בשלהי המאה ה-19 כתב הסופר האמריקאי הוראציו אלגר סדרה של ספרים שגיבוריהם היו נערים צעירים שבחריצות ובתושייה הצליחו לחלץ עצמם מעוני ולהגשים את החלום האמריקאי. הספרים הללו התאימו ככפפה ליד לאתוס הקפיטליסטי ולסיפור שאמריקה רצתה לספר על עצמה, שניתן לסכמו בקביעה "מי שרוצה, מצליח". רב-המכר "אמריקה השנייה: זיכרונות ממשפחה ותרבות במשבר" של ג'יי. די. ואנס הוא אמנם סיפור הצלחה אמריקאי של מי שבגיל 32 הגשים את החלום האמריקאי וזכה ל"עבודה טובה, נישואים מאושרים, בית נוח ושני כלבים", אך בתוכנו ובמבנהו הוא מעמיד שאלות נוקבות אל מול התבנית הנרטיבית והתרבותית הפשטנית שהעמיד אלגר.
בשונה מרוב הממוארים מסוג זה המאופיינים בנרקיסיזם בולט, היעדר מודעות עצמית ותשוקה לתאר תחנות בחיי מושא הסיפור (לרוב תחנות מוכרות וצפויות), שהפכו אותו ל"בן הנבחר" של האומה ולמייצג בולט של בני דורו, הממואר של ואנס הוא טקסט אישי מאוד ובמובנים רבים לא צפוי. "אמריקה השנייה" הוא ממואר מרתק לקריאה וטקסט פוליטי חשוב עבור מי שמבקשים להבין את השמרנות האמריקאית. ואנס הוא כותב בעל מודעות עצמית מפותחת ולא פחות חשוב מכך בעל הומור, מצרך נדיר לרוב בממוארים, ולאורך כל הספר הוא מפגין יכולות מרשימות של מספר היודע לארוג יפה את המשפחתי עם הפוליטי והסוציולוגי. יכולות אלו הפכו את ואנס לפרשן מבוקש המספק הסברי עומק למשבר מעמד העובדים הלבן באמריקה ובהמשך, ובזכות עוד תכונות, גם לפוליטיקאי ואולי גם הנשיא הבא. ההבחנות והפתרונות שמציע ואנס למשבר של ארצות הברית עולים בקנה אחד עם ערכי הליבה של החשיבה השמרנית: המשבר הוא תרבותי-ערכי והפתרון לא יגיע מהמדינה, שאת כוחה יש להגביל, אלא מהאנשים והקהילות שבהן הם חיים. זהו שילוב של אחריות אישית ופטריוטיזם שישיב לשיטתו את אמריקה לגדולתה.
השם שניתן לספר בעברית, "אמריקה השנייה", מקורו כמובן בשיח הישראלי. שמו המקורי של הספר Hillbilly Elegy, "קינה של הילבילי", מתבונן בעיניים שיש בהן ממד של אבל על משפחתו הענפה, המסובכת והמסוכסת של ואנס ועל העולם שסבב אותה. "הילבילים" הוא כינוי (מלעיג לעיתים קרובות) לקבוצה אמריקאית ממוצא סקוטי-אירי החיים באזורי האפלאצ'ים, אזור במזרח ארה"ב. לרוב אלו עיירות כפריות שבהן רמת החיים וההשכלה הנמוכה מפוצה בעזרת תחושה של קהילתיות, שייכות וניכור לכל מה שהוא לא הם עצמם.
באמצע המאה ה-20 היגרו רבים מהם, בהם משפחתו של ואנס בקנטקי, אל הערים התעשייתיות באוהיו כדי למצוא עבודה ולשפר את מעמדם. הם הביאו איתם אל הערים הגדולות את התרבות האפלאצ'ית שוואנס מתאר בחום ובאהבה, אך גם בביקורת. הגלובליזציה, שהביאה צמיחה כלכלית למגזרים מסוימים, הייתה מכת מוות לאחרים. מפעלים נסגרו והערים התעשייתיות בלב ארה"ב הפכו למלכודות של עוני, שאליו קרס המעמד הבינוני-נמוך וההילבילים בפרט.
"הייתי בנם הנטוש של גבר שבקושי הכרתי ושל אישה שהצטערתי שהכרתי"
חייו של ג'יי. די. ואנס הצעיר נעו בין העיירה מידלטאון באוהיו שבה גדל לביקורים בבסיס המוצא של המשפחה, ג'קסון קנטקי - שם נותרה משפחתו המורחבת. "אמריקאים מכנים אותם הילביליז, רדנקים או אשפה לבנה", כותב ואנס, "אני קורא להם שכנים, חברים ומשפחה". לאורך הספר כולו, ג'קסון היא מושא הגעגועים של ואנס הילד והנער. ביתה של הסבתא-רבתא, המקום האהוב והמגונן ביותר בעולם, הטבע מסביב, המשפחה והקהילה, ובכנות האופיינית לו הוא מסכם את העניין בקצרה: "בג'קסון הייתי נכדם של האישה הקשוחה בסביבה ושל המכונאי המיומן בעיירה. באוהיו הייתי בנם הנטוש של גבר שבקושי הכרתי ושל אישה שהצטערתי שהכרתי".
ג'קסון הייתה מקום אינטימי וקשוח, ולא פחות מכך אלים. דוד אחד רדף אחריו עם סכין, דוד אחר הכה נהג משאית עד אובדן הכרה וסרק את עורו במסור חשמלי. הסבתא עצמה הצמידה, בגיל 12, רובה לראשו של גנב, והיה גם גבר שהואשם באונס ונמצא מת באגם. בברת'יט, המחוז שבו שוכנת ג'קסון, אנשים "שנאו דברים מסוימים, והם לא נזקקו לחוק כדי להיפטר מהם". התרבות האלימה הזו הייתה גם נחלתם של מי שעזבו את האפלאצ'ים והתיישבו במידלטאון. ואנס המבוגר, לצד האמפתיה, כבר יודע להבחין שהגברים בני משפחתו היו רחוקים מלהיות מושלמים, בעיקר לא כלפי נשותיהם וילדיהם. כך או אחרת, ג'קסון של בגרותו כבר הייתה מקום מוכה עוני, פשע, התמכרויות והידרדרות בכל מדדי החינוך והבריאות.
מידלטאון הייתה מקום מורכב לא פחות. ההילבילים שהיגרו לערי התעשייה הצליחו לשפר את חייהם. אבל מאחורי ההצלחה הכלכלית "הסתתר חוסר נוחות תרבותי עמוק". ההילביליז, מי יותר מי פחות, עברו אמנם תהליך מסוים של סוציאליזציה והתאמה לעיר הגדולה והחדשה, ולנוחות של מעמד הביניים (ברביקיו ובירה עם חברים בסופי שבוע, בתים יפים, דשא קצוץ ועוד), אך ברגעי המבחן, ברגעים שבהם הם חשו מאוימים (בצדק ולרוב שלא), הדי-אן-איי הבסיסי שלהם התפרץ החוצה דרך אלימות, הסתגרות, נוקשות ושפה גסה ותוקפנית. כך למשל, באחד הרגעים הקשים והנוגעים ללב בספר, הסבא והסבתא מתוארים כמי שהכו מוכר בחנות שלא התייחס כיאות לבנם. הסבא והסבתא האלה, המגוננים והפראיים, יחד עם אחותו הגדולה, היו אלה שדאגו לוואנס הצעיר, שנולד לאב שנטש ולאם שסבלה מהתמכרויות, ניסיונות אובדניים ומערכות יחסים לא יציבות, ובראו עבורו עולם יציב יחסית שבו היה לו ברור שהוא, על אף הטירוף הכללי, אהוב ורצוי. מסביב למשפחה הידרדרו הדברים במהירות רבה. העיר שוקקת החיים שקעה כאשר המפעלים הגדולים החלו להיסגר או צימצמו את המשרות שהציעו. קריסת המעסיקים הגדולים הובילה לנפילתם של עסקי הלוויין הקטנים ועוני, פשיעה והתמכרויות לסמים היו המציאות החדשה של העיר. מידלטאון הפכה יותר ויותר מנוכרת לחברה האמריקאית, "הרגשנו לכודים בכלכלה שלא הצליחה לקיים אפילו את ההבטחה הבסיסית של החלום האמריקאי — שכר יציב".
ואנס, הרבה בזכות שירותו הצבאי, הגיע ממידלטאון לבית הספר למשפטים של ייל. הספר, אם כך, הוא סיפור אישי של ילד ואחר כך נער, שהצליח כנגד כל הסיכויים. הוא התנסה בכל התחנות שאמורות היו להפוך אותו לעוד גבר אלים החי בשוליה של החברה האמריקאית. למזלו הרב של ואנס, בשנים המעצבות של נעוריו הוא עבר לגור עם סבתו, הדמות החזקה והיציבה בחייו, וחייו החלו להשתנות: ציוניו השתפרו, הוא רכש חברים והפך לאיש צעיר וסקרן הבוחן את עולמו ואת סביבתו. אחרי לימודיו בתיכון התגייס לצבא, שם קיבל משמעת ואחריות כמו גם מיומנויות חיים בסיסיות. הוא שירת בעיראק בתפקידי דוברות ושם, לטענתו, הגיע למסקנה שנולד "במדינה הטובה בעולם". את המסרים שקיבל במידלטאון, להסתפק במה שיש, החליפה בצבא התביעה האמריקאית המוכרת להתאמץ עד קצה גבול היכולת, ולהצליח.
בלימודי משפטים בייל הכיר לראשונה את אמריקה האחרת, זו שמשתמשת בעשרה סוגי מזלגות בארוחה ולובשת חליפות שנתפרו על פי מידה. זוהי אמריקה של קשרים אישיים והון חברתי שלא היה לו. אבל שם גילה גם שישנן, באוניברסיטאות העילית, חבילות סיוע כלכלי נדיבות ואת העובדה שבני הכיתה שלו הם קבוצה מגוונת של אנשים מוכשרים, בהם גם "לסבית פרוגרסיבית במיוחד עם חוש הומור מעולה". את ההצלחה שלו מייחס ואנס למי שהיו סביבו וידעו לסייע לו — הסבתא, האחות או המפקד בצבא. הוא מתאר את עצמו כפטריוט, כמי שגדל בשכונה ובקהילה הבנויות על אהבת המולדת, מסוג הפטריוטים "המושמים ללעג במוקדי הכוח של וושינגטון" ומי שמרגיש "הכרת תודה אדירה כלפי ארה"ב". כלפי הקהילה שלו, לצד החיבה וההזדהות, יש לו ביקורת נוקבת. הוא מסרב לקבל את ההסבר שמקור המצוקה הוא היעדר הזדמנויות כלכליות. זה, לטענתו, הסבר חלקי לכל שמקורו ב"תגובות גרועות ביותר לנסיבות קשות... תרבות המטפחת התפוררות חברתית ולא נאבקת בה... אנשים המרגישים שחייהם נתונים לכוחות שמעבר ליכולתם, ואין להם ברירה אלא להאשים את כולם חוץ מאת עצמם".
"כאוס מוליד כאוס, אי-יציבות מולידה אי-יציבות"
לצד החיבה והשייכות הספר, הנטוע עמוק בשמרנות, הוא בעיקר כתב אשמה חריף נגד הקהילה שבה גדל, ואחרות כמותה. עולם של התנהגות כלכלית חסרת היגיון, אלימות משפחתית, ילדים שאינם לומדים ושאין מי שדוחף אותם להצליח ואנשים שבוחרים לא לעבוד, ואם הם עובדים הם עושים את המינימום. בעיניו זוהי תרבות של עצלות, הרגלי אכילה ותזונה לקויים והיעדר אחריות אישית שאותה הוא מסכם, כהרגלו בתמציתיות: "כאוס מוליד כאוס, אי-יציבות מולידה אי-יציבות. ברוכים הבאים לחיי המשפחה של ההילבילי האמריקאי".
את השנאה של הימין לאובמה, שהתבטאה בין השאר בשמועות שהוא מוסלמי או שלא נולד בארה"ב — שמועות שהוא מתאר כ"תעשייה של מפיצי קונספירציה והוזים קיצוניים הממציאים כל מיני שמועות" — הוא מייחס דווקא לאותה דינמיקה של בריחה מאחריות. שהרי עבור מי שאיבדו אמון במדינה, במוסדותיה ובחלום האמריקאי, אובמה מייצג את מה שהם לא - הצטיינות, אבהות טובה ונישואים מוצלחים. ואילו חבריו השמרנים, חשב אז, במקום לעודד אחריות אישית בוחרים בניכור ובטינה: "ראיתי חברים הופכים למבוגרים מצליחים, וראיתי אחרים נופלים קורבן לפיתויים הגרועים ביותר של מידלטאון — הורות מוקדמת, סמים, מאסר. ההבדל ביניהם היה בציפיות שהיו להם מעצמם. בכל זאת, המסר שמגיע מהימין הולך ונעשה כזה: אם אתה כישלון — זו לא אשמתך, זו אשמת הממשלה".
דעתו על טראמפ, אז מועמד לקדנציה הראשונה כנשיא, לא הייתה טובה יותר ומאותן הסיבות. במאמר ב"אטלנטיק" ב-2016 הוא כתב: "בתקופת הבחירות הנוכחית, עושה רושם שאמריקאים פנו למשכך כאבים חדש. גם הוא, מבטיח בריחה מהירה מדאגות החיים, פתרון קל לבעיות החברתיות של הקהילות והתרבות האמריקאיות. הוא לא דורש דבר למעט נוכחות צנועה ואולי כמה סייענים. הוא חודר למוחות, לא דרך הריאות או הוורידים אלא דרך העיניים והאזניים ושמו דונלד טראמפ. ההבטחות של טראמפ הן המחט בווריד הקולקטיבי של אמריקה. טראמפ הוא הרואין תרבותי. הוא יגרום לחלק להרגיש טוב יותר לזמן קצר. אבל הוא לא יכול לרפא את מה שגורם להם להיות חולים, ויום אחד הם יבינו את זה".
4 צפייה בגלריה
לא במקרה אומץ הספר של ואנס בידי השמרנים. ג'יי. די. ואנס ואישתו אושה ואנס
(צילום: SCOTT OLSON / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
לא במקרה אומץ הספר של ואנס בידי השמרנים, וגם יוצא לאור בישראל בהוצאה המזוהה עם התנועה השמרנית. עבורו הבעיה והפתרון לה נמצאים תמיד בקהילה ובאחריות האישית, לא במדינה. את העלייה של הפופוליזם הטראמפיסטי הוא משייך למשבר תרבותי ואובדן הערכים של עבודה קשה ואמונה דתית, לא לשינויים כלכליים והצטמצמות האפשרויות עבור מעמד הפועלים. לטענתו, בדומה לשמרנים אחרים וכמו גיבוריו של אלגר, מה שנדרש להצלחה אישית ולתיקון חברתי איננו מדינה טובה יותר שתעניק הזדמנויות שוות אמיתיות, אלא תרבות של אחריות אישית, רצון חזק, ומשפחה יציבה ותומכת.
מאז כתב את הספר, עבר ואנס כברת דרך. הוא הצטרף לטראמפ וגם למפיצי הקונספירציות שבעבר חשב שהם "מטורפים מהשוליים". החברה "הלסבית הפרוגרסיבית" מייל, תתגלה בדיעבד כטרנסג'נדרית בשם סופיה נלסון שהפכה סנגורית ציבורית, והשניים, שהיו חברים בזמן הלימודים, שמרו על קשר גם אחרי. בתכתובת ביניהם שפירסמה נלסון ב-2024 היו להם, בצד חילוקי דעות, חיבה והערכה הדדיות וגם לא מעט הסכמות בנושא אלימות משטרתית, גזענות וסלידה מדונלד טראמפ. אבל ב-2024 ואנס כבר היה במקום אחר, עם טראמפ, ובדעות אחרות, גם כלפי טרנסג'נדרים. "חבל שהוא ויתר על הערכים שלו כדי לקדם קריירה פוליטית", סיכמה נלסון בצער.
"אמריקה השנייה", ג'יי די ואנס, תרגום: אלחנן שפייזר, הוצאה לאור: שיבולת.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.25
