לא מזמן, וקצת מתחת לרדאר, החלה סוף-סוף ספוטיפיי לאפשר למנוייה ליהנות מההאזנה למוזיקה באיכות גבוהה יותר (Lossles). אחרי כמה סיבובים על אלבומים מוכרים שבהם ניתן היה להבחין בניואנסים שקצת עומעמו עד לשדרוג, הגעתי גם לחדש של טיים אימפלה – Deadbeat. בעדינות המתבקשת ניתן לומר שבסיסמוגרף שלי לא נקלט שום רעד, ולא בגלל שיבושים ברשת.
היו שנים שבהן טיים אימפלה – הפרויקט-להקה האוסטרלי שמוביל קווין פארקר מאז שלהי העשור הראשון של המילניום – היו הבטחה שגם מקיימת. בשלושת אלבומיהם הראשונים הם בראו יקום מוזיקלי שגם כשהיה מאתגר להגדירו, תמיד היה מרתק לטייל בו. כשהם הופיעו כאן, לפני תשע שנים, הייתה תחושה שאנחנו חלק מהעולם, ולא נאלצים להסתפק בשאריות מחוממות.
בשיאו הציע פארקר שילוב: הוא נראה כמו היפי שעולה יחף לבמה ונשמע קצת כמו כוכב דיסקו מהסבנטיז. את הסאונד מלא הלופים שיצר, אפשר היה למצוא אצל לא מעט להקות רוק שהמירו את הריפים של הגיטרות בקלידים מסונתזים, אבל בשירים הארוכים והחלליים של טיים אימפלה היה קסם שידע לאלחש את המציאות.
הפעם האחרונה שהגיעה מיני-בשורה מכיוון פארקר הייתה לפני חמש שנים, עם האלבום The Slow Rush. עכשיו יש עוד אחד, Deadbeat, אבל למרות כמה רגעים לא רעים, הוא די מבאס. אם בעבר הציע פארקר שילוב, מההאזנות לאלבום החדש עולה תחושה של מרק שטובע בתערובת רטבים אלקטרוניים. ל-Loser, למשל, יש אומנם ביט מהודק ותופים שמחזיקים יפה, אבל הוא לא מתפתח לשום מקום. Oblivion, שמגיע לאחריו, הוא כבר קטע מונוטוני די מנג'ס.
לקראת הסוף מגיעה יצירה אלקטרונית ארוכה (7:42 דקות) בשם Ethereal Connection, שיכולה אולי להתנגן בסוף של מסיבה, אחרי שהכול כבר עלה וירד, אבל רחוקה מלהסעיר בהאזנה ביתית. לפחות End of Summer, החותם, שגם הוא חוצה את מחסום שבע הדקות, מציע אודיסיאה אלקטרונית קטנה שעושה טוב על הלב וממתיקה מעט אלבום מבטיח שהחמיץ בגדול.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.10.25
