סיפור חייו של גרגורי מגווייר, מחבר "מרשעת", מכיל לא מעט אלמנטים שמרכיבים אגדה טובה: יתמות מאם, אב חלש ואם חורגת שלא מיהרו לאסוף אותו אל ביתם, נדודים וחוויות של זרות, דחייה וכישלון. וכמובן - מכשפה אחת, שבמקרה שלו אחראית לסוף הטוב של אושר, ובעיקר עושר. אבל למרות מתיקות ההצלחה, קשה שלא לשים לב להבדלים בין המחזמר והסרטים מכניסי המיליונים לדשדוש במכירות הספר לפני שעובד לבמה ולמסך, ולפער האדיר בין הדימויים המעוצבים, השירים הקליטים והאמירות (שהן כמעט מס חובה בימינו) על שונוּת, העצמה אישית וצדק חברתי, לבין הסיפור המקורי השונה מהם מאוד. כמעט הפוך.
לעומת הצבעוניות המרהיבה של הסרטים ואפילו זו הצנועה יותר של "הקוסם מארץ עוץ" מאת ל. פרנק באום, שאליו הוא מתייחס, מגווייר מציג עולם שגווניו הם בעיקר חום ואפור, ולא בכדי. עוץ שלו היא ארץ עלובה ומשוסעת, מלאת ביצות, מדבריות ובעיקר תככים פוליטיים ודיכוי. על פניו, הוא מציג את העולם הזה כרקע מתאים לעיסוק בשאלות של טוב ורע, אולם בפועל העיסוק הזה גמלוני ושטחי. כתיבתו של מגווייר מזכירה לא פעם פאן-פיקשן שכתב טינאייג'ר נלהב והלביש עליו את כל הרעיונות האידיאליסטיים ששמע בקולג', או גרוע מזה - בטיקטוק. עם אפס ביקורת עצמית והיעדר הומור או מורכבות ממשית, הוא מרבה בדיונים ארוכים ומשעממים של פילוסופיה בגרוש הכוללים אמירות נפוחות ושטחיות כמו "אין שום דבר מעניין בקסם מבחינה אונטולוגית", "התעלומה הגדולה ביותר היא מיהי האשה שמציצה אלי מהמראה - זה בלבד קשה ומסתורי מספיק בשבילי", ו"אולי מכאן הסלידה שלך ממים, אלפי... אולי את נמנעת מאיזו הטבלה דתית שתדכא את יצר הכפירה שלך".
גם הדימויים שמגווייר משתמש בהם גמלוניים ומוגזמים, ולא פעם מאכילים את הקורא בכפית. למשל, כשאלפבה התינוקת הפגומה והדחויה מרסקת את ציפור הצעצוע שלה, אומרת עליה אחת הדמויות "היא לאהוב חצי דברים... אני חושב, הילדה לשחק יותר עם חתיכות שבורות". ואילו מדאם מוריבל התככנית והרעה מתוארת כמי ש"חיוכה הציבורי הרחב עוצב מאלומות אור שהוחזרו מסכינים ורמחים, כאילו קולה העמוק האפיל על קולות פיצוץ מרוחקים".
2 צפייה בגלריה
פיירו ואלפבה ביחד רק כי הם באותו המקום. מתוך "מרשעת: חלק 2"
(באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
לא רק האסתטיקה של השפה חלשה אצל מגווייר, אלא גם בניית העלילה והדמויות. מלכתחילה לא ברור מדוע בעולם המאכלס גמדים, חיות מדברות ואנשים אדומי עור או מקועקע במעוינים כחולים, ילדה ירוקה היא יוצאת דופן ודחויה כל כך, מה שמערער את עצם המניע הבסיסי של העלילה. בנוסף, השימוש בכישוף בסיפור מועט וספּורדי כל כך, שקשה להבין את הבחירה של מגווייר דווקא בז'אנר הפנטזיה. ככלל, נדמה שמגווייר לא מחויב לרעיונות שהוא עצמו מציב, והוא מרבה להעלות ולזנוח רבים מהם מבלי לפתח או לתת להם מענה. הכל רנדומלי מאוד בעולם שברא - תנועת הדמויות במרחב, מניעיהן ודעותיהן. הכל תלוש ויכול להשתנות מקצה לקצה בכל רגע. כך למשל, אלפבה מוצגת לאורך חלקי הספר הראשונים כמי שמקדישה את חייה למאבק למען בעלי החיוּת (חיות בעלות תכונות אנושיות ויכולת דיבור), אבל בחלקו האחרון היא עושה ניסויים אכזריים בקופים לטובתה האישית. גם המין, האלימות ואפילו האהבה, הלידה והמוות מתקיימים בסיפור באופן רנדומלי: היחסים בין אלפבה לפיירו קורים פשוט כי הם נמצאים באותו מקום באותו זמן, ליר מוצג לקורא באופן אגבי כל כך עד שלוקח זמן להבין כי ייתכן שהוא בנה של אלפבה, וכמה וכמה דמויות מתות באופן סתמי ובלתי מספק שלא משרת את העלילה או את האמירה שלה, אם יש כזו בכלל.
להגנתו של מגווייר אפשר לומר, שאולי ניסה לגבש אמירה כלשהי על ההוויה האנושית שאין בה טוב ורע מוחלטים, אלא בעיקר עליבות וארעיות, קיום שמונע על ידי דחפים בהמיים ותאווה מתמדת לכוח. העובדה שהספר נכתב בראשית שנות ה-90, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי והמעבר החד ממלחמה קרה ליחסים דיפלומטיים וכלכליים בין מי שנחשבו אויבים מושבעים רק חודשים מעטים לפני כן, לצד שלל אירועי אלימות מתמשכים, כמו מלחמת בוסניה ורצח העם ברואנדה, עשויה לחזק השערה שכזו. אבל הקורא יתקשה להסיק זאת מכתיבתו, פשוט מפני שבהיעדר דמויות המעוררות רגש כלשהו או קו עלילה שאפשר לעקוב אחריו באופן סביר, הוא עשוי להתייאש ולוותר, או להעדיף לצפות בסרטים שמספקים חוויה מנצנצת וחמימה בלי לחקור יותר מדי מורכבויות מוסריות ואנושיות. בהקשר הזה נדמה שמגווייר, שאמר בראיונות כי הוא מזדהה עם אלפבה שלו, מזכיר דווקא את הקוסם המקורי של באום - אדם בינוני ונטול כישרון מיוחד, למעט היכולת להרוויח מפירוטכניקה אקססיבית ומכישוריהם של אחרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.25
