א.
מהספסל הנטוע לצד שורה של בניינים דלים למרגלות הכרמל, בפאתיה הצפוניים של העיר, באזור שהשם היאה לו הוא "הסְפַר של חיפה", הנשימה נעתקת לא רק נוכח המפרץ המתעגל שלא חדל להדהים, או נופי החרושת והמנופים המזדקרים מהנמל - מראה שיכול להתמקם בכל פינה של העולם ולהשתלב בה - אלא בעיקר נוכח המחשבה שמעֵבר לשלל הגלילים הנשקף מכאן שוכנת לה העיירה מעלות. כדי להגיע אליה, כלומר אל יואל (בשנים שלפני פרישתו לבית בנו הצעיר בצפת), הייתי חוצה את כל הפנורמה המפעימה הזאת, מתעלם מהכיעור, מהאוויר המצחין, ופשוט נישא על גלגלַיי הלאה והלאה כאשר אהבתי, בידיעה שבסוף הדרך הוא יפתח לי את השער בחיוך הנוהר שלו יחד עם הכלבים המתלהבים.
חיבוק, ובעצם די בזה. כשמגיעים למחוז החפץ אין מה לבזבז יותר מדי מילים. אפשר לשהות, אולי גם ללון, כמו בכל עלייה לרגל, ומצויד בכוחות או בקדוּשה - מה שזה לא יהיה - לשוב לעמלי. בַּסוף כל הפחדים, ובייחוד הפחד מבדידות, מתמקדים בָּאֵין-ברירה, שאיתו אני מסרב להשלים.
כשיואל היה קולט סימני מצוקה אצלי, הוא תמיד היה אומר: אז תבוא הנה.
לרוב לא באתי. הסתפקתי בעידוד מרחוק. חששתי שההשתעממות המופתית שלו, שהלכה והשתכללה ככל שהתקרבה הנשיפה הסופית לכיבוי הנר - תשקיע אותי עוד יותר עמוק. היא הייתה מעין אימון לקראת ההשלמה הנחוצה עם הקץ. כניעה לחידלון שכבר מבצבץ מכל פינה.
מילת קסם אחת, משפט גואל, הם דבר אחד; אבל להישאר שעות על שעות במחיצת אותה התמרקות לקראת המוות – זה משהו אחר.
כשנדמה לי לא פעם שפסו העצות ואין מנוס מן הלבד, אני מדמיין אותו משקיף עליי ממקום הימצאו, משקיף וחושב: אילו רק יכולתי לאותת לו מכאן, הוא ישר היה מגיע.
גם אם תמות, יואל היה אומר, לא יקרה לך כלום.
זכור לי איך הגיב אחד מחבריו הקרובים ביותר כשיואל בישר לו על מות תומר, בנו בכורו: "מת מת", אמר החבר. באלו המילים.
"מה הרגשת למשמע התגובה הזאת", התחלחלתי.
"הוא ידע שאנחנו מבינים זה את זה", יואל אמר.
לא הוכברו מילים על מותו של הבן. כאילו עלה השמַיימה בדממה ולא בסערה איומה. את האבל הפומבי יואל הפקיד כיהודי מן המניין בידי חסידים גליליים, בקיאים ומנוסים בהלכות אבלות, אך חזקה עליו שכבר שרוי היה עם המת בעולמות אחרים. קדוש אינו נפרד בפרהסיה מבשר מבשרו, מנשמתו שהשתקפה אליו מבנו ונמחתה בחטף מעל פני האדמה.
בקיצור נמרץ, שאותו רק כתבי הקודש מרשים לעצמם, הוא סיכם את נסיבות מותו של הבן, ולא יסף. לא בהספד, לא כחלק מספר, כי אם בחוברת צנומה המצורפת להקלטה מקרית של נגינת הכינור השמֵימית שלו:
באחד עשר בנובמבר 2009, אחרי הצהריים, השמיע לנו תומר בני את פרקי האלתור האחרונים שניגן בניו-יורק. את הפסנתרן הכיר ממפגשים קודמים, את הצ'לן פגש בפעם הראשונה. לפני הנגינה (כמו שנהוג באלתור מסוג זה) לא החליטו על נושא. לא על מפתח. לא על הרמוניות. לא כלום. מי שניגן ניגן ומי שלא ניגן לא ניגן. אחד הוליך והאחרים הלכו בעקבותיו. אחר כך הוליך אחֵר ואף אחד מהם לא יכול היה לדעת מה יהיה הצליל הבא. ההווה זרם אל העתיד בלא טיוטה, בלא כיוון, בלא ידיעה.
אמרתי לתומר: איזו פליאה. הרי זו מוזיקה מושלמת בלא שמץ של מחשבה תחילה. כאילו אין כלל צורך בהלחנה.
זה מפני שהעתיד, תומר אמר, מצוי בהווה.
כמה שעות אחר כך תומר נהרג בתאונת דרכים.
יש מהלומות שנוחתות עליך בעוצמה כזאת, שפשוט נעתקות המילים והנשמה נמעכת כמו פח. על יואל נחתו מכה אחר מכה. קודם הבן, וזמן קצר לאחר מכן – ממחלה – מתה בתו. אף על פי כן הוא לא אימץ לו שום מושיע. המילה "ישועה" לא עלתה על דל שפתיו. כאילו נחמות ויגון הם מִקשה אחת.
באותה תקופה הציקה לי השאלה מה ינחם אותו. בצהרי אחד הימים, אני נזכר, נפגשנו במסעדה בכרם התימנים עם חבר שאיבד את אשתו. גם הוא התאושש אז מאבלו. כשהתיישבנו אמר: "הגעתי הנה במונית עם נהג שאני מכיר. הנהג שאל לשלומי, וכשאמרתי שאשתי מתה, הוא אמר, גם למות זה טוב".
יואל הגיב בשקט, קצר ונחרץ כדרכו: "נכון!"
אני לא יכול לדמיין אותו בוכה, גם לא "בלא סיבה, או מסיבה דחוקה מאוד", אולי מפני שאני עצמי קְשֵה בֶּכִי, אבל גניחותיו התכופות היו של מי שהוטל פעם אחר פעם אל זרועותיו של גורל משתולל. להוציא מנשמתך יללה חייתית אתה מסוגל רק בשעה שהנשמה יוצאת.
ב.
ריח שרבי משכר הנודף מהרדופים בצידי הדרך מלווה אותי עד לצפת. בכל שעה שלא תהיה אני מעיר אותו משינה. השֵינות שלו הולכות ומתארכות, שואבות אליהן את כמיהתו להילקח מכאן למקום אחר, שבו אולי הוא יותר נחוץ. רמזים לעולמות אחרים מפוזרים בספריו כנשורת מאותם יקומים שאליהם הוא פורש בשנתו.
כהרף עין הוא מסלק מפניו את הקורים, צוהל לקראתי כאילו בקעתי מערפילי עולם שכבר אינו בהישג ידו. מאֵילו מעמקים אני מוציא אותו, מאיזו תהום, איני מעז לשאול. כמו שמעולם לא יזמתי שיחה על השכול הכפול שלו. אינך שואל את הקדוש על יגונו, כי בן דמות היגון הוא.
הילוכו, חיוכו, שתיקתו, הם סך כל כאביו אחרי התרוקנותו מהם. כך נוצר אצלו החלל הפנוי המאפשר לזולתו להשתפך. זוהי תמצית קדושתו, אם נרצה.
מתוך הדמָמוֹת מה אני שומע, אותך או את מותך? אני שואל אותו עכשיו.
אין להבדיל ביניהם. הוא ומותו הפכו לאישיות אחת, כפולה, שפעם פניה אל החיים ופעם אל מעֵבר להם. אַין מתערבב באַין.
לפעמים מהומה מתחוללת בַדממה, ואז שֶקֶט שדומה שכבר לא אתעורר ממנו. או שמא מרוב צער על היעלמו אני קושר כתרים למציאות ששברה אותו? פלא שבכלל יכול היה להתקיים כאן בלי להתנפץ כל רגע; אדם כמוהו, שדבר לא נעלם מעיניו, שלא היה בו אפילו קורטוב של התעלמות.
האִם הקדוּשה הֵגֵנה עליו? ממתי קדוּשה הגנה על מישהו. אם כבר, היא הגנה בהתעלמות מִשלה. כל-כולה התעלמות והימנעות. בריחה מבוהלת מעולם שאתה זר לרוחו ואינך עומד בו. אתה מקבֵּץ את שבריו ואת שבריך ובונה מהם סיפור, שרק זועק את ההתנפצות. רק בדרך נס הרסיסים זוהרים
באור שלא מן העולם הזה.
ג.
כשהלילה מתהפך הקללה משתנה לברכה. כמעט מדי יום אני מחכה לשעה הזאת. מתעורר בבעתה בעוד החושך שולט, ומעביר את הזמן עד שהאור מתעורר, מזדחל ומחלץ את נפשי מכִּלאה.
חורבן והצלה, שני צדדים של אותה מטבע. לא פעם כשנדמה שהאוויר אוזל, מתגנבת ההרגשה שזהו הסיכוי היחיד שלי להינצל. כאילו אתגר הצלילה הוא להגיע ללא מורא לתהום עמוקה, שבסופה ממתינה לנשמה טבילה במים צלולים.
קורה שדווקא בשיא המורך, כשאני מודח (או חש כמודח) וחסר ערך, מתגלה מטמון של כוחות שלא שיערתי את קיומם. במקום לעשות את חשבון הנפש שלי אני נוסע אל יואל. הפעולה החמקמקה הנושאת את התואר "חשבון נפש" בין כה וכה לא מובילה לשום מקום, ואילו הנסיעה לצפת היא לפחות יעד ממשי. מעין הסתגפות.
הסתגפות באה במקום חשבון נפש. היא פיצוי על עקרותו. גם להענשה עצמית אין תמורה אמיתית, אבל לפחות יש לה תוכן. לַשָהוּת במחיצת יואל היה אופי של סיגוף בצורתו ההומיאופתית - מרוּקנת מחומר וממשות אך טומנת בחובה אשליה של ריפוי, שדי בה כדי לרפא.
אחרי המעבר לצפת, כשישבנו שעות על שעות מרוּקָנים ממילים ובלי להצמיד עט לנייר, אמונה לא ניחמה אותנו כמו שהיא מנחמת נזירים או מתבודדים, וגם לא נכרתה בינינו ברית הגנה מהסוג שילדים כורתים זה עם זה. כל אחד היה ילד בודד לעצמו, המשֵכו של הילד שאותו מזמן השאיר מאחור. זאת הייתה קרבה ללא מחסה, ומבחינה זו לא הייתה בה תועלת. היינו חשופים, שואפים כבר
להתפצל, כל אחד למקלטו הנפרד.
זה היה גרוע יותר מהילדות, כי לרשותנו לא עמדו חיי הנצח של הילד. בַילדות ההסתופפות יצרה כוח, ובאותן שעות של עֵת-בְּלוֹת עם יואל, הִשרֵינו זה על זה חולשה. ההר המיוער, שהחלונות הגדולים של חדרו הצפתי היו פתוחים אליו, לא שובב את נפשנו. כאילו הוטל עליו צל גם בימים הזוהרים ביותר. עד הרגע הזה, שבו אני חוזר לשם בהיזכרותי, לא עלה בדעתי להתייחס אלינו כמו אל מובסים. נכון שבראשיתו של כל ביקור הייתי נמרץ וצוהל, מתאמץ לשלוף אותו מחדלונו, אבל העליצות הייתה רק כיסוי. הייתי לא פחות מובס ממנו, ובסתר ליבי התאימה לי סרבנותו לצאת מהבית. אל ההתאבנות המשותפת, הכפויה כביכול, חִילחלה מנוחה שאין לה אח ורע.
כשיצאנו החוצה בפעם האחרונה, לאחר מאמצי שכנוע כבירים מצידי, הוא באמת התאבן, שולל מעצמו כל שריד של ניידות. בנחל דישון ממש הכרחתי אותו לרדת, כדי לשאוף לקִרבו קצת טבע, אבל הוא פסע כמה פסיעות ולא יסף; וברֵיחאניה, כשתמכתי בו בַּצעדים הבודדים שהפרידו בין המכונית למסעדה הצ'רקסית - שבה תקף אותו בולמוס לחסל כל מה שהונח על השולחן - הוא הטיל עליי את כובד משקלו כמעט בשלמותו, כאילו פוקד: עכשיו כל נטל ההוכחה לקיומו של העולם מוטל עליך.
הוא לא היה שותף לתשוקתי לחקור את הארץ כאילו היא אשת חיק, וללא טרוניה נהג להמתין במכונית עד שבאתי על סיפוקי בהקפות חוזרות ונשנות של פינות חמד. כפות דקלים מזדהבות בניצוצות של שמש נעימה, שקדיות מסנוורות בפריחתן, האדמה תחוחה, רַחוּמָה ומתמסרת, מתענגת על פסיעותַיי - ואילו יואל שרוי בתוך-תוכו. אושר הוא לחקור את הארץ ואת האישה, ומאושרת שלוות ההתכנסות בעצמך. איזה זיווג מושלם בין תאוות החיים לבין ההשלמה עם המוות. כמו זריחה ושקיעה. אבל נעלֶה מהחדווה הכוח לשקוע ולהיעלם. מי שהתוודע ללשון המתים לא ידבר יותר בשפת החיים, חשבתי.
אבל מאז כבר בלעה אותו האדמה, ואותי בולעת אימת המוות.
ד.
אני מאמין באמונה שלמה, שאחרי שחדל לזקק את זעקותיו למילים מכשפות, יואל הפך לקדוש. מיהו קדוש אם לא זה המורה את הדרך לחיי הנצח, זה המעביר בחשאי את הוראותיו איך למות. האיש שכל תזוזה עלתה לו במאמץ ידע בדיוק מה לארוז וממה צריך להיפטר, ואיך להתפוגג כמו חלום. על הקיר מעל מיטתי נשען לוח עץ כבד ועליו תבליט מנחושת של המשפחה הקדושה. קיבלתי אותו ממנו כשהתחיל ללכת לבית כנסת ופרק מעליו כל סממני "עבודה זרה" שהיו בביתו. המוזות גורשו בבושת פנים ובמקומן נקבעו מזוזות. אפילו ספרים זֶֶן בודהיסטיים, שהיו לחם חוקו, חילק אז לכל דִכפין.
פעם הוא היה מתעורר וצללי החלום ורמזיו היו הופכים למילים. גם המילים, כמו הרמיזות והצללים, היו מתפזרות בהתחלה; אך בניגוד לעקבות החלום, הן היו מסתדרות בשורות, שורה אחר שורה, וההרגשה הייתה שהעולם הפנימי נקרא לסֵדר, מתחיל להתפרש. הרעוע נוצק מחדש, משרה ביטחון.
אבל מה שהיה היה, הדרכים שנשארו פתוחות נשכחו אחת-אחת. מה שנשמר הוא אי-הסדר. הבלבול שמשאירים החלומות מתאבך ומתאדה מבלי להפוך למילים, והמוצָא היחיד הוא לשוב ולהתכרבל בחוסר ההכרה, בָּאותות ששולח העולם שמעבֵר, שאליו מועדות פניך.
את החלום יואל חי בעיניים פקוחות - אבל כשחזר בערוב ימיו לצפת, תש כוחו והעדיף להתכרבל ולהתערבל בחלומות עצמם. במקום לכתוב, מחק.
כשעזב אותנו חסרונו נפער כמו תהום של צער. •
מתוך "אורו הגנוז - עם יואל הופמן, ובלעדיו", ספר שיראה אור בקרוב ב"ידיעות ספרים".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.25
