בהשלמתם אומן המאוהב בגימור ובליטוש, כזה שיודע להוסיף להעתק נאמן של חפץ כלשהו יופי שאינו נמצא בחפץ עצמו. הצללים נחו על חלקת האור בכזאת הבלטה, כצורות חדות וניתנות למישוש, עד שנִדמו כנישאים עליה במין יציבות מאושרת ושַלווה אילמת.
2 צפייה בגלריה


"אור השמש יכול לבטא רק בקושי את ההנאה שחשתי באותו הרגע". מרסל פרוסט
(צילום: גטי אימג'ס)
כל כמה שנתאמץ להפוך את דברינו לאישיים, בכל זאת אנו מתאימים את עצמנו בשעת הכתיבה לכמה מנהגים עתיקים ומשותפים לכל. כמו בישול בשר או לבישת בגדים, המחשבה לתאר את מראהו של דבר מה שהרשים אותנו אולי לא הייתה קיימת אילו התפתחה התרבות באופן שונה. על כל פנים, נדמה כי גם התיאור המדויק ביותר של הצללים שהטילה המרפסת על האבן המוארת באור השמש יכול לבטא רק בקושי את ההנאה שחשתי באותו הרגע. שכן מכל הצמחים המוכּרים והביתיים שמטפסים על חלונות, נצמדים לפתחי הקיר ומעטרים את החלון, החי והממשי ביותר, המשקף ביותר בעינינו את תמורות הטבע ואת האפשרויות השונות של היום — גם אם הוא יותר חמקמק ובן חלוף — הוא הליטוף הזהוב הזה של השמש, עלי הצל העדינים על חלוננו, הפרח הארעי הזה שפורח בכל עונות השנה, שגם ביום החורפי הכי עצוב, אחרי שכל הבוקר ירד שלג, בישר לנו בילדותנו שבכל זאת נוכל ללכת לשאנז-אליזה, ואולי הילדה הקטנה, שהתאבלנו על כך שלא נראה אותה, תגיח לפתע משדרות מריניִי, חובשת כובע טיול מעל פניה, הזוהרות מרעננות ואושר, ותרוץ להחליק על הקרח למרות איומי האומנת. לאחר מכן מגיעות שנים שבהן מותר לנו לצאת גם כשמזג האוויר רע. אנחנו גם לא תמיד מאוהבים, ולא תמיד נראה את העלמה שאנחנו אוהבים במגרש המשחקים, על כל פנים לא רק במגרש המשחקים של השאנז-אליזה.
לפעמים, גם כשאנחנו רק ילדים, אנחנו מצליחים להשיג בחיים את המטרה המיוחלת שחשבנו לבלתי אפשרית: לקבל ביום גשום הזמנה לשתות תה בְּבית שחשבנו כי לעולם לא ניכנס אליו, בית שהפיץ סביבו יוקרה נפלאה למרחקים כאלה עד כי רק שם הרחוב, שמות הרחובות הסמוכים ומספר הרובע כבר הדהדו בתוכנו בקסם מייסר וחולני. בית שעורר בנו השתאות ולוּ רק בגלל האהבה שחשנו. עם זאת, האפלולית ששררה בו גם באמצע היום — אופנת התקופה עוד לא ידעה דירות מוארות וסלונים כחולים — שיוותה לו כבר בגרם המדרגות מעין מסתורין ופאר; והעלטה במבואה, שבה לא היה אפשר להבחין אם האדם העומד לפני תיבת עץ בסגנון גותי — שגם בה בקושי הבחינו — הוא משרת, המחכה לגבירתו שיצאה לביקור, או בעל הבית, שהגיע לקבל את פניך, עלטה זו הִתמירה את המסתורין והפאר ברגש עמוק. ואילו בטרקלין — שכדי להיכנס אליו נאלצת לעבור דרך כמה וילונות מחיצה — נִדמו חופּות פרוות הסמור של אותם וילונות, הוויטראז'ים הצבעוניים, הכלבלב, שולחן התה וציורי התקרה כסמליה וצמיתיה של גבירת האחוזה, כאילו הייתה הדירה ייחודית והתעצבה מתוך אופייה, שְמה, מעמדה ואישיותה של בעלת הבית, במה שמכונה באלגברה "רצף ייחודי והכרחי". יתרה מזאת, די היה באהבה שחשנו כדי שגם הפחותות שבמוזרויות הבית ייראו לנו מעוררות קנאה בעליונותן. העובדה שאותם דברים אינם קיימים בביתי הרגישה כמו הודאה בפער חברתי, שאם ייוודע לילדה שאהבתי ירחיק אותי ממנה לנצח כשייך לסוג נחות מדי עבורה. כיוון שלא יכולתי למנוע מהוריי הברברים להמשיך באנומליה המשפילה של ביתנו והרגלינו, העדפתי לשקר לה; ובהיותי בטוח שלעולם לא תבוא לביתנו לחזות באמת המשפילה, הרהבתי עוז וגרמתי לה להאמין שאצלנו, כמו אצלה, רהיטי הטרקלין כוסו תמיד בכיסוי נאה ומעולם לא הוגש שוקו בשעת התה.
אבל גם כאשר קרן שמש מפתיעה לקראת שתיים בצוהריים ביום חורף — ועימה האפשרות לשתות תה אצל חברתי — הפסיקה להיות לי כבשׂוֹרת חנינה לנידון למוות, פעמים כה רבות בחיי התיישבה על חלוני קרן שמש ועיצבה מחדש תוכניות שוויתרתי עליהן, החייתה אפשרות לטיול נעים שלא תליתי בו עוד תקוות, הביאה אותי לצווֹת שירתמו את הסוסים לכרכרה! לימים בלי שמש, ימים כמו-עירומים, יש גסות שמדרבנת לטעום את היום, לנגוס בבשרו של הטבע; ימים המכונים "קודרים ואפורים" ושבהם, אף על פי שהשמש מוסתרת, עוברי האורח נדמים לכודים כלהקת דגים ברשת כסוּפה שזוהרה פוצע את העיניים. ועם זאת, באיזו הנאה חשנו על החלון את פעימתה של קרן האור שעוד לא זהרה, כאילו האזנו לפעימות ליבו המהסס של אחר הצוהריים הזה בעודנו בוחנים את חיוכו המעונן בשמיים.
מול החלון, השׂדרה הייתה מכוערת. בין העצים שהפשיט הסתיו נראה קיר צבוע בוורוד עז מדי, שנתלו עליו מודעות צהובות וכחולות. אבל קרן השמש זהרה, הִבעירה את כל הצבעים האלה, איחדה אותם, ובנתה — מהאדום של העצים, מהוורוד של הקיר, מהצהוב והכחול של המודעות ומהשמיים הכחולים שנחשפו בין שני עננים — ארמון, שכישף את העין ועינג אותה בנצנוציו וברשף גוניו לא פחות מוונציה.
על כן, רק דרך תיאור היטלי האור על המרפסת יכולתי להעביר את הרושם שקרן השמש עוררה בי שעה שפרנסואז סירקה את אימא. היה אפשר להעביר אותו בטבעיות באמצעות איור, דבר מה משורטט על משטח, מכיוון שלא התרשמותי החזותית העכשווית היא שקלטה אותו. כמו באותם קונצרטים חגיגיים, שבהם זמרת מפורסמת שקוֹלה כבר עייף במקצת עולָה לשיר מנגינה והמוני זמרי מקהלה בלתי נראים ממהרים לתמוך בה, כך אין-ספור זיכרונות מטושטשים, בטור ארוך שהגיע עד קצה עברי, חשו ברושם של קרן השמש יחד עם עיניי כיום ונתנו לרושם הזה מעין נפח, הכניסו בי מעין עומק, שפע, ממשות שעשויה מממשותם של הימים שנאהבו, שנבחנו ושהורגשו באמיתותם, בהבטחתם להנאה ובפעימתם המהוססת והמוכרת. אין ספק שכמו הזמרת, הרושֶם העכשווי שלי זקן ועייף. אבל כל שאר הרשמים האלה מחזקים אותו, מפיחים בו משהו נהדר. אולי הם גם מאפשרים לי אותו דבר נפלא: לחוש הנאה של הדמיון, הנאה לא ממשית — הנאתם האמיתית והיחידה של המשוררים. ברגע אחד של ממשות הם מאפשרים לי לחוות אחד מאותם רגעים נדירים שאינם מאכזבים. ומתוך הרושם הזה וכל הדומים לו נובע דבר מה שמשותף להם, משהו שלא נוכל להסביר את עליונותו על מציאות חיינו ואף לא על ממשות התבונה, התשוקה והרגש. אבל העליונות הזאת ודאית כל כך עד כי היא כמעט הדבר היחיד שלא נוכל להטיל בו ספק. ברגע שאנחנו תופסים את הדבר הזה, את המהות המשותפת של רשמינו, אנו חשים הנאה שאין שנייה לה ויודעים כי למוות אין כל חשיבות. ואם אחרי שקראנו דפים שהנשגבוֹת בַּמחשבות והיפים בָּרגשות מבוטאים בהם, ואמרנו "לא רע", זכינו לפתע, בלי שנבין מדוע, בתוך מילה סתמית לכאורה, לנשום קורטוב מן המהות הזו — או אז אנחנו יודעים שזהו היפה.
קטע מן הפרק "שיחה עם אימא"
בזמן שאימא דיברה ראיתי את השמש, לא ישירות אלא בזהב העכור שכיסתה בו את שבשבת הרוח מברזל על הבית ממול. ומכיוון שהעולם מורכב מאין-ספור שעוני שמש, לא הייתי צריך לראות עוד כדי לדעת שהחנות בכיכר הגיפה את הווילונות בגלל החום, שהיא עמדה להיסגר כי הגיעה שעת המיסה, ושהבעלים, לבוש בגדי יום א' ואפוף בריח בד מעומלן, הציג את הממחטות האחרונות ללקוחותיו ובדק כל הזמן אם הגיעה השעה לסגור; כדי שאדע שהסוחרים בשוק כבר סידרו את הביצים והעופות, אבל אף אחד עדיין לא נמצא מול הכנסייה מלבד אותה גברת לבושה שחורים שבערי הפרובינציה רואים יוצאת מהכנסייה בחיפזון בכל שעה משעות היום. אבל עכשיו נצנוץ השמש על שבשבת הרוח של הבית ממול עורר בי חשק לראות משהו אחר. שכן לעיתים קרובות ראיתי את נצנוץ השמש הזה בשעה עשר בבוקר, אבל לא על רעפי הכנסייה המקומית אלא על מלאך הזהב של מגדל הפעמון של בזיליקת סן-מרקו, כשנפתח חלוני המשקיף על הסמטה בפלאצו ***** שבוונציה. ממיטתי ראיתי רק דבר אחד, את השמש, אבל לא ישירות אלא כדסקיות רושפות על מלאך הזהב של מגדל הפעמון של בזיליקת סן-מרקו. הדסקיות האלה אִפשרו לי לדעת מיד ובדיוק את השעה והאור בכל ונציה; הן הביאו לי, על כנפיו המסנוורות של המלאך, הבטחה גדולה יותר ליופי ולאושר מאשר הביא המלאך אי פעם לליבם של הנוצרים כאשר בישר להם: "כבוד לאלוהים במרומים, ובארץ שלום על בני האדם אשר אותם רצה".
בימים הראשונים הזכיר לי הניצוץ על גבי המלאך ניצוץ חיוור יותר, שציין את אותה השעה על רעפי כנסיית הכפר. בזמן שהתלבשתי, מה שדימיתי כי המלאך מבטיח לי במחוותו הזהובה, שלא יכולתי להישיר אליה מבט מרוב שסנוורה אותי, היה למהר ולרדת, לצאת למזג האוויר הנאה שמחוץ לדלת, להגיע לכיכר השוק המלאה בקריאות ובשמש, לראות את הצל השחור שהטילו תריסי הדוכנים המוגפים — או הפתוחים עדיין — והתריס הגדול של החנות, ולחזור לבסוף לביתו הקריר של דודי.
אין ספק שוונציה נתנה לי קצת מזה, אחרי שהתלבשתי בחופזה והגעתי למדרגות השיש שהמים כיסו וחשפו לסירוגין. אך כאן, מי שהעניקו לי את הרשמים האלה היו דברים של אומנות ויופי. כאן הרחוב שטוף השמש היה מרחב תכלת הספּיר, שצבעו רך ובה בעת עמיד כל כך עד כי היה מבטי יכול לשקוע בו בהזיות, אבל גם לגרום לו לחוש במשקלו בלי שתכול הרקיע ייחלש או ייכנע, כמו גוף עייף על שלד העץ של המיטה; ויכולתי גם לחוש את מבטיי שבים לעיניי כשהם נתמכים בתכול הרקיע הזה שאינו נכנע, כמו גוף שנותן למיטה הנושאת את משקלו לשאת גם את שריריו הפנימיים והקלים ביותר. הצל שהטילו סוכך החנות או שלט המספרה היה רק התכּהוּת של תכול הרקיע, הנקודה שבה ראשו של אל מזוקן חורג מדלת הארמון, או תבליט עדין שמטיל את צילו, כפרח כחול קטן, על רצפת הכיכר המוארת באור השמש. הצינה בכניסה לביתו של דודי הייתה כאן משבֵי רוח ים ושמש, שכמו בציוריו של וֵרוֹנסֶה מפארים בצל את מרחבי השיש ומלמדים שיעור מנוגד לשיעורו של שַרדָן: היופי נמצא גם בדברים שטוחים.
ואפילו המוזרויות הקטנות שמייחדות בעינינו את חלון הבית הכפרי הקטן (מיקומו הא-סימטרי במרחק שונה משני החלונות האחרים, אדן העץ הגדול, או גרוע מכך, אדן הברזל המפורזל בשפע ובכיעור, הידית שחסרה בתריסים וצבע הווילון, שקשור בחוט שמחלק אותו לשני חלקים), כל אותם דברים שבעיקר בגללם זיהינו את חלוננו בכל פעם שחזרנו הביתה, ולאחר מכן, כאשר החלון כבר אינו חלוננו, מרגשים אותנו אם אנו רואים אותם שוב או אפילו רק חושבים עליהם, כעדות לכך שדברים שאינם קיימים עוד התקיימו פעם — התפקיד הזה, הפשוט אך הרהוט כל כך, שנשמר לרוב לדברים הפשוטים ביותר, ניתן בוונציה לקשת המחודדת של חלון, שהעתקיה מופיעים בכל המוזאונים בעולם כיצירת מופת של אדריכלות ימי הביניים.
לפני שהגענו לוונציה ואחרי שהרכבת כבר עברה את ***** הקריאה לי אימא תיאור מבריק של רסקין, שמשווה את העיר בזו אחר זו לשוּנית אלמוגים באוקיאנוס ההודי ולאבן לֶשֶם. מובן שכאשר הגונדולה שהביאה אותנו אל העיר עצרה לפניה, לא יכלה העיר להתגלות לעינינו באותו היופי שבו התגלתה רגע קודם בדמיוני, כי אין לראות את הדברים בעיני הרוח והחושים גם יחד. אבל בכל שעת צוהריים, כאשר החזירה אותי הגונדולה למלון לארוחה, הבחנתי מרחוק בצעיף שאימא הניחה על מעקה הבַּהַט של המרפסת, מתחת לספר שימנע ממנו לעוף ברוח. ומעל המרפסת והצעיף פרחו תנוכיו העגולים של החלון כמו חיוך, כמו הבטחה ואמון של מבט חברי.
כבר מרחוק, מסָלֶנטוֹ, הבחנתי בו וראיתי שציפה לי וראה גם אותי. תנופת הקשת המחודדת הוסיפה לחיוכו עידון של מבט קצת מסתורי. ומכיוון שמאחורי עמודי השיש הצבעוניים של מעקה החלון ישבה אימא וקראה ספר בזמן שחיכתה לי, חובשת לראשה כובע קש יפה שכלא את פניה ברשת הרעלה הלבנה ונועד לשוות לה מראה "מסוגנן" דיו עבור האנשים שנפגוש בחדר האוכל או בטיולינו הרגליים, ומכיוון שלא ידעה מיד אם היה זה קולי שקרא לה — ברגע שזיהתה אותי היא שלחה אליי, מעומק ליבה, את חיבתה, שנעצרה במקום שבו נגמר המשטח האחרון שעליו שלטה, בפניה, במחוותה; אבל היא התאמצה להתקרב אליי ככל האפשר בחיוכה, שקידם אליי את שפתיה, ובמבטה, שניסה לפרוץ אל מחוץ למשקפת שאחזה בידיה. לכן החלון הנפלא, שקשתו המיוחדת שילבה סגנון גותי וערבי עם תלתני אבן השַחַם השזורים שתי וערב מעליו, החלון המסוים הזה זכה בזיכרוני לחיבה שזוכים לה הדברים ששעתם הגיעה יחד עם שעתנו, שנמצאנו יחד עימם בתוך אותה שעה עצמה — שעה שטופת אור לפני ארוחת הצוהריים בוונציה, שעה שהעניקה לנו מעין היכרות אינטימית עם העיר. העיר, הגדושה בצוּרות מעוררות הערצה, צורות היסטוריות של אומנות, היא כמו גאון שפגשנו בחופשת מרחצאות, שחלקנו עימו את חיינו במשך חודש ושקשר עימנו קשרי חברות כלשהם. בכיתי ביום שראיתיה שוב, פשוט מפני שאמרה לי: "אני זוכרת היטב את אימך".
הארמונות האלה על הקָנָאלֶה גרַנדֶה, שהוטל עליהם להעניק לי את האור והרשמים של הבוקר, נקשרו ברוחי כל כך לוונציה עד שהנצנוץ הזה, עכשיו, על שבשבת הרוח שמולי, לא עורר בי רצון לראות שוב את היהלום השחור של השמש על רעפי הכנסייה וכיכר השוק אלא רק את ההבטחה שמילא מלאך הזהב, את ונציה.
ואולם מיד אחרי שראיתי שוב את ונציה נזכרתי בערב שבו אמרתי לאימא ברשעות, אחרי מריבה, שאני עוזב. כשירדתי למטה כבר חזרתי בי מהכוונה לעזוב, אבל רציתי להאריך את צערה של אימא, שהאמינה שעשיתי זאת. נשארתי למטה, על רציף שבו לא יכלה להבחין בי, בזמן שהשמש ההולכת ונעלמת מאחורי כנסיית הסָאלוּטֶה נעצרה כדי להקשיב לזמר ששר סרנדה בגונדולה. חשתי בצערה של אימא מתארך, הציפייה נעשתה בלתי נסבלת ולא יכולתי להביא את עצמי ללכת אליה ולומר "אני נשאר". היה נדמה לי שהסרנדה מתארכת לאין קץ, שהשמש אינה נעלמת; כאילו החרדה שחשתי, דמדומי הערב וקולו המתכתי של הזמר הותכו יחדיו לנצח בסגסוגת מייסרת, מפוקפקת ואטומה. כדי לחמוק מהזיכרון של דקת הארד הזאת לא תהיה לי עוד — כמו עכשיו — אימי לצידי.
הזיכרון הבלתי נסבל של הצער שגרמתי לאמא עורר בי חרדה, שרק נוכחותה ונשיקתה יכלו לרפא... חשתי שעזיבתי לוונציה תהיה בלתי אפשרית, או לכל מקום אחר שאהיה בלעדיה... איני עוד אדם מאושר המחפש תשוקה; אני רק אדם רך המתייסר בחרדה. הבטתי באימא, נישקתי אותה.
"על מה אתה חושב, טיפשוני, על איזו שטות?"
"כמה אהיה מאושר אם לא אראה עוד אף אחד".
"אל תגיד את זה, מתוקי. אני אוהבת את כל האנשים שנחמדים אליך. אדרבה, אשמח אם לעיתים קרובות יבואו חברים לשוחח איתך בלי שתתעייף מהם".
"אימא מספיקה לי".
"אדרבה, אימא שלך רוצה לחשוב שאתה פוגש אנשים אחרים, שיוכלו לספר לך דברים שהיא לא יודעת, ושתלַמד אותה את הדברים האלה לאחר מכן. ואם איאלץ לנסוע, ארצה לחשוב שמתוקי לא משתעמם בלעדיי, ולדעת לפני שאעזוב איך חייו מסודרים, מי בא לשוחח איתו כמו שאנחנו משוחחים עכשיו. לא טוב להיות לבד, ואתה צריך הסחת דעת יותר מכל אדם אחר, כי החיים שלך עצובים ובודדים יותר".
מתוך הספר "מרסל פרוסט: מסות", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל, מצרפתית: הוד הלוי וניר רצ'קובסקי.






