יש משהו מכמיר לב בספר "מלחמת ששת השקרים" של חנן עמיאור. האחרון השקיע 13 שנים במחקר התעמולה האנטי-ציונית, אסף אחת לאחת תשובות לכל טענה ושקר שמופצים על ידה, ואז טרח להנגיש אותם לציבור הרחב בספר קריא להפליא כשהחיפוש אחר האמת כבר מזמן יצא מהאופנה ולא ברור אם ישוב עוד. בעידן הפוסט-מודרניסטי החלול שאנו נמצאים בו, מה עוזרות טענות לוגיות וראיות מבוססות-עובדות כשהצד שמנגד לא מתעניין בהן אלא רק אוחז בנראטיבים אמוניים הנובעים מאקסיומות דוגמת "החלש תמיד צודק" ו"הלבן תמיד רע"?
זה נכון באשר לשיח העולמי וזה נכון גם לזה הפנים-ישראלי. האדישות לכורח בהתלכדות חברתית סביב גרסת אמת אחת מצויה בכל. אנשים שמומחיותם מתמצית בקריאת שניים וחצי ערכים בוויקיפדיה מלמדים סנגוריה על חצאי אמיתות ובעלי הידע האמיתיים, כמו חוקרים במכוני מחקר ובאקדמיה, מצטרפים אליהם מתוך תפיסה שחייבים לצופף שורות לטובת קידום המאבק האידיאולוגי. וכך אפילו נבואתו הקודרת של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש מופלא" לא מתקיימת: האמת לא טובעת בים של זוטות. היא פשוט לא נכנסת למים ולאיש לא באמת אכפת.
דווקא משום כך יש לשבח את עצם הוצאת הספר, כי כמו שכתב אותו האקסלי העובדות אינן חדלות מלהתקיים מפני שאין אנו מכירים אותן, ועמיאור בספר זה עוזר להן לשרוד גם כשהן מוטלות על חוף שומם אי שם. זה חשוב למושג האמת (עבור אלה מבינינו שעדיין מאמינים שיש אחת ויחידה כזו שנדרש ומוצדק להילחם עליה), וזה חשוב לאלה שמבינים זאת אבל תש כוחם מהמאבק הבלתי מסתיים עליה ועל צדקת הדרך. כפי שכתב אלתרמן בשירו הידוע "אז אמר השטן": "הנצור הזה איך אוכל לו. איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול את כוחו... / ולא ידיו ארפה כמקדם, רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק". הספר הזה מוסיף קיסם לבעירת הצדק הפנימית שכה דרושה לנו, הציונים.
כדי להשיג זאת, עמיאור עובד "לפי הספר": הוא לא מבטל אף טענת-נגד בלי לנסות לתקף אותה והוא אינו מזלזל באומרה לפני שהוא מפריך את העובדות שבבסיסה. וכך, בניגוד לרבים אחרים שמקילים את חייהם ותולים את שנאת (מדינת) ישראל הנוכחית רק באנטישמיות ובשנאת היהודים שהקימו אותה, הוא מצליח לשכנע גם את מי שמבין שהסוגיה מורכבת הרבה יותר עוד מזרעי עלילות הדם שנטמנו באדמה עם צליבת ישו ונבטו בגשם האחרון בעזה. זה כשלעצמו חשוב מאוד.
הספר מחולק לשישה שקרים, כפי שמכנה אותם עמיאור, שמפיצה התעמולה האנטי-ציונית: הראשון, שבעלי הזכות על ארץ ישראל הם הערבים. השני, שהיהודים עשו להם נכבה וגירשו אותם. השלישי, שכיבוש השטחים ב-1967 היה מנוגד לחוק הבינלאומי, ושלושת האחרונים נוגעים למצב הנוכחי: ישראל היא מדינת אפרטהייד; ישראל היא סרבנית שלום; וישראל היא פושעת מלחמה. האחרונים הם אלה שהניעו את היד הכותבת של עמיאור כפי שהוא עצמו מעיד: "הייתי אחוז תסכול מהפער בין חוזקת הטיעונים שלנו לבין התבוסה שלנו במערכה על התודעה. לא יכולתי להשלים איתו".
בצדק. ניחא כשאתה שומע הדיוטות שלא יודעים על איזה נהר ועל איזה ים מדובר כשהם צועקים From the river to the sea, Palestine will be free אבל כשסטודנטים ופרופסורים שלמדו ולימדו לימודי ישראל, מזרח תיכון וכו', טוענים ש"ישראל גירשה עשרות מיליוני ערבים ב-48'" או ש"הארץ הייתה מיושבת במלואה לפני בוא הציונות", אתה נותר פעור פה. זו לא עמדה פוליטית, זו מציאות שאין עליה עוררין. זה כמו ללמד שהשמש סובבת סביב כדור הארץ או שהאחרון אינו מסתובב סביב צירו.
באופן פרדוקסלי הספר הזה דרוש בעיקר לקוראי העברית. כפי שהסביר פרופ' קנת לוין ב"סינדרום אוסלו" (תרגם צור ארליך), בקרב קבוצות מיעוט הנתונות תחת התעללות מתמשכת, רבים מאמְצים את תוכן ההאשמות שמטיחים בהם אויביהם — מעוותות ואבסורדיות ככל שיהיו — מתוך תקוות שווא שאם יצייתו להן — יונח להם. זה נכון במיוחד למי שרואה את עצמו כנתין העולם, כמו למשל אנשי אקדמיה שבדרך זו יכולים להמשיך לדור בשני העולמות במקביל, במחיר יחסית נסבל של מציאת שאר הישראלים כפגומים וראויים לתיקון. אולם אין מדובר בספר אקדמי, אלא בספר הכתוב בשפה מונגשת לכל. גם זה קריטי, כי מדף הספרים הפופולריים בסוגיה זו ריק למדי.
במובן זה יותר משהמאמץ לכתוב ספר משובח שכזה מכמיר לב, הוא מעורר השראה. בדיוק כמו המיזם הציוני שהוא מבקש להצדיק.
"מלחמת ששת השקרים", חנן עמיאור, 296 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.25
