מסריקה לא מדעית של התמונות של רם אוריון שעולות בחיפוש מהיר בפייסבוק, נראה שבכל אחת מהן הוא מונצח עם גיטרה אחרת – חשמלית, אקוסטית, יפנית, אמריקאית. הכל הולך. אבל אוריון התקבע כגיבור גיטרה מקומי לא בגלל כלי הנגינה הרבים שהוא מחזיק בבית, אלא הודות ליכולתו להפיק קסמים מכל שישה מיתרים שעליהם יבחר לפרוט.
מימי נושאי המגבעת, דרך מיליון ההרכבים שבהם היה חבר ועד לאלבומו החדש והמאוד יפה, "פאקינג הל", אוריון תמיד הקפיד לברוח מסולואים שמנסים לעשות רושם על המאזין. במקומם הוא בחר לנגן חכם ובעיקר אחר, מהלך שאיפשר לו להגיע קטן ולצאת גדול, תוך שהוא מייצר טקסטורה מיוחדת שקשה לשחזר. הגישה הזו אולי צימצמה את קהל היעד שלו ותחמה אותו בגבולות האינדי, אבל מי שיגיע למוזיקה שלו, תמיד ימצא בה שילוב מעניין בין כישרון למקוריות. עכשיו, כשיש לו אלבום ראשון אחרי תשע שנים שבהן יותר כתב ועבד עם אחרים, ניתנה הזדמנות נוספת ליישר איתו קו.
מכיוון שאוריון הוא כנראה המוזיקאי הישראלי שהיה חבר בהכי הרבה הרכבים, אין לו בעיה לקרוא לכמה מהקולגות שיקפצו להתארח באלבום. ב"קליע" הנהדר הוא מקבל מילים ולחן מיובל מנדלסון; ב"חתול" החומרים מגיעים מפלג לזרוביץ'; את "סדק" כתב אסף גברון; ב"מלט" יש שיתוף פעולה עם רייסקינדר (אסף עדן) שמעניק לשיר גוון היפ-הופי וחתום גם על מילות השיר "קוף". בכלל, למרות גישת ה"עשה זאת בעצמך" האוריונית, "פאקינג הל" הוא אלבום שנעשה בחברותא. בין הנגנים: נדב הולנדר (פנדר רודס), שי ברוך (תופים) וקוסטה קפלן (קלידים).
"אני סטאלון / והאגרוף שלי בטון", שר אוריון ב"קליע", כשבהמשך מייצרים קולות הרקע מקהלה מלאכית. בעולם מקביל זהו שיר שהיה צריך לזכות בזמן אוויר נאה ברדיו, כמו גם "כפתורים", היפהפה לא פחות. במציאות תצטרכו להגיע אליהם וליתר שירי האלבום הזה בכוחות עצמכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.25
