זהו ספר רועש שיש בו רק קול אחד. אין זה ספר ארוך, אבל נדמה שאין סיכוי שהיה ארוך יותר, מפותח ורב-קולי יותר, נעתר יותר ליצירת עולם, ואולי לא רלוונטית עבורו השאלה אם מתקיים בכלל עולם מעבר לתודעתה השבורה, המסוכסכת, של זו שמשמיעה בו קול בהמיה אין-סופית ללא הרף.
הקול הרועש הוא קולה של תל-אביבית בגיל ההתבגרות המאוחר, ויש שיאמרו מאוחר מדי, כלומר אמצע שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. בהתאם לסטריאוטיפ המשומש, היא עוברת בין דירות שותפים שאינן מצודדות למראה, מחליפה עבודות זמניות שהיא שונאת, שותה ונוטלת כדורים מהסוג שמשפיע, עושה שורות ושכטות, ופורטת את חייה על מיתר של פגישות, ארוכות או קצרות, עם גברים. היא היגרה מירושלים, שם הרחק-הרחק חיים הוריה הגרושים, מנוכרים או מפוכחים, תלוי מי שופט: "כתבתי היום לאמא שלי שאני רוצה להתאבד, אז היא העבירה לי כסף בביט... פעם ראשונה שלא לקחתי. זה בכלל מהלך של אבא, לשלוח כסף כשאני היסטרית. הם רוצים שאני ארגיש טוב והם לא מבינים למה אני מרגישה רע".
אל סל המאפיינים הצפוי נוסיף גם דיכאון, צורך בחיבוק, התקפי חרדה ממוספרים ואקס מיתולוגי. כמה מיתולוגי? הוא היחיד שנקשר עם רגש שמכונה אהבה, ובקולה של הגיבורה: "זו הייתה הפעם הראשונה שלא עשיתי סקס, עשינו אהבה... אני לא בטוחה מה זו אהבה, אבל כשאני רואה אותו, כל הגוף שלי מגיב". כשהשניים החלו להרגיש דבר-מה, ביקש הבחור לעלות אליה לקלונקס. כשהיא הגישה אליו את הכדור התרחשה הנשיקה הראשונה. כשזה נגמר אחרי כמעט שנה, היא איננה מבינה מאיפה כל זה מגיע: "הוא אמר שאני עסוקה בעצמי ואין מקום לאף אחד אחר".
הקריאה מזמנת את הביקורת החיצונית מן הסוג שמועדף על הדוברת, ביקורת על מי שרואה במצבים ובאנשים מעין מראה שמשקפת לה חלקים מעצמה. אם קוראים כך, ברור שהיא איננה מצטטת דיאלוגים, מתארת עולם חיצוני למהלך חייה המוגבל והפורק כל עול בה-בעת. קשה לקבוע מה עשה את אלכס מובחן מבין שאר הגברים, אין הנמקה לחוזקתו של הקשר שהיה ביניהם, הוא פשוט שונה מעצם שונותו.
סיפורים שכתובים בגוף ראשון נחשדים תמיד בגרימה לתסמין לֵאוּת-הקוראת, אף שקולה של אישה הוא עדיין בגדר שבירת שתיקה. התיאורטיקנית הפמיניסטית קרול גיליגן כתבה בהקדמה לספרה "בקול שונה", ש"קולותיהן של נשים בלטו בהיעדרם". זה מה שהוביל אותה לכתוב. המודעות "לקַלוּת שבה אישה אינה נשמעת, או אינה מובנת כהלכה, כשהיא נותנת קול למה שהיא יודעת מניסיון אישי, או אומרת מה היא באמת חושבת". ספרה הווירטואוזי של מעין איתן, 'אהבה', משתמש בכתיבה בגוף ראשון כדי לבחון את מידת המושקעוּת באובייקטים של תשוקה, כדי לחקור תחביר חדש שיבטא "אופטימיות אכזרית", בלשונה של חוקרת הספרות לורן ברלנט.
עודף המילוליות ניצב במרכז חוויית הקריאה במונולוג הביכורים "סורי בייבי" מאת נועה רוזנברג, שכמו נועד למצוא קוראות מזדהות בגיל המתאים, ומציג מודעות עצמית מתומללת ללא הרף, אבל בכל זאת אינה מובנת לעצמה. העודפוּת של קולהּ של המספרת יכולה הייתה להיות מוחלפת בסיפר בגוף שלישי, אבל, כאמור, לסיפור הזה בבואה אחת, שקשורה להתפרצות הנרקיסיזם המדוברת של המאה הנוכחית, והוכח מחקרית שתכונות נרקיסיסטיות פוקדות עשרה אחוזים מהאנשים בשנות ה-20 לחייהם, שחווים מצוקה על רקע תחושת ניתוק, שנעים בין רצון להתבלט ובין רצון בתחושת שייכות.
גיבורת הספר מגלה שהיא בהיריון מהאקס המיתולוגי, והיא רדופה בשאלות על מימוש האימהות. היא גם יודעת שהמדינה לא תממן עוד הפלה, וזו הפעם היחידה שמוזכרת המדינה. בפואמה סיפורית תירגלה ג'ויס קרול אוטס כתיבה רזה כדי למסור מונולוג מצמית של כל מי שמונָה סיבות להפלה. בהן: "כי אין לי שום תקווה, דוקטור, אם לא תעזור לי". אצל רוזנברג, בין הסיבות: "שום בגד לא יעלה עליי... אני אשנא כל חלקה בגוף שלי". קולה של הגיבורה אינו מסוגל להיגיון צורני של רומן, ואולי צורת הרומן אינה מותאמת לכוחותיה של המספרת, שנדמה שהשפה שקופה וזמינה עבורה כמו קרבתם של גברים, שהמציאות הטכנולוגית העכשווית מצליבה בינה ובינם, משיקים ונחתכים. זהו ספר המולה של דיווח, של שטף מלל.
"סורי בייבי", נועה רוזנברג, הוצאה לאור: טנג'יר, 134 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
