שנים חלפו מאז נחת מטוס אייר פראנס שהוביל את האייתוללה רוחאללה חומייני ממקום גלותו בפריז לאיראן, שממנה נעדר יותר מ-14 שנים. כשירד מהמטוס הכריז חומייני שיכונן רפובליקה איסלאמית באיראן והזהיר כי במעשה זה הוא שליחו של האל, וכי מי שיתנגד לו - כמי שנלחם באל. איראן תסלק את סימני השלטון של המלך מוחמד רזא פהלווי, העבד הנרצע של ארה"ב. המסר היה ברור: חומייני לא יסתפק בסילוקו של השאה ואין בכוונתו לכונן דמוקרטיה. מעט זכויות האזרח שהיו במדינה יבוטלו גם הן.
שאלת היסוד שמציב סקוט אנדרסון בפתח ספרו המרתק על המהפכה באיראן היא אם הישרדותו של המשטר המטורף הזה כל כך הרבה שנים לאחר שנוסד, היא עדות מכרעת לכך שהמהפכה והצלחתה היו בבחינת התפתחויות בלתי נמנעות. אחרי הכול, הוא מזכיר לקוראיו שאיראן של השאה לא הייתה המדינה האכזרית והדיקטטורית ביותר במזרח התיכון באותם ימים. השאה מוחמד רזא פהלווי יכול היה ללמוד מחפז אסד בסוריה, מסדאם חוסיין בעיראק השכנה, ואפילו מבומדיין באלג'יריה כיצד מדכאים עם ומפעילים מנגנון משוכלל של הוצאות להורג. ועם זאת, כבר בפתיחת ספרו הוא מציב שלושה גורמים שניתוח מעשיהם, מחדליהם ואופיים ילמדו כיצד התפתח התהליך שהגיע לשיאו בשלטון האייתוללות. בכל אחד משלביו היה אפשר לעצור את התהליך. לחומייני היו אולי הזיות על שלטון איסלאמי מוחלט, אך סקוט אנדרסון מזכיר לנו כי למרבית חסידיו ותומכיו לא היו ציפיות מהפכניות מפליגות.
השאה, חומייני והממשל בארה"ב הם מחוללי המהפכה, לטוב ולרע. בסיפור הזה נדמה כי קיימת תחרות של ראש בראש לפסיקה מיהו הגורם הזוכה בתואר "אבי המהפכה באיראן": השאה או הנשיא ג'ימי קרטר. השאה מתואר כאדם קר ומנוכר המקפיד ליצור חיץ ברור וקשוח בינו לבין הסובבים אותו. "בשנים אלה הייתה לו [לשאה] מודעות פחותה יותר משל נהג מונית ממוצע באשר לדאגות האמיתיות של האיראני הממוצע, או של הסוחרים הזעירים בקרנות הרחובות ברחבי הממלכה שלו". איראן הייתה מדינה עשירה מאוד לאחר שהצליחה לסלק את ההשתלטות הקולוניאלית של חברות הנפט המערביות על האוצרות התת-קרקעיים שלה. עושר זה ניכר גם בבזבזנות מנקרת עיניים של החצר. מסיבות ענק רהבתניות וטקסים לכל מיני אירועים מופרכים; כמו למשל ציון 2,500 שנה למלוכתו של כורש, מייסד השושלת האחמנית, באתר פרספוליס האגדית. רזא פהלווי, בתיאורו של סקוט אנדרסון, הוא חשדן וחששן, שרואה אויבים בכל פינה אך מתקשה להחליט ולהוציא אל הפועל את מעט ההחלטות שאימץ. התחביב האהוב עליו ביותר היה קריאה בקטלוגים של חברות יצרני הנשק בעולם.
השחקן השני במניין גורמי שיברונו של משטר השאה באיראן היה ארה"ב ועיוורונה למראה התמורות המסוכנות המתחוללות בחברה האיראנית. האמריקאים נהנו מאוד מתלותו של השאה בהם. לאחר סילוקה של בריטניה, קנה השאה כל מה שרצה בארה"ב, והקופות בוושינגטון תפחו. אנדרסון מוליך את קוראיו לתהייה הנרמזת בכל פרקי הספר: אם האינטרסים האמריקאיים באיראן היו כה מכריעים וחשובים, מדוע כשלה וושינגטון במאמץ להבטיח את שלטונו ויציבותו של המשטר שהבטיח להם את כל הטוב הזה? קשה להבין עד כמה היו נציגיה של ארה"ב בטהרן ומעצבי המדיניות בוושינגטון מנותקים מזרמי ההתנגדות לשלטונו של השאה, ולא ראו זאת גם למראה האותות הברורים בהפגנות ההמונים בבירה האיראנית. המחבר מזכיר לקוראים כי לפני 50 שנה לא עמדו לרשות הדיפלומטים אמצעי התקשורת המהירה שיש להם היום. ועם זאת, הוא מדגיש כי גם כשהגיעו אותות אזהרה לשולחנות במחלקת המדינה הם לא הפעילו פעמוני אזעקה.
הסוגיה שהמחבר מתמודד עימה בכל פרקי הספר היא שאלות העיתוי והגורם המיידי. לאחר שהצהיר כבר בפתיחת הספר כי ההנחה שהמהפכה האיסלאמית הייתה בלתי נמנעת בטעות יסודה, הוא מנסה בכל זאת לאתר את נקודת האל-חזור. אנדרסון מחפש את הקש ששבר את גב הגמל. בפרק 7 בספר, שכותרתו "אפקט הפרפר", מוצא אנדרסון לדעתו את החוליה החסרה: הטיפשות האנושית. אין טעות גדולה יותר מן ההנחה שבמשטר שכל נתיניו יראים מן המשטרה החשאית ונמנעים מכל השמעת דעה, אפילו באוזני מכרים ובני משפחה, השליט הכול יכול מודע לכל זרמי התת-קרקע. למרות היסמכותו חסרת הסייגים על הסיוע מן המערב, לא חדל השאה מהשמעת הטענה כי הגורם המסוכן ביותר לשלומה של איראן הוא "הקולוניאליזם השחור והאדום". ב-7 בינואר 1978 התפרסם מאמר שכותרתו הייתה הסיסמה של השאה: "הקולוניאליזם השחור והאדום". כותב המאמר בעיתון "אֵטֵּלַאעַאת" — יומון רב-תפוצה המקורב לשלטון — פירש את משמעות הקולוניאליזם "השחור" בסיסמה של השאה כעמדת כוהני הדת כלפי המשטר. בלשון משוללת כל רסן תקף העיתון את האייתוללה הגולה רוחאללה חומייני. האימאם, שחי מחוץ לארצו שנים לא מעטות והשפעתו פחתה מיום ליום, הפך לגיבור היום. האידיוט של "אטלאעאת" היה למשק כנפי הפרפר של איראן. אנדרסון משוכנע שמאמר זה, והזעם שעורר בציבור, הניעו את חומייני להוציא לפועל את רעיון המהפכה האיסלאמית שלו.
כינונו של המשטר האיסלאמי בהנהגתו של חומייני החל מיד עם שובו לטהרן. החוגים המתונים יותר, שליוו אותו בימי גלותו בצרפת טרם שובו לאיראן, סולקו אט-אט מן הצמרת, ואת מקומם תפסו אייתוללות קיצוניים וחסרי פשרות. בשלבים הראשונים של המהפכה חברו לחומייני חוגי שמאל ואנרכיסטים שפעלו במחתרת בשנותיו האחרונות של השאה. ב-4 בנובמבר 1979 התפרצו מאות סטודנטים במכנסי ג'ינס ושיער ארוך למתחם השגרירות האמריקאית בטהרן והשתלטו עליו. הם כלאו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקאים בשגרירות במשך 444 ימים. תוכנית חדשות לילית של רשת ABC פתחה את שידוריה מדי ערב במניין ימי השבי של החטופים בטהרן. החוטפים תבעו מן השלטונות בוושיגטון להסגיר את השאה ומשפחתו הגולים לידיהם. אין ספק שכישלונו של קרטר להחזיר את החטופים תרם למפלתו בבחירות לנשיאות לטובת רונלד רייגן, שהיטב לנצל את המשבר לצרכיו. חומייני, שההשתלטות על השגרירות נעשתה כנראה בלא להיוועץ עימו, היסס תחילה בתגובתו וסבר כי יש לגנות את המעשה. אך עד מהרה שינה את טעמו. "השטן הגדול", הלוא היא ארה"ב, שישלם לנצח את פשעי בית פהלווי. ניתוקה של איראן מן העולם עלה על המסלול המהיר.
סקוט אנדרסון אינו מרחיב בסוגיית ההשלכות מרחיקות הלכת של המהפכה והשפעותיה על שכנותיה ועל עולם האיסלאם בכלל. ועם זאת, באפילוג הוא מדגיש את חלקה של המהפכה ואת עמידותה להגברת הלגיטימציה של הקיצוניות הדתית ואלימותה המדינית. השפעה זו אינה מתגדרת בגבולות עולם האיסלאם, והיא יכולה "לעלות ולצמוח כמעט בכל מקום וזמן".
סקוט אנדרסון, King of Kings: The Iranian Revolution:A Story of Hubris, Delusion and Catastrophic Miscalculation, Doubleday, עמודים: 512
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
