ושוב רואה אור ספר שירים חדש ונפלא של נורית זרחי, דק למדי אבל דחוס בשירים עתירי מסתורין וכאב. יש לו שם קצת מרתיע: "לרתום את השבלולים למרכבה" — שבלולים הם יצורים כל כך מעיכים ושבירים, שמתעורר חשש שהרתמה לא תיטיב איתם. השם לקוח משיר ארס-פואטי לכאורה של זרחי, "הוראות אחדות", שעוסק בשאלה מהו שיר, וליתר דיוק מהו שיר טוב, לפחות בעיני המשוררת: טקסט שמעמיד פנים שיש לו כיוון או כוונה אבל בעצם הוא עשוי מהטעיות, העמדות פנים, אובדנים, בעיקר אובדן דרך: "מפת הכתיבה מתחזה לשרטוט מתוכנן/ כשבעצם את רותמת/ כיתת שבלולים למרכבות". אבל דומה שאת הזכות לטפס למעלת שמו של הספר הרוויחו השבלולים בזכות כוחם לשמש דימוי לא רק לכתיבה, אלא גם למה שאפשר לכנות "החיים": כולנו שבלולים שרתומים למרכבת החיים. ואף שנדמה לנו שאנחנו מובילים את המרכבה, אנחנו בעצם מובלים. ואם להאמין לאיור העטיפה (של יעל קסטל בעקבות מיכלאנג'לו מאסטרי), מי שמוביל אותנו הוא יצור מכונף ששמו קופידון.
1 צפייה בגלריה
yk14486953
yk14486953
נורית זרחי
(צילום: יונתן בלום)
כן, "החיים". החיים כמסע של שבלולים רתומים. באחד משירי הספר, "פשר", קובעת זרחי את המובן מאליו: אי-אפשר לשוב מן המתים, ואין מעיין נעורים שאפשר ללגום ממנו. במילים אחרות, יש לפחות אובדן אחד שאין לו תקנה. החיים הם מסע שיכול להיות איטי וממושך, כמסע שבלולים, אבל יש לו כיוון ברור, "היישר אל קץ הדברים", כמו שזרחי כותבת בשיר אחר. ויש עוד שיר בספר, "בכוח", שבו זרחי מבהירה: "אם אין בכוח המילים/ להחיות, מה טעם?" וגם: "לשווא אני מחפשת/ מילים שנאמרו/ בעליית הגג להשיב/ נשמת ילד אל קרבו". אפילו המילים, ידידותיה הטובות ביותר של המשוררת, שתמיד מסייעות לה לבצע כל כישוף שהיא חושקת בו, נכשלות בביצוע המשימה הפעוטה הזאת — ביטול המוות. ואם המילים אינן יכולות, מי יכול? או כמו שזרחי קבעה פעם בהקשר אחר: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי בעולם כולו יצליח בזה?"
אם כי דווקא בכל מה שנוגע לאהבה, המילים, כלומר השירה, הרבה יותר אפקטביות. הן לא יכולות להציל מאובדן האהבה, אבל הן יכולות להציע לה תחליף. העסקה היא תמיד אותה עסקה: ותר על אהבה, קבל כתחליף חוכמה. וליתר דיוק: קבל שיר חכם, מלא מסתורין וכאב, המספר על כישלונה הבלתי-נמנע של הכמיהה לאהבה. או כמו שזרחי ניסחה את זה פעם באחד משיריה הידועים: "לא תוכל להישאר בחיים מבלי להשתמש באומנות התחליפ". ככה, "תחליפ" ולא "תחליף", כדי להבהיר שאין לדבר סוף. אבל יש לו סוף: קץ החיים. יש דבר אחד — החיים — שאין לו תחליף. יותר מזה: אם תישאר מספיק זמן בחיים, תגלה שכל השאר התחלף חוץ מהם. ונדמה שבחוויה המסתורית והכאובה הזאת — החיים מוכי הבדידות שנותרו לאחר שהכל אבד והוחלף — עוסקים רבים משירי הספר החדש. כך בדיוק, בדבקות הנחושה הזאת בחיים, מסתיים השיר היפהפה שפותח את הספר: "כששאלתי אותך איך את עומדת בזה,/ ענית מסתורית ועלומה:/ שרירי החיים".
אבל אסור לשכוח את קופידון, הנוהג במרכבת השבלולים. לחיים אמנם אין תחליף, אבל לאהבה (כמו לצער) אין סוף. ולכן השירים היפים ביותר בספר הם דווקא שירי אהבה. הקושי הגדול לאהוב היה הציר העיקרי בשירתה של זרחי עד לפני כעשור, כאשר החליף אותו ציר חדש: הפחד לאבד את הדבר האחד והיחיד שאין לו תחליף. והנה בספר החדש, בדרך פלא, שבים לזרחי נעוריה, ואהבתה מתגלה בכל יופייה, אם כי לא ברור מיהו הגבר המסתורי שאליו היא פונה בשירים האלה, כמו זה שמצורף לרשימה: אהוב ישן, אבוד, אולי מת? אהוב חדש? ואולי מדובר בדמות פנימית — במשוררת עצמה בדמותה כגבר? ואולי זה אלוהים, או פרסונה אחרת המייצגת את העולם כולו? ואולי הקורא? לשבלולים פתרונים.
אפשרות
מְטַלְטֶלֶת אֶת רֹאשִׁי לְעֻמָּתְךָ לִמְחֹק אֶת קַעֲרַת הַמּוֹחַ וּלְהִוָּתֵר בְּגוֹרַל הַגּוּף בִּלְבַד, אֲשֵׁמָה שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת לְהַפְגִּישׁ אֶת שְׁלָשְׁתֵּנוּ כְּשֶׁהַמּוֹחַ כְּיָרֵחַ דִּמְיוֹנִי צָף מִלְּמַעְלָה. מְצַפָּה שֶׁתַּנְסִיק לְעֻמָּתוֹ אֶת לְשׁוֹנְךָ לְהָקִים מוֹשָׁבָה חַיְזָרִית: אִחוּד עִם. לְמַטָּה וּלְמֵעַל. אָנִימוּס וְאָנִימָה. בִּטּוּל אִימְפֶּרְיַת הַבְּדִידוּת. הַבֹּקֶר תּוֹלֶה מַטְלִית לְבָנָה עַל חַלּוֹן הַלַּיְלָה, זֶה דּוֹרוֹת אֲנִי מְצַפָּה לִתְשׁוּקָתְךָ, שֶׁתִּגַּע בָּאֵפוֹד שֶׁהִנְשַׁרְתִּי מִפָּנֶיךָ לָאָרֶץ, כְּגוֹזָל מִקֵּן לֶאֱסֹף אוֹתוֹ אֵלַי שָׁבוּר כְּשֶׁתֵּלֵךְ.
"לרתום את השבלולים למרכבה", נורית זרחי, הוצאה לאור: פרדס, 69 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25