יהודה אלחריזי הוא הווירטואוז המבריק הגדול ביותר של הספרות העברית לדורותיה. הוא נולד בטולדו שבספרד ב-1165 ונפטר ב-1225 בחאלב, בסוריה של ימינו, בגיל 60. המרחק הרב בין המקומות גוּשר במסע ארוך (כ-5,000 ק"מ) מנמל מרסיי למצרים, שם פגש אלחריזי את אברהם בן הרמב"ם (אלחריזי תירגם את "מורה הנבוכים" מערבית-יהודית לעברית). ממצרים עלה לעזה ומשם פנה לירושלים, לדמשק, לבגדד ועוד. מי ייתן ונוכל לשחזר את מסעו ולבקר בכל המקומות שבהם ביקר וכתב.
עד שנצא למסע הזה, נציין בחנוכה השנה 800 שנה לפטירתו. תודעתו העל-אנושית מפרקת ומרכיבה את המאגר הגדול של פסוקי המקרא לכדי שפה חיה ועשירה, יותר חיה ועשירה מהעברית הספרותית שלנו. בשיריו ובמקאמות שלו, ובראשן יצירת המופת "תחכמוני" (הזמינה במהדורת יהלום וקצומטה, הוצאת יד בן-צבי), הוא מביע כל דבר שסופר ומשורר יכול להביע. והוא דמות שמזכירה את האפשרות לחיות בעברית ובערבית גם יחד, שכן הוא כתב בשתי הלשונות, והודה: "כִּי אֵין הַשִּׁיר הַנָּעִים בְּמִבְטָאוֹ. הֶעָרֵב בְּמִקְרָאוֹ. כַּשֶּׁמֶשׁ בְּשִׂיאוֹ. וְכַשַׂחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ. כִּי אִם לִבְנֵי עֲרָב לְבַדָּם. וְכָל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדָּם". אפילו שירת המקרא אינה מתנגנת לאוזנו ביחס לשירה הערבית: פסוקי תהילים, למשל, "יִדְמוּ לַחֲרוּזֵי שִׁיר אֲבָל אֵין לָהֶם חֲרוּז וְאֵינָם שְׁקוּלִים". אלחריזי לא שמע מוזיקה בתהילים.
אנסה לבנות כאן חלון ראווה לאלחריזי. בשיר קצר מ"ספר הענק" הוא כותב: "שֹׁכֵב בְּצֵל שִׂיחִים וּמִתְעַלֵּס עַל קוֹל שְׁאוֹן מַיִם וְשִׁיר יוֹנִים // מָוֶת בְּךָ יִלְחַם, וְלֹא תִהְיֶה נִצָּל בְּכָל נֶשֶׁק וְשִׁרְיוֹנִים". העברית טרייה כאילו נאפתה היום בבוקר. אהבה, פכפוך מים בגן ספרדי ושירת ציפורים נגמרים לפני שהם מתחילים: השיר הקצר שובר את הארוטיקה הזוגית וממיר אותה בזוגיות אחרת: המוות יחליף את האהובה, המלחמה את האהבה, וצלצול הנשק והשריון את קול מזרקת המים והציפור. בקריאה שנייה, הזהוּת הצלילית המבריקה בין "שיר יונים" ו"שריונים", מייבאת את השריון אל הציפורים, כאילו כבר בשיר היונים טמון שריון; ההאזנה לשירת הציפורים בגן מתבררת, בדיעבד, כסוג של התגוננות שווא מפני המוות.
ברק סגנוני וראייה חודרת: זה אלחריזי. כך מתוארת גרגרנות ב"תחכמוני": "וְהָיָה בְּתוֹך הַקְּרוּאִים אִישׁ זָקֵן. נוֹדֵד כְּצִיפּוֹר מִקֵּן. וְהוּא מֵסֵב אֶל הַשֻׁלְחָן הֶעָרוּך. כְּנָחָשׁ כָּרוּך. וּזְרוֹעוֹ אָרֹך. לְהַקְרִיב כָּל מַאֲכָל רָחוֹק. וְלִטְחוֹן אוֹתוֹ וְלִשְׂחוֹק. וְלוֹ חֵך. אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ לוֹחֵך. וְלָשׁוֹן. יִגְרֹף הַמַּאֲכָל כְּנַחַל קִישׁוֹן. וְלוֹ פֶה. לֹא יְמַלְּאֵהוּ הַמַשְׁקֶה וְהָאוֹפֶה. תָּמִיד יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. וּבַלֶּחֶם שִׁנוֹ". תיאור הזלילה נמשך עוד ועוד. אין זה רק תיאור מראש של תרבותנו הזללנית; אלחריזי עצמו דומה לאיש הזקן הזה, לציפור השיר הנודדת, האוכל את העברית בכל פה, שואב אותה אל פיו פנימה ולועס ומדבר.
לצד תיאור סעודת הבשרים, במקום אחר ב"תחכמוני", אנו פוגשים תרנגול מדבֵּר, הנוזף בבני האדם המבקשים לאוכלו: "הֲלֹא מִיּוֹם בָּאתִי בְּצֵל קוֹרַתְכֶם. עָבַדְתִּי בְּכָל כֹּחִי אֶתְכֶם. וְכָל הַלַּיְלָה אָעִיר יְשֵׁנֵיכֶם. לְהִתְפַּלֵּל לֵאלֹהֵיכֶם. וּבְכָל הַיּוֹם אֲרַנֵּן לִפְנֵיכֶם. לְשַׂמֵּחַ לְבַבְכֶם. וְהִרְבֵּיתִי זֶרַע בְּצִלְּכֶם. וְעָשִׂיתִי בָנִים וּבָנוֹת לְהַמְתִּיק בְּטַעְמָם חִכְּכֶם. וְאַתֶּם לְהָרַע לִי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם. וּלְהָרְגֵנִי כָּל תַּאֲוַתְכֶם... וְכָל מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם לִשְׁחֹט וְלֶאֱכֹל אוֹתִי... הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם: מַה מְּצָאתֶם בִּי עָוֶל כָּל יָמַי וְשָׁנַי?! הִנְנִי, עֲנוּ בִי נֶגֶד אֲדֹנָי!" ואם נדמה לנו כי זהו נביא-תרנגול, איש צדק, יתברר בהמשך כי זהו נביא נכלולי וזדוני: הוא מציע לשומעיו לאכול את ילדיו ולחוס עליו.
"הקרב והמוות הופכים לגיבוריה האמיתיים של הלחימה"
דומה שאלחריזי ידע עלינו (בני האדם) הכול. הוא ידע על הזללנות, ועל יחסנו לבעלי חיים. הוא מקדיש מקאמה נפלאה לפרעוש ולנמלה. על הפרעוש הוא אומר, למשל, "אָז יָבֹא בַּלָּאט אֵלֶיךָ / וְיִתְעַטֵּף בִּמְעִילֶךָ" — איזו תמונה מופרכת ומדויקת: הפרעוש הזעיר לובש את מעילנו הענקי ויוצא להכות בנו!
הוא ידע גם והכל על מלחמותינו. ב"תחכמוני" מתואר קרב, והיוצאים לקרב שמחים: "וַיְמַהֲרוּ לִקְרַאת הַמָּוֶת בְּשִׂמְחָה וָרוֹן", נאמר על הלוחמים, וכמה שורות קודם מתואר המשורר כ"מְשַׂמֵּחַ הַלְּבָבוֹת בְּנוֹעַם חִידוֹתָיו". המשורר מבין כי המלחמה מעוררת באנשים מסוימים שמחה, ממש כמו השירה. מלחמה מזמנת פנטזיה על התעלוּת, התרוממות רוח, מה שהפסיכולוג ג'יימס הילמן מכנה "אהבה איומה למלחמה". המשורר מבועת מהמלחמה כי היא מאורע יצירתי, כמו שירה, אך הרסני.
אלחריזי מתאר ששון אלי קרב — ושברוֹ. לפני הקרב הפנטזיה היא של התענגות על הקרב. הפצעים "קטנים עליי": "וְהָאָסוֹן לְחִכָּם הוּא כְּנוֹפֶת, וּפִצְעֵי הַחֲנִית לָהֶם מְתוּקִים". אבל בקרב הממשי מתואר איך "וְנוֹעֲדוּ הָעוֹפוֹת לִסְעוּדָה אֲשֶׁר מַטְעַמֶּיהָ הַנְּפָשִׁים / וְיֵינָהּ דְּמֵי הָאֲנָשִׁים". אם לפני הקרב הפנטזיה היא "אני הולך לטרוף", הרי בקרב הממשי אני נטרף. כך, לפני הקרב מתוארת הפנטזיה של הלוחם במילים "וְהַחֶרֶב לְצַוָּארָם עֲנָקִים (=תכשיטים)", כלומר, החרב היא שרשרת, קישוט. אך בקרב עצמו מתואר שיברונה של הפנטזיה בהיסט קל של הדימוי: "וְעַל צַוָּארָם מִפְּנִינֵי הַחֶרֶב עֲנָקִים" — לא החרב היא הקישוט, אלא הדם המקיף את הצוואר. אלחריזי מציג פנטזיה של מלחמה — ונלחם בה.
ההבנה של אלחריזי בנוגע לפסיכולוגיה שמאפשרת את המלחמה מדהימה, וקרובה בכמה עניינים למחשבתו של ג'יימס הילמן על הפסיכולוגיה של המלחמה. אלחריזי מציג סדרה של דימויי פנטזיה המאפיינים את הלוחם לפני הקרב ומאפשרים למלחמה להיות חלק משגרת המין האנושי במשך אלפי שנים. לפי אחת ההערכות שמביא הילמן, במשך 5,600 שנות היסטוריה היו 14,600 מלחמות, ובמאה ה-20 בלבד נהרגו במלחמות לפחות 100 מיליון בני אדם, מהם לפחות 62 מיליון אזרחים.
הילמן מתנגד להנגדה הפרוידיאנית שלפיה אהבה מנוגדת למלחמה ("ארוס ותנטוס"). לטענתו, אם ברצוננו לטפל בהפרעה הקולקטיבית הענקית ששמה מלחמה, עלינו להכיר בכך כי יש לבני אדם רבים אהבת מלחמה, ויש אף אהבה שמתגלה רק במלחמה. מלחמה דומה להתאהבות בכך שהיא מרוֹממת, מכניסה לאופוריה, מעלה את המאוהב-החייל למישור אחר של קיום. "וְכֻלָּם יִכְסְפוּ אֶל הַתְּמוּתָה / כְּאִלּוּ הֵם בְּכוּר מָוֶת יְצוּקִים", כותב אלחריזי. חיילים רבים נהרגים למען משהו או מישהו שהם אוהבים – בין שזו המדינה ובין שאלה המפקד או חבריהם לנשק. על פי הילמן, האהבה שהמלחמה מאפשרת — מאפשרת את המלחמה. "וְהֵם מִתְחַבְּקִים עִם לוֹחֲמֵיהֶם / כְּחוֹשְׁקִים מִהֲרוּ לַחְבּוֹק חֲשׁוּקִים". אלחריזי כותב על "חיבוק" קרבי לאויב, אך הדברים נכונים גם לאחים לנשק.
הילמן מוסיף וטוען כי ניטיב להבין מלחמה כסוג של פולחן דתי. המלחמה עושה לחיים מה שהדת והשירה אמורות לעשות: לרומם אותם, להקנות להם משמעות. המלחמה אפשרית מפני שעבור צעירים רבים היא מעניקה משמעות מעין-דתית לקיום, ומאפשרת להם לבטא מסירוּת נפש לחבריהם בעולם ריקני והישגי. המלחמה היא אכן פולחן דתי, כמו אומר אלחריזי, אך אלה פניו: "וְאֵשׁ הַמָּוֶת בּוֹעֶרֶת עַל רָאשֵׁי הָרְמָחִים. וַיְמַהֲרוּ כְלֵי הַנֶּשֶׁק וְהַשְּׁלָחִים. לְנַתֵּחַ הַנְּתָחִים. לְהַעֲלוֹת מֵהֶם לְחַיַּת הַשָׂדֶּה עוֹלָה וּזְבָחִים". המלחמה עבור אלחריזי היא אכן דת, אך היא אש זרה, הקרבה המונית של קורבן אדם לאוכלי הנבלות.
עבור אלחריזי מלחמה דומה לתחרות שירה שיצאה משליטה, הפכה מדיבור למעשים. הקרב ב"תחכמוני" מתחיל בתחרות שירה בין שני משוררים-חיילים המתפארים בכוחם ובעוצם ידם ומביעים אגב כך את הפנטזיה המלחמתית הנצחית. המלחמה אינה אפשרית ללא הפנטזיה הזאת. כדברי הילמן, "הפנטזיה יוצרת את הרציונליות של המלחמה". והרי הדברים עלינו נאמרנו. הקשיבו לתומכי המלחמה וראו את הפנטזיה שמייצרת את מה שהם מכנים מציאות. אנו הורגים ונהרגים בגלל חלומותיהם.
החיילים-המשוררים מתגרים זה בזה, ואלחריזי מתאר אותם, באירוניה מרירה, כשני שׂרפים: "וְכַאֲשֶׁר נִצַּב זֶה לְעֻמַּת זֶה גָּעַר אִישׁ בְּאָחִיו וַיִּתְמַרְמַר / וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר". המקור הוא ישעיהו ו', שם השיח הוא שיח שׂרפי קודש האומרים זה לזה "קדוש, קדוש, קדוש". בקרב שיח השרפים מומר בשיח של אגו שעניינו אינה קדוּשה אלא אלימות, שתוביל גם להרס הדדי.
אחרי הקרב משתתקת ההתפארות ההדדית הזאת, ופתחון הפה ניתן רק למוות ולמלחמה. כדבריה של חוקרת הספרות אילת אטינגר על הקרב ב"תחכמוני", "הקרב והמוות מואנשים והופכים לגיבוריה האמיתיים והיחידים של הלחימה". האין זאת מציאות חיינו?
דיבורם של המלחמה והמוות מפחיד, עיוור ואילם: "וְהַמָּוֶת... קוֹרֵא בְּלִי לָשׁוֹן וּשְׂפָתַיִם. וּמַדְבִּיק כָּל לָשׁוֹן לְמַלְקוֹחַיִם (=ללסתות). וּמִקּוֹלוֹ חָשְׂכוּ הַמְּאוֹרִים כַּכִּירַיִם. וּפִי הַקְּרָב יֶהְגֶּה אֵימָה. וְיָנִיף יָד רָמָה. וְיַבִּיט בְּלִי אִישׁוֹן. וּמְדַבֵּר בְּלִי לָשׁוֹן".
"קורא", "מקולו", "יהגה", "מדבר"... המלחמה והמוות, אומר לנו אלחריזי, אינם היפוכם של הדיבור ושל השירה, אינם היפוכן של היצירתיות האנושית ושל הפנטזיה האנושית: הם סוג של דיבור, סוג של שירה, אלא שהיא שירה מפחידה, גרועה, חד-ממדית והרסנית, שירה שדיבורה אילם ולכן חסר פשר, עיוור. יהודה אלחריזי ראה: המלחמה היא משוררת בלי לשון ובלי אישון. שירתו הגדולה פוקחת עין ופוצה פה כדי לתאר את המפלצת הזאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
