בשנים האחרונות נכנס לריטואל ציון ימי השואה בבתי הספר בישראל פרויקט חדש, "שם ונר", שבמסגרתו מקבל כל תלמיד נר נשמה שעליו מופיע שמו של אדם שנספה, בציון פרטים בסיסיים בודדים כמו ארץ מוצא, משלח יד, מצב משפחתי והמקום שבו נרצח. למרות הכוונות הטובות שעומדות מאחורי הפרויקט, התוצאה היא המשך של מדיניות חינוכית בעייתית רבת-שנים בכל הנוגע לעיסוק בתולדות יהדות מזרח אירופה: אנחנו מספרים לתלמידים רק על סופה. חוקקים בהם את מותו של עולם שלם מבלי לחשוף בפניהם את החיים העשירים שהתקיימו בו במשך מאות שנים, מלאי תרבות, יצירה ועשייה. אולי מפני שמערכת החינוך הישראלית עדיין חשה מאוימת מול אופציות לחיים יהודיים שאינן ציוניות, אולי מכוחו של נרטיב שהתקבע, או פשוט מתוך עצלות מחשבתית.
בהתאמה, גם הספרות העברית לא מרבה לחקור את חייהם של ילדים ונוער באירופה טרם המלחמה, אף שהייתה זו תקופה סוערת ומרתקת, חומר גלם לספרים נהדרים. לכן אין פלא שספר כמו "ביום שאגדל" מאת קן קרימסטין, העוסק בדיוק בכך, נכתב בארה"ב ותורגם מאנגלית. קרימסטין קיבל לידיו בשנת 2018 אוצר בלום: מחברות שהתגלו כשהן מוטמנות בתוך צינורות עוגב בכנסייה נטושה בווילנה, ובתוכן שישה מבין מאות חיבורים ששלחו בני נוער יהודים לתחרות שייסד ארגון ייווא ב-1932. התחרות נועדה לחקור את המצב המודרני ב"יידישלאנד" כפי שכינה הפילוסוף החברתי ברוך ריבקין את המרחב הגיאוגרפי דובר היידיש, ולהבין את הנוער ועתידו. כמו מסמכים יהודיים רבים, גם החיבורים הללו עברו גלגולים בלתי אפשריים וניצלו יותר מפעם אחת בזכות אנשים ונשים אמיצים ובעלי תודעה היסטורית, ועתה עורר קרימסטין לחיים אותם ואת העולם שמתוכו נכתבו.
קרימסטין, קריקטוריסט בעיתון "הניו יורקר", עיבד את החיבורים למעין רומנים גרפיים בזעיר אנפין, בחירה נבונה המשרתת את ההנגשה לנוער בן זמננו, ובמקביל מדגישה את החיוּת ואת סערות הנפש שעולות מהטקסטים. האיורים משלבים קווים עזים ותנועתיות רבה עם צבעוניות מצומצמת מאוד אך רחוקה מאיפוק, של שחור, לבן, אפור וכתום. השימוש באחרון נעשה בדרך מבריקה שמעוררת בקורא תחושה כאילו הדמויות מוארות כל העת בלהבות — בין שמדובר באש הנעורים, ובין שמדובר בגיצי השינויים התרבותיים-חברתיים-פוליטיים הטקטוניים שעבר העולם דובר היידיש באותן שנים, במשרפות שעתידות לכלות את רוב הכותבים בתוך שנים ספורות, או בכולם יחד.
הספר מחולק לשישה פרקים שכל אחד מהם מוקדש לחיבור אחר, המוצג בו בשתי דרכים — הטקסט בשלמותו מתורגם לעברית (במקור לאנגלית), והאיורים מכילים פסקאות מקוריות ביידיש, בכתב ידם של הנערה או הנער, מה שמעניק לקורא מפגש בלתי אמצעי עם המחברים ועם שפתם גם יחד. לעיתים נוספים גם ביאורים בהערות שוליים לגבי מושג או מטבע לשון משמעותיים, ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של התרבות ושל האופן שבו השפה יוצרת ומבטאת אותה. מתוך כל אלה עולות שש דמויות צעירות נוגעות ללב ומעוררות הזדהות, שרבים מהנושאים שמעסיקים אותן משותפים גם לנוער של ימינו: אהבות ראשונות וניצני מיניות, חיפוש מקום במעגל החברתי, התמודדות עם מתחים משפחתיים וקשיים כלכליים, גיבוש הזהות האישית ועוד. כל אלה מרתקים מבחינה היסטורית וספרותית גם יחד, לאור העובדה שנכתבו בתקופה שבה העיסוק ב"אני" היווה חתרנות של ממש.
2 צפייה בגלריה
יומנה של בעבע אפשטיין, ילדה יהודייה בשנות ה-30, שהתגלה בליטא
(צילום: AP Photo/Seth Wenig)
אבל יותר מכך עולה מבין השורות חברה מסועפת ומורכבת המצויה בנקודת זמן קריטית לקיומה: בחיבור "הבת השמינית" מציגה הכותבת את הגסות שנוהגת בה הקהילה המסורתית בעירהּ כשהיא רוצה לומר קדיש על אביה, ואת הפער בינם לבינה, השקועה כל כולה בספרות העברית המתחדשת (י"ל פרץ, מנדלי מו"ס) ובמחשבה המודרנית של ביקורת תרבות. החיבור "כותב המכתבים" מתאר את קשייו של צעיר השואף להשכלה ודעת, אך מושלך ככדור פינג-פונג אומלל בין גורמים שונים בוורשה, בארה"ב ובפלשתינה המנדטורית שאיש מהם לא חפץ לקבלו, ואילו חברתו בחיבור "המחליקה" נאלצת גם היא לוותר על חלום ההשכלה כשהיא נדחית מהגימנסיה בשל פוליטיקה פנים-יהודית קטנונית בין זרמים אידיאולוגיים שונים.
החיבור "הנער שחיבב נערה" מציג יחס מורכב לדת, שמתזז בין שמרנות מסורתית, מפלט רוחני מכאבי הלב, ופרקטיקה פוליטית כוחנית של ממסד הנלחם על חייו בעידן של חילון, ואילו "זמרת הפולק" מדגיש את תחושות התסכול וחוסר המימוש של מי שהשתייכה לשלוש קטגוריות מופלות אז לרעה — נערה, יהודייה, ענייה.
מכל אלה יחד עולה תמונה חיה ונושמת של עולם שלם ומרתק על שלל הקולות האנושיים הייחודיים שהרכיבו אותו. קולות שחייהם חשובים לפחות כמו מותם, שראויים להרבה יותר מרק שם ונר לזכרם.
"ביום שאגדל: שש ביוגרפיות אבודות של בני נוער יהודים", קן קרימסטין, מאנגלית: ענבל גיל, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 239 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
