רומן הביכורים של סם סוסמן, "הנער מארצות הצפון", רומן אוטוביוגרפי המתאר את החיים בצל החשד שאביו הביולוגי הוא לא אחר מאשר הזמר בוב דילן, יצא לאור רק לפני כמה שבועות וכבר הספיק לחולל סערה-בכוס-וויסקי בעולם הספרות האינטימי והאינטנסיבי של ניו-יורק: כתבת פרופיל במוסף סוף השבוע של "הניו יורק טיימס", שהייתה מעוטרת באוסף של צילומים שבהם סם מחקה את תצלומיו האיקוניים של אביו המפורסם לכאורה; שלל ביקורות והתייחסויות מעל דפי העיתונות; אירועים מתוקשרים בכמה מהחשובים שבמוסדות התרבות הניו-יורקיים; מסע הופעות ברחבי ארה"ב, ולאחרונה גם העפלה אל רשימות רבי-המכר השונות.
ההצלחה לא סיחררה (עדיין?) את סם סוסמן, למרות שהוא בהחלט יודע להעריך אותה וליהנות ממנה. סם, חבר יקר שהיה גם עמית בבית מדרש לאמנים בשם LABA בלואר-איסט-סייד שבו אני מלמד, שומר על גינוני הענווה המלבבים שלו. מתחת לסבך התלתלים הזהוב, ה-Jewfro המפורסם שמזכיר באופן חשוד את רעמת התלתלים של אביו האמיתי או המדומיין, ומאחורי החיוך הכובש, הרהיטות, הידענות והאינטלקט המפותח מסתתר עדיין הנער הרגיש והמיוסר שאנו פוגשים ולומדים לאהוב מעל דפי הרומן, ומעבר לניצוץ המרצד בעיניים ניבטת לפעמים גם עצבות עמוקה, סוג של יתמות שספק אם כל ההצלחה והפרסום שבעולם ירפאו אי פעם. בשבוע שעבר, בין אירוע לאירוע וטיסה לטיסה, נפגשנו לשיחה קצרה על כוסית או שתיים של בורבון. היו לי כמה שאלות עבורו, וכרגיל, סם ענה עליהן בכנות ובישירות האופייניות לו — ועדיין, לא אתפלא אם ייוודע לי יום אחד שאפילו עכשיו, במודע או שלא במודע, הוא גילה רק טפח והסתיר טפחיים, ושהסיפור ששמענו ממנו הוא רק קצה הקרחון של סיפור גדול וכאוב יותר שספק אם יסופר אי פעם במלואו.
"כשפירסמתי לפני כמה שנים את הסיפור המלא כמאמר, עוד לפני שהתחלתי לעבוד על 'הנער מארצות הצפון', קיבלתי, שלא במפתיע, פנייה מהצוות המשפטי של דילן. הם דרשו לראות את הטיוטה למאמר לפני שירד לדפוס וביקשו לראות גם תמונה של אמי המנוחה. אחרי שהם קיבלו את החומרים תגובתם הייתה: 'אין תגובה'"
עלילת הרומן, שהוא כאמור רומן אוטוביוגרפי במוצהר, מתרחשת בעיירה גושן שבמדינת ניו-יורק, הנמצאת בלב האזור הכפרי-לשעבר שבדרום הרי הקטסקילס. השם המרטיט, רווי המשמעויות התנ"כיות "גושן" אינו משקף את המציאות העגומה של המקום. מה שהיה פעם אזור כפרי יפהפה, מוקף ביערות, שדות מעובדים וחוות חקלאיות מטופחות הפך בעקבות תהליך התיעוש המואץ של האזור, ובעקבות נטישת התעשייה בשנים מאוחרות יותר, לשממה תרבותית וחברתית. ספרו של סם מתאר שגרה של עוני, ייאוש, בערות, אלימות והתמכרות לסמים קשים ומשככי כאבים. נוסף על כך, בשנים האחרונות התחילה נהירה של קהילות חסידיות אל האזור, שיצרו בו מתחמים מסוגרים שאינם משתלבים במרחב ולפעמים נמצאים בעימות חזיתי איתו. אמו של הגיבור, דמות צבעונית ובוהמיינית, עברה לגור בגושן עוד לפני שסם נולד, והרמזים שהוא מפזר במהלך הרומן מובילים אותי לחשוד שהיא בעצם נמלטה לשם מהאינטנסיביות של חייה הפרועים בעיר. לאורך הקריאה ברומן מצטבר הרושם שהנסתר רב על הנגלה, ושגם סם נמלט לפעמים אל האשליה הפסטורלית של המקום שממנו הוא ברח ברגע שיכול היה, לכאורה שלא על מנת לשוב.
בימינו, כל סיפור אמור להיות "מיוחד", אבל הסיפור שלך הוא באמת יוצא דופן. ספר לנו על עצמך.
"גדלתי כבן לאם חד-הורית שעזבה את מנהטן לפני שנולדתי ועברה לגור בעיירה כפרית נידחת בשם גושן במדינת ניו-יורק. הילדות שלי הייתה נהדרת ומחרידה בו-זמנית. בבית חייתי בבועה של אהבה, יופי, אמנות ושירה, אבל מחוץ לבית חוויתי אלימות ושנאה על בסיס יומיומי והרגשתי שהמבוגרים שבחיי לא הצליחו להגן עליי מפניה. בילדות ובנעורים שלי אמרו לא פעם שאני דומה מאוד 'לזמר הזה... בוב דילן!' אבל אמא שלי העדיפה לא לדבר עליו עד שהגעתי לגיל שבו יכולתי לדחוק אותה לפינה ולגרום לה להודות שהיה לה רומן רב-שנים עם דילן לפני שנולדתי, ושיש סיכוי שהוא אכן אבי הביולוגי. הידיעה הזאת ליוותה אותי במשך כל חיי הבוגרים ולא נתנה לי מנוח. עזבתי את גושן ברגע שיכולתי, נדדתי בין אוניברסיטאות וערים שונות בכל רחבי העולם, עברתי הרבה הרפתקאות, אבל החשד הזה לא הרפה ממני. לפני כמה שנים פירסמתי בכתב העת 'הארפר'ס' מאמר אוטוביוגרפי בשם The Silent Type, 'הטיפוס השקט', שבו התחלתי לספר את הסיפור שלי, ועכשיו הוא מופיע בהרחבה גם ברומן 'הנער מארצות הצפון'".
איך זה היה, לגדול כילד יהודי יחיד באזור כפרי, פראי למדי ואנטישמי מאוד במדינת ניו-יורק?
"כילד וכנער מתבגר חוויתי אנטישמיות מחרידה, שאותה אני מתאר ברומן. גרנו לא רחוק מקריית-יואל, קהילה סגורה של חסידי סאטמר שנטועה בלב האזור הכפרי והשמרני של דרום הרי הקטסקילס. זה אזור מובהק של תומכי טראמפ אדוקים: האנטישמיות — שנאה יוקדת כלפי השכנים החסידים וגם כל שאר היהודים — היא עניין שגרתי ומקובל. בני הכיתה שלי בבית הספר הציבורי שבו למדתי גדלו על התפיסה שהיהודים גונבים והורסים להם את העיירה. בבית הספר נאלצתי להתמודד עם אנטישמיות חריפה באופן יומיומי, הבנים זרקו לעברי מטבעות כשעברתי במסדרון, כי כידוע כל היהודים מכורים לכסף, ומדי פעם תפסו אותי וניסו לדחוף לי בכוח בייקון לפה.
"זאת הייתה סביבה גסה מאוד, ואלימה מאוד. כשהאוטובוס שהסיע אותנו לבית הספר עבר ליד קריית-יואל, הם הצמידו את הפנים שלי בכוח אל השמשה, הצביעו על הגברים המזוקנים שהלכו ברחוב בלבוש חסידי ושאלו, 'מי מהיהודונים האלה הוא האבא שלך?' אמא שלי פנתה לבית הספר והתחננה בפניהם להגן עליי מההתעללויות האלה, אבל התשובה הייתה תמיד אותה תשובה, 'ככה זה אצל הבנים'. בשלב מסוים הבנתי שאף אחד לא יגן עליי ושאני חייב ללמוד להגן על עצמי. התחלתי ללכת למכון כושר כל יום בסיום הלימודים. התאמנתי באופן אובססיבי, העליתי על עצמי קילוגרמים של שרירים, ויום אחד פוצצתי במכות את אחד מהבנים שהציקו לי. מאז לא חוויתי יותר אלימות פיזית, אבל שום דבר לא יכול היה לשנות את התחושה שאני לא שייך לעולם שבו גדלתי. היו לי כמה חברים נדירים ויקרים, ובעיקר מצאתי מפלט בקריאה ובכתיבה".
"בילדות ובנעורים שלי אמרו לא פעם שאני דומה מאוד 'לזמר הזה... בוב דילן!' אבל אמא שלי העדיפה לא לדבר עליו עד שהגעתי לגיל שבו יכולתי לדחוק אותה לפינה ולגרום לה להודות שהיה לה רומן רב-שנים עם דילן לפני שנולדתי, ושיש סיכוי שהוא אכן אבי הביולוגי. הידיעה הזאת ליוותה אותי במשך כל חיי הבוגרים ולא נתנה לי מנוח"
הרומן שלך נקרא כמו שיר אהבה לאמך המנוחה. היא מתוארת כאישה יפה, חכמה, יצירתית ורגישה. ספר לנו עליה ועל היחסים שלכם.
"אמא שלי הייתה אישה נדירה. היא הלכה בעקבות הלב, והגיעה למחוזות שהיו רחוקים מאוד מהחיים השגרתיים של הנשים בנות דורה. בשנות ה-20 שלה היא עזבה את לונג-איילנד, עברה לגור בניו-יורק ולמדה משחק עם כמה מטובי המורים של התקופה. אבל אותי היא בחרה לגדל דווקא בלב היערות של עמק ההאדסון, סמוך לעיירה גושן שבהרי הקטסקילס. היא אהבה את הטבע, את החיות ואת אורח החיים של אמנית חופשייה. בילדותי החצר שלנו הייתה מלאה בתרנגולות ובכלבים והייתה לנו אפילו סוסה אפורה בשם קלאודי. אני שומר עד היום תמונה שלי ושל אמא שלי רוכבים עליה, הייתי אז בן שלוש. הזיכרון המוקדם ביותר שלי מאמי הוא כשהיא מקריאה לי מתוך ספר. היא עבדה כמטפלת הוליסטית, ועסקה במדיטציה, יוגה, תזונה בריאה. היא הייתה נשמה עתיקה, מהסוג שלא נתקלים בו כל יום. היא הקרינה חום ונינוחות, וידעה להקשיב באופן שגרם לאנשים לסמוך עליה באופן מוחלט ולגלות לה את הסודות האינטימיים ביותר שלהם. אחרי שהיא נפטרה, בדיוק שמונה שנים לפני שהרומן יצא לאור, הרגשתי שאני מוכרח ליצור חלל שבו יכולתי להפקיד את הזיכרונות שלי ואת החוכמה שלה. 'הנער מארצות הצפון' הוא המקום שבו קברתי את אמא שלי".
הרומן מצייר תמונה אידילית של היחסים ביניכם. האם זה באמת היה כל כך פשוט וחלק, או שהיו גם צללים וזוויות חדות?
"חלק? ממש לא! הרומן כולו בנוי על המתח שנוצר בינינו בגלל הסירוב שלה לדבר איתי על הנושאים החשובים באמת. בשלב מסוים, הבן אומר לאמא באכזריות שהסיבה שהיא מעולם לא מצאה אהבת אמת, היא כי היא לא ראויה לאהבה. ברומן שלי, האהבה שבין האם לבן היא דבר שאינו בא באופן אוטומטי, אלא דבר שצריך לעבוד קשה, במשך שנים ארוכות, כדי לזכות בו. בקיצור, אין שום דבר פשוט או חלק ביחסים שלנו, לא בחיים וגם לא מעל דפי הספר".
"לא ניסיתי ליצור איתו קשר - מבחינתי תפקידו בחיי הסתיים"
עכשיו, כשאנחנו מזכירים את הצללים, בוא נדבר על הצל הכבד שרובץ על הרומן שלך: צילו של האב-הנעדר, שהוא לא אחר מאשר הזמר ואייקון התרבות בוב דילן. איזה תפקיד משחק דילן בחייך?
"לאמא שלי היה רומן מתמשך עם בוב דילן, אבל היא כמעט ומעולם לא דיברה איתי על זה. כשהייתי בן 15 לחצתי על אמא שלי ואילצתי אותה לאשר את העובדה שהיא ודילן היו ביחד בשנה שלפני הלידה שלי. יותר מזה היא לא הסכימה לומר. בדיעבד אני חושב שהיא ניסתה להגן עליי בדיוק מפני אותו הצל שאתה שואל עליו, היא חששה שהביוגרפיה שלי תיבלע בתוך הביוגרפיה המתוקשרת שלו. עזבתי את הבית בסוף שנות העשרה שלי, וביליתי את שנות ה-20 שלי בערים שונות ברחבי העולם, בניסיון לפתח קול עצמאי ולהפוך לסופר. האם חייתי תחת הצל של דילן באותן שנים? זאת שאלה טובה. הייתי רוצה לחשוב שלא, אבל מי יודע? כשהייתי בן 25, למדתי באוקספורד באנגליה, אמא שלי חלתה בסרטן הרחם ואני חזרתי הביתה, לגושן, כדי להיות איתה בימיה האחרונים. בימים הקשים והאינטימיים האלה הבנתי שכל מה שאני, שכל מי שאני, בא ממנה, ולא ממנו. היא זאת שגידלה אותי, אהבה אותי ועיצבה אותי. היום הרבה פחות בוער לי לברר את שאלת האבהות של בוב דילן. זה כבר לא רלוונטי עבורי. הרומן שלי מתאר מסע שבו הגיבור יוצא לחפש אב אבוד, ומוצא במקומו דווקא את האם".
מותר לי להיות חטטן לרגע? אתה מוכן לספר לנו על הקשר הממשי, לא הספרותי, שהיה או לא היה לך עם בוב דילן? ניסית ליצור איתו קשר, שמעת משהו ממנו או מנציגיו אחרי פרסום הרומן? האם חששת שהוא יגיב בחריפות על הפרסום?
"כשפירסמתי לפני כמה שנים את הסיפור המלא כמאמר ב'הארפר'ס' — זה קרה עוד לפני שהתחלתי לעבוד על 'הנער מארצות הצפון' — קיבלתי, שלא במפתיע, פנייה מהצוות המשפטי של דילן. הם דרשו לראות את הטיוטה למאמר לפני שירד לדפוס וביקשו לראות גם תמונה של אמי המנוחה. אחרי שהם קיבלו את החומרים תגובתם הייתה: 'אין תגובה'. מאז לא שמעתי מהם דבר וחצי דבר, ואני גם לא מצפה לשמוע מהם בעתיד. גם אני מצידי לא ניסיתי ליצור איתו קשר. מבחינתי תפקידו בחיי הסתיים".
בלי קשר לשאלה אם בוב דילן הוא אכן אביך "האמיתי" או לא, האם אתה גם חובב של המוזיקה ושל הכתיבה שלו? אילו מהשירים שלו השפיעו עליך במשך השנים?
"כן, כמובן, אני מעריך אותו מאוד מבחינה אמנותית. לאיזה מוזיקאי פופולרי חוץ ממנו הייתה החוצפה להפוך את סיפור העקידה ללהיט רוק?"
"כילד וכנער מתבגר חוויתי אנטישמיות מחרידה. גרנו לא רחוק מקריית-יואל, קהילה סגורה של חסידי סאטמר שנטועה בלב האזור הכפרי והשמרני של דרום הרי הקטסקילס. זה אזור מובהק של תומכי טראמפ אדוקים. בני הכיתה שלי בבית הספר גדלו על התפיסה שהיהודים גונבים והורסים להם את העיירה"
הרומן שלך התפרסם ממש עכשיו, וכבר זכה להמון תגובות נלהבות, לפרסום רב ואם יורשה לי, גם להצלחה מסחרית רצינית. האם ציפית לזה? מה חשבת שיקרה בזמן שעבדת על הרומן וניסית לעניין בו את הסוכנים ואת ההוצאות?
"אענה לך בציטוט מהספר: באחת מהסצנות ברומן, הדמות שמייצגת את אמא שלי לומדת שיעור חשוב מאשת התיאטרון האגדית סטלה אדלר — בת למשפחת אצולה של עולם תיאטרון היידיש ומורה חשובה, שפיתחה שיטת משחק מקורית שהשפיעה על שחקנים כמו מרלון ברנדו ורוברט דה נירו. בסצנה הזאת, אדלר אומרת לאמא שלי, 'אסור שלשחקנית יהיה אכפת אם היא נערצת, או אם מתעלמים ממנה. הדבר היחיד שצריך לעניין אותה הוא הצורך לתפוס את הדמות שהיא משחקת באופן העמוק ביותר שאפשר'. המסע שעברתי עם הספר הזה היה ברוח הדברים האלה. ישבתי ליד שולחן הכתיבה במשך שנים, כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי. הדבר האחרון שחשבתי עליו היה ההצלחה. איך אמר סמואל בקט, 'תיכשל, תיכשל, ותמשיך להיכשל. אבל בכל פעם תיכשל קצת יותר טוב!'"
"בימים שבהם קשה לי לכתוב אני קורא ספר של עמוס עוז"
כמו שהזכרתי קודם, האופן שבו גדלת ושאותו אתה מתאר ברומן שונה מאוד מהילדות היהודית-אמריקאית הסטריאוטיפית שאנחנו מכירים מהספרים ומהסרטים. ועדיין, מי שמכיר אותך יודע כי למרות שאתה חילוני, אתה חש זיקה עמוקה ליהדות שלך — כאדם וגם כסופר. ספר לנו על זה.
"אתה צודק, לא גדלתי באף קהילה יהודית ואני לא אדם דתי, אבל אני עדיין חש יהודי מאוד. מבחינתי, העוצמה של היהדות היא בזיווג של החיים הרוחניים והאמנותיים. התרבות היהודית מתקיימת בזכות אמנות הסיפור. מהתנ"ך ועד לשירים של לאונרד כהן, החוכמה היהודית עוברת מדור לדור דרך הנרטיב. זה אלוהי בעיניי. לא פעם התחלתי את יום הכתיבה שלי בקריאה של פרק התהלים שבחרתי כמוטו לרומן שלי: 'טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי-עָשׂוֹר, וַעֲלֵי-נָבֶל; עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ; בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן'. כמו שציינת, לא הייתה לי ילדות יהודית שגרתית, ממש לא. אבל עכשיו, בדיעבד, אני רואה שלמרות שלכאורה היהדות נראתה אז רחוקה מאוד מעולמנו, היא נכחה בכל מקום. אמא שלי יצרה עבורנו שטעטל קטן, פרטי, שהיה כולו שלנו. היא הקדישה את חייה לריפוי, לתיקון, לאלוהות ולאהבה — ואת ההשראה שלה היא מצאה בלימודי הקבלה. תחשוב, אנחנו חיינו בגושן. בעיניי זה סוד כוחה של היהדות: היא שורדת בלבבות גם כשהחיים עצמם מתנהלים הרחק מחוץ לקהילה הנורמטיבית ולאורח החיים היהודי המקובל".
שנינו יודעים שמעמדן של הספרות העברית והישראלית בעולם המול"ות האמריקאית נמצא בשפל חסר תקדים, ועדיין אתה מרבה להזכיר את הספרות העברית והישראלית ולהתייחס אליה בכבוד, דבר נדיר למדי עבור סופר אמריקאי בן דורך. איך התקרבת אל הספרות העברית, ואיך היא השפיעה עליך?
"הספרות העברית השפיעה עליי מאוד! בימים שבהם קשה לי לכתוב אני מתקשר לאחד מחבריי הקרובים ואנחנו קוראים יחד בקול רם פרק מ'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. בעיניי, זה סיפור האם-והבן הגדול ביותר של העידן המודרני. הוא השפיע עליי כל כך עד שהחלטתי להעניק לגיבור שלי את שם המשפחה קלאוזנר, כמחווה לעוז. הספר הראשון שקראתי מחדש אחרי שהשלמתי את הטיוטה הראשונה של הרומן שלי היה 'אשה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן. משום מה חשתי צורך להימצא שוב בתוך הצער, האבל והשתיקה שלו. ממך, רובי, ניסיתי ללמוד איך לארוג את העבר ואת התיאולוגיה היהודיים אל תוך הפרוזה המודרנית. אני קראתי שוב ושוב את 'הבית אשר נחרב' עוד הרבה לפני שנפגשנו, אתה יודע את זה, נכון?"
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
