שבועיים אחרי שעמרי מירן חזר הביתה, לאשתו לישי ולשתי בנותיהם, אירע הפיצוץ הראשון. רוני, הבכורה (4.5) צעקה עליו: "לך לעזה, תחזור לעזה!" גם עכשיו, חודשיים אחרי שארבעת בני המשפחה התאחדו מחדש בקרווילה בקיבוץ כרמים, לישי עוד לא מעיזה לומר שהחיים חזרו למסלולם. מבחינתה, ארבעתם עדיין נמצאים בראשיתו של מסע שמורכב מרצף של רגעים.
"יש יום שכולנו קמים סבבה ועוברים ביחד את היום הכי מדהים ביקום", היא מספרת, "ויש ימים שונים לחלוטין. תהליך השיקום מכיל גם מצבים של רגרסיה, שאחריה חוזרים לאיזון, זה טבעי ואנושי. לפני כמה ימים עלמא (2.5) התרגזה על עמרי והכריזה 'זה הבית של רוני, עלמא ואמא'. אמרתי לעלמא שזה גם הבית של אבא והיא טענה 'אבל הוא בא אחר כך'. אמרתי לה 'נכון, אבא בא לכאן אחרינו, אבל הוא לא הולך, הוא כאן'. זה משהו שאני מזכירה להן כל הזמן".
ומה אמרת לרוני כש"שלחה" את אבא בחזרה לעזה?
"לא התערבתי כי זה נפתר ביניהם תוך דקה. עמרי אמר לרוני 'אני לא רוצה לחזור לעזה, לא היה לי כיף שם'. היא חשבה כמה שניות ואמרה 'נכון, זה לא היה כיף, היית עם אנשים לא טובים' ואז רצה אליו ונתנה לו חיבוק. מנגד, כשעמרי נכנס למוד של השלמת פערים ורוצה לשמוע כאן ועכשיו את כל הפרטים החסרים, אני אומרת לו 'חכה, לא בוער, אני והבנות לא הולכות לשום מקום, לא תצליח להיפטר מאיתנו כל כך מהר'".
במשך שנתיים היא הייתה מכוונת מטרה. "הבנתי שיש לי שני תפקידים בעולם הזה, להיות אשתו-של ולהיות אמא-של, לא להיות לישי בשום צורה. איבדתי את עצמי לגמרי ועכשיו אני בתהליך של חיפוש מחדש. אני צריכה למצוא ולהבין את הדרך שלי בעולם. אני לא הייתי בשבי חמאס, הייתי בשבי אחר, פסיכולוגי, וגם היציאה ממנו דורשת שיקום ממושך".
עכשיו הם חוגגים, או לפחות מציינים את "הפעם הראשונה" שלהם בכל התחומים. "בפעם הראשונה שעמרי הלך לכיוון המכונית עלמא נעצה בו מבט מוזר ושאלה 'למה אבא נוהג? אמא נוהגת'. אמרתי לה שגם אבא יכול לנהוג והיא התעקשה 'לא, זה התפקיד של אמא'. היא הייתה בת חצי שנה כשאבא שלה נחטף. היא גדלה עם אבא בתמונות שפתאום נכנס לה לבית, ואין לי ספק שהיא שאלה את עצמה מי זה. עבור שתיהן, המיטה בחדר השינה הייתה המיטה של אמא ושלהן, לקח להן זמן להתרגל ולעכל את הנוכחות של אבא במיטה של אמא. לשמחתי, זה עבר להן מהר. היום הן כבר משתחלות למיטה שלנו בלי בעיה באמצע הלילה".
את מצלמת את הפעמים הראשונות שלכם כמשפחה?
"זה רעיון, אבל אני לא מתעדת את המציאות, אני עסוקה בלחיות אותה. את יודעת מתי הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול שלושתם עם דמעות של תינוקת? כשהוא הכין איתן רוטב לפסטה. כולה רוטב לפסטה, כן? רוני על שרפרף, עלמא על שרפרף ועמרי עומד בין שתיהן. זה היה שבועיים אחרי שהוא חזר, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להאמין שזהו, הוא כאן באמת. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהבית שלנו שוב שלם, ושאנחנו בבית השלם שלנו, ברגע אינטימי שלנו, בלי מלא אנשים ובלי הטררם מסביב".
על ספסל העץ שבגינה הקטנה היא מתרווחת בג'ינס, לק נוצץ וגולגול על העורף. "איזה כיף זה לא להתאפר", היא אומרת. "כשעמרי נחטף, בן לילה הפכתי מאדם פרטי לדמות ציבורית, וההופעות הפומביות דרשו ממני להיות ייצוגית, אסופה ומוחזקת וגם מאופרת. עכשיו אני כבר לא חייבת".
דלת הבית נפתחת ועמרי יוצא, נינוח ומחייך. לא, הוא לא יודע שראיינתי את דני, אביו, שרק לפני שבועיים נטש את תל אביב וחזר לביתו שביסוד המעלה. ולא, אבא שלו עדיין לא נפרד מהזקן. "אולי הוא מרגיש שהזקן הלבן והארוך הפך לסמל המסחרי שלו", הוא משער. הוא נוסע לפגישה, והיא אומרת לו "תעדכן שהגעת בשלום, תיזהר מהגשם". מה יותר רגיל מזה? ברגעים מסוימים גם הם מסוגלים להרגיש שכאילו לא היו הדברים מעולם. אבל הרגעים האלה נדירים וקצרים. "7 באוקטובר זה לא איזה כתם שאפשר לשפשף ולהוריד, ולכן חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית. מגיע לנו לדעת מה באמת קרה".
מה הרגשת בפעם הראשונה שיצאת מהבית ועמרי נשאר עם שתיהן?
"לכולנו זה היה קצת מוזר. חזרנו מאיכילוב ביום שישי, ובשבת יצאתי לעצרת בצומת הקשתות בשער הנגב. מההתחלה זה היה המקום שלי, לא נסעתי הרבה לכיכר החטופים. רוני ועלמא הסתכלו עליי בהבעה של 'לאן את הולכת', עניתי על שאלתן והייתי סמוכה ובטוחה שעמרי יסתדר איתן נהדר, מה עוד שגם אמא שלי הייתה כאן".
היום בשעה ארבע, כשהילדות יחזרו מהגן, השאלה הראשונה שלהן תהיה איפה אבא?
"אני לא יודעת אם רוני ועלמא ישמחו או יתאכזבו מזה שאבא לא בבית, ואני אומרת את זה בכאב. מצד אחד אני מרגישה שהן כבר בטוחות בזה שאבא כאן, אבל גם אחרי חודשיים המציאות של אבא בבית עדיין לא טבעית בשבילן, אני עוד לא רואה את זה בעיניים שלהן. זה ייקח עוד קצת זמן, אבל זה יקרה, אני לא דואגת".
"ב-6 באוקטובר חשבנו על שלושה ילדים ומאז התוכניות קצת השתנו"
לישי, בינואר בת 41, נולדה בשדרות. "כשהייתי בת 16 התחילו הקסאמים וגדלתי בין האזעקות. בגיל 25, כשהייתי נשואה לישראלי שהוא חצי בלגי, עברנו לבריסל לצורך לימודי הרפואה שלו. במשך חמש שנים לימדתי עברית בבית ספר יהודי ובסאנדיי סקול של ילדי השגרירות הישראלית, ודי שבעתי מחיי העיר. אחרי הגירושים חזרתי ארצה, להורים, ואפילו שדרות הייתה יותר מדי עירונית בשבילי, לא היה זכר לעיירה הקטנה והחמימה של ילדותי. שכרתי חדר בקיבוץ מפלסים ובמשך עשר שנים עבדתי במכללת ספיר בכל מיני תפקידים".
עמרי (48) גדל ביסוד המעלה "ובמשך השנים הוא הדרים לאט-לאט. אחרי תקופה במרכז, ברמת-גן, הוא הגיע לנחל עוז בזכות חבר שלו – גם הוא עמרי. הם חרשו את הודו בטיול של אחרי צבא, ועמרי שלי הגיע לנחל עוז חודש לפני צוק איתן. נחל עוז הזכירה לו את ילדותו במושבה וכמו רבים אחרים הוא התאהב ונשאר".
אתם מתכננים לחזור לנחל עוז?
"אתמול עמרי ואני היינו בנחל עוז בפעם השנייה מאז שהוא חזר, ואמרתי לו שסוף-סוף הצלחתי להבין מה גורם לי להתלבט. זה לא שאני חרדה לגורלי, אני פשוט לא יודעת איזו אמא אהיה שם. כאן, בכרמים, הילדות יוצאות מהבית, מסתובבות בחופשיות עם האופניים ואני רגועה. ב-6 באוקטובר של לפני שנתיים הייתי אמא רגועה בנחל עוז, והיום אני כבר לא בטוחה שאוכל להיות כזאת. ולגדל את הילדות בחרדה מתמדת זה לא משהו שהייתי רוצה לעשות".
בפורים הם יציינו שש שנים לזוגיות שלהם. מתוכן שנתיים עמרי היה בשבי. "להיכרות שלנו היו כמה גלגולים. בפעם הראשונה הכרנו כשהייתי בת 30 ובתהליכי גירושים, קפצתי ארצה לביקור ועוד לא החלטתי שאני חוזרת. חברים משותפים אמרו לעמרי 'עזוב, אל תתעסק איתה' כי הייתי עמוק בפרידה. אחרי שנתיים-שלוש, כשעמרי שוב שאל את החברים המשותפים, הם אמרו לו 'עזוב, שחרר, היא לא בתקופה'. ובפעם השלישית הצטלבנו בפורים, כשהייתי בת 35. זה לא שהיינו אנטי-חתונה. עמרי היה רווק, אני הייתי גרושה, ומבחינתי אנחנו נשואים לכל דבר. ערכנו טקס שהוא שלנו, אנחנו יצרנו אותו וחברה טובה שלנו הנחתה אותו. התחתנו בבריכה של נחל עוז כשרוני הייתה בת שנה והייתי בתחילת ההיריון עם עלמא".
9 צפייה בגלריה
”7 באוקטובר זה לא איזה כתם שאפשר לשפשף ולהוריד". לישי על הבמה בעצרת למען שחרור החטופים
(אלכס קולומויסקי)
בקיבוץ עמרי עבד בענף הנוי ובשעות אחר הצהריים חזר למקצועו הרשמי, מטפל שיאצו, וקיבל מטופלים בקליניקה שנשאה את השם "אחד האדם". לישי המשיכה את עבודתה באקדמיה והתנהלה על הכביש שבין הקיבוץ למכללת ספיר, שבה סיימה תואר שני בניהול משאבי אנוש וייעוץ לפיתוח ארגוני.
עמרי הפך לאבא בגיל 44, לישי הייתה לאמא בגיל 36. רוני הייתה תמיד ילדה של אבא ("עמרי עבד בקיבוץ, אסף אותה מהגן ולקח אותה לטיול בטרקטור"), אבל עלמא גדלה מגיל חצי שנה עם אבא בתמונות ובסרטונים. "הבטחתי לה שכשאבא יחזור הביתה הוא ייקח את שתיהן לסיבוב באופניים", היא מצביעה על האופניים החלודים בחצר שרוני התעקשה להביא אותם מהבית בנחל עוז.
"עמרי אבא מהמם, לא יכולתי לבקש לבנותיי אבא טוב ממנו. ב-6 באוקטובר חשבנו על שלושה ילדים ומאז התוכניות קצת השתנו. אני לא יודעת מה יהיה או לא יהיה. יש לנו שתיים מדהימות, ובכל רגע איתן אני מבינה מחדש כמה כוח נתנו לי שתי היצורות הקטנות האלה. בשנתיים האלה ידעתי כמה כוח אני שואבת מהן ועכשיו, במבט לאחור, אני אומרת לעצמי שזה לא ייאמן. שתי ילדות חזקות וגיבורות, הן באמת אור גדול".
"בימים הראשונים אמרתי לעצמי 'רק שעמרי שלי לא יהיה רון ארד'"
העולם כולו ראה ושמע את סרטון החטיפה שבו לישי נפרדת מעמרי במילים "אני אוהבת אותך, אל תהיה גיבור". "וכל העולם שאל אותי למה ביקשתי ממנו שלא יהיה גיבור. זה יצא ממני ככה כי ידעתי שהאינסטינקט הראשוני של אנשים כמו עמרי זה לקום ולהילחם. המפלצות הוציאו אותנו מהממ"ד למטבח שלנו, אחרי 45 דקות העבירו אותנו לבית משפחת עידן (ביתם של צחי עידן ז"ל, שנרצח בשבי חמאס, ואשתו גלי - ס"ש) ושם, במשך שעתיים וחצי, הוחזקנו כבני ערובה. 'אל תהיה גיבור' הגיע מהמקום של 'אל תעשה שטויות'. עמרי באמת לא עשה".
כמה זמן המשכת לשמוע בראש את רוני צורחת "אבא שלי", כמו שראינו בסרטון?
"זה חזר אליי ברגעים שבהם הרשיתי לעצמי להוריד את המגננות והחומות. בהתחלה שמעתי אותה כל לילה, ובמשך השנתיים האלה שמעתי אותה המון. מאז שעמרי חזר הנפש קצת יותר רגועה, ואני כבר פחות רואה ושומעת את זה, נכנסנו לסטייט אוף מיינד אחר. רוני ועלמא התרגלו לחיות במסגרת מסוימת, אמא ושתי בנות עם סבתא וסבא, ופתאום אבא חזר. רוני התקשתה לחבק ולנשק את האבא שנעלם לה לשנתיים, למרות שכל הזמן הזכרתי להן שאבא רוצה לחזור אליהן, שאנשים לא טובים לקחו אותו ולא מאפשרים לו לצאת. עכשיו אנחנו בונים את העתיד על בסיס העבר המוכר".
לישי והבנות פונו מנחל עוז באותה שבת שחורה, והגיעו לכרמים באחת אחרי חצות. "היינו רק עם הבגדים שלגופנו, המפלצות לא הרשו לי להיכנס הביתה, אפילו מוצצים לא יכולתי לקחת, רוני ואני היינו יחפות עם חולצות קצרות, הדבר היחידי שיצא מהבית זה נוטרילון ובקבוק וזהו, לכי תבני לך חיים.
9 צפייה בגלריה
”עכשיו אנחנו בונים את העתיד על בסיס העבר המוכר“. לישי, עמרי, רוני ועלמא, בשבוע שעבר בכרמים
(ziv koren, Ziv Koren)
"הכניסו אותנו לצימר, הגיעה עובדת סוציאלית, הגיעו אנשים מהקיבוץ שנרתמו לעזרה וגם הייתה מישהי שנשארה לישון איתי בלילה הראשון. כולם אמרו לי 'תרדימי את הבנות ונשב רגע לדבר, נבין מה קרה לך היום' ועניתי שאני לא מסוגלת. הייתי חייבת להיות איתן ולהסיר מהן את שרידי היום הנוראי הזה. אף אחד לא הבין על מה אני מדברת, הסתכלו עליי בהלם. אז הורדתי מעלמא את בגד הגוף המסריח וקילחתי אותה בכיור והלבשתי לה בגד נקי מהקיבוץ. אחר כך נכנסתי עם רוני לאמבטיה הענקית שבצימר, היא בחיים לא ראתה אמבטיה בגודל כזה, התיישבתי איתה במים ושרתי לה 'אני שוטף ידיים, טרילילי'. כמה שמחתי כשהיא צחקה. אמרתי לעצמי 'לא אכפת לי מה יקרה מחר, ואני לא יודעת מה קרה היום, אבל ברגע זה הן הולכות לישון עם חיוך וזה מה שחשוב'".
ביום שלמחרת הוריה, רות ואבנר לביא, הגיעו משדרות לכרמים. "בשנה הראשונה גרנו כולנו ביחד, באחד הצימרים של הקיבוץ. צחקתי שבגיל 40 חזרתי לגור עם אמא ואבא בחדר אחד עם שתי ילדות".
המשבר הראשון שלה אחרי החטיפה הגיע כשעלמא ציינה יום הולדת שנה, במרץ 2024. "התחלתי לספור את הימים שעמרי לא נמצא איתה ושמספרם כבר עלה על הימים שבהם הוא היה נוכח בחייה. לא האמנתי שנגיע להיפוך הזה. כשעברנו גם את יום ההולדת ה-47 של עמרי אמרתי לעצמי 'אוקיי, עכשיו אנחנו מתחילים לדבר בשנים'".
בהתחלה קיווית לשחרור מיידי?
"לקח לי זמן להבין את הגודל, וכשהבנתי שמדובר ב-251 חטופים אמרתי 'מה הבעיה? עוצרים את הכול, מחזירים את החטופים ואחר כך עושים את מה שצריך ומה שרוצים'. אבל אז עברו חודש, חודשיים, שלושה. בימים הראשונים אמרתי לעצמי 'רק שעמרי שלי לא יהיה רון ארד'. למה? כי רון ארד יש רק אחד. לא יכולתי לבטא את שמו כי פחדתי להסתכל על הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות. במשך השנתיים האלה היו ניסיונות להפגיש ביני לבין תמי ארד. היא הסכימה ורצתה, אבל פחדתי לשבת מול אישה שזה קרה לה. ואז הגיעה עסקת נובמבר והכול נפל ואמרתי לעצמי 'נו, בסדר, עוד חודש, עוד חודשיים, כמה זמן זה ייגרר?' נורא פחדתי להגיע למצב שגם רוני תהיה יותר זמן בלי אבא מאשר הזמן שהיה לה איתו, והיינו מאוד גבוליים. בסוף הוא חזר לפני נקודת הציון הזו".
בלילות הראשונים ללא עמרי היא המשיכה לשחזר את רגע הפרידה שלהם, "אבל לא חייתי הרבה את 7 באוקטובר, לא נתתי לעצמי לחיות אותו. הייתי מאוד מוחזקת למען עמרי ולמען הבנות. למטפלת שלי, פסיכולוגית נהדרת, אמרתי 'אני מחזיקה, אני בהחזקה'. במבט לאחור, תיפקדתי כמו מכונה".
"קיוויתי שיצליח להחזיק מעמד עד שעמרי יחזור, אבל הזקנה והגעגועים הכניעו אותו"
עכשיו הם שוב משפחה של אבא, אמא ושתי בנות. "כל בוקר אני מציבה בפניהן שלוש אפשרויות, לבחירתן, מי ייקח אותן לגן - אני, עמרי או שנינו - כדי להרגיל אותן לעובדה שאמא היא לא האופציה היחידה. כבר שנתיים אני בליווי פסיכולוגי, ורוני התחילה כבר ב-11 באוקטובר טיפול בכלבנות. גם כי בגיל שנתיים וחצי לא היה מקום לשיחות עם פסיכולוגית, וגם כי רוני מאוד אוהבת כלבים".
והנה הגענו לסיבה שהובילה אותנו לריאיון הזה. דווקא עכשיו, חודשיים אחרי השחרור מהשבי, כשהיא כל כך משתדלת לחזור לאלמוניות ולשגרה, לישי מתמסרת לשיחה גלויה מפני שהיום, הבוקר, יושק ב"אנו" – מוזיאון העם היהודי ספר הילדים שכתבה, "שובו של מוג'ו – סיפור על חוסן ותקווה".
בנחל עוז היה להם כלב שענה לשם מוג'ו. "כלב מעורב, שהיה בן חצי שנה כשעמרי אימץ אותו. מוג'ו היה איתנו בממ"ד, וכשהמפלצות הוציאו אותנו למטבח הוא התחיל לנבוח ועיצבן אותם, אז הם זרקו אותו מהבית. כשחילצו אותנו היו לי כמה דקות לחפש את מוג'ו, ולא מצאתי אותו. אחרי עשרה ימים מצאו אותו בבית שלנו בנחל עוז, תחת ערימת בגדים, כשהוא תשוש ומפוחד. לקחו אותו לבית החולים הווטרינרי בבן שמן ואחר כך הביאו אותו אלינו, לכרמים, אבל מוג'ו כבר לא יכול היה ללכת. הייתה לו פריצת דיסק מלפני המלחמה, והמסע שעבר עליו שלל ממנו את היכולת לעמוד על רגליו. אחרי שבוע החזרתי אותו לבית החולים הווטרינרי כי היה קשה מאוד לטפל בו. הוא לא הלך, גרר את עצמו על הגחון ונשרט ונפצע. אבל אז, כשכבר כמעט ויתרנו עליו, מישהו מכרמים החליט לאמץ אותו כמשפחת אומנה עד שעמרי יחזור. הקיבוצניק טיפל בו מדהים, הוא קנה לו כיסא גלגלים כדי שיוכל ללכת ולהסתובב, וכשקפצנו לביקור מוג'ו לא שמח לקראתי, הוא התחרפן מזה שחיפש את עמרי איתי או לידי, אבל עם רוני הוא מאוד שמח".
לפני חצי שנה, בגיל 14, הוחלט להרדים אותו. "אמרתי לאחד החברים שעמרי לא יסלח לי אם אקבור אותו מחוץ לנחל עוז. שם, ב'חורשת הנכדים', קוברים את כל הכלבים של הקיבוץ. באותו הלילה נסעתי לשם וערכנו למוג'ו הלוויה מכובדת. כל כך קיוויתי שהוא יצליח להחזיק מעמד עוד קצת, עד שעמרי יחזור, אבל הזקנה והגעגועים הכניעו אותו. מיכל, אחותי הגדולה, שפונתה מאור הנר וחזרה לביתה, צילמה את הטקס בשביל עמרי, שעוד לא הספיק לצפות".
היא מאוד אוהבת לקרוא, ובכל זאת מעולם לא ראתה את עצמה כותבת. "אבל תמיד הייתי מאלה שיעשו הכול למען הילדים. הספר הזה נכתב מהזווית של שתי ילדות קטנות שבמשך שנתיים חיו בחוסר ודאות. הספר הזה נולד בזכות אחי משה, שחי בניו-יורק ושהיה שחקן מרכזי בקבוצת התמיכה שליוותה אותי ואת המאבק. בעצרת הסברה שאירגן בניו-יורק הוא פגש את מרי מילמן שהתאהבה בסיפור שלנו. נכנסנו ללב שלה והיא חיפשה דרכים לעזור. יום אחד היא אמרה למשה 'תגיד ללישי שאני רוצה שהיא תוציא ספר ילדים, אנחנו נכתוב אותו ביחד'. מרי הכניסה לתמונה את חברתה, מליסה סטולר, שהיא סופרת ילדים בארצות-הברית וחברנו לשיחות זום ארוכות שנעו בין עברית לאנגלית".
כבר בפגישת הזום הראשונה שלושתן סיכמו שגיבור הספר יהיה מוג'ו. "מרי, שאוהבת כלבים, פגשה את משה קצת אחרי שמוג'ו חזר לנחל עוז והפיח בי תקווה גדולה, אם מוג'ו חזר אולי גם עמרי יחזור. הסיפור שלנו פותח במשפחה בת ארבע נפשות, הורים ושתי בנות, שבבוקר שטוף השמש של שמחת תורה לעסו פנקייק אוכמניות ושיחקו עם מוג'ו בצילו של עץ הלימון הזקן שלהם, עד שהכול השתנה. סופה פראית הגיחה מהמדבר, מוג'ו ואבא נבלעו בתוך המהומה והסערה עד שיום אחד מוג'ו חזר הביתה כשהוא צולע. אמא התרגשה ואמרה שזה נס והבנות שמחו. גם עם רגל פצועה הוא היה מוג'ו שלהן, אבל מישהו עדיין היה חסר. משפחה, חברים וזרים התפללו לשובו של אבא". ציורי הפסטל של עוזי בנימין תורמים לכותרת המשנה של הספר, "סיפור על חוסן ותקווה".
כבר לפני שנה הסתיימה הכתיבה, וכשהספר עבר להפקה ולדפוס בזכות פילנתרופים, כמו מוזיאון העם היהודי ואגודת ידידי המוזיאון בישראל ובארצות-הברית, לישי קיבלה החלטה עקרונית. "הראשון שיקריא את הסיפור לרוני ועלמא יהיה עמרי, לא אני". רק בחודשים האחרונים שיתפה את בנותיה בסוד הספר שבדרך, ובשבוע שעבר, כשהעותק הראשון הגיע לקיבוץ כרמים, ועמרי היה הראשון שהקריא להן את הספר, עלמא אמרה "אבל אבא שלנו חזר".
בשנה וחצי הראשונות שאחרי החטיפה היא טסה רק להונגריה. "לעמרי יש אזרחות הונגרית. אמא שלו, זכרה לברכה, הייתה מהונגריה וחשבתי שאולי זה יעזור. התמקדתי באירופה גם כי לא יכולתי לשאת את המרחק מהבנות. רק בחצי השנה האחרונה הבנתי שאני חייבת לטוס גם לארצות-הברית. בפעם הראשונה שטסתי לשם, במאי, היה שוב שיח על עסקה. כשהגענו למצעד ישראל בניו-יורק, המשא ומתן התפוצץ. חודשיים אחרי זה שוב טסתי לארה"ב עם קית' ואביבה סיגל ועם לירן ברמן, המשלחת הישראלית הייתה אז בדוחא וכולנו היינו בתחושה של 'הנה, זה תכף נגמר'. בבוקר התעוררנו לכותרת על המשלחת הישראלית שחזרה מדוחא. גם זאת הייתה נקודה שבה הסיוט יכול היה להסתיים. והיו עוד נקודות כאלה, לפני ואחרי".
איך שרדת את החיים בין תקווה לאכזבה?
"בכל פעם שנשאלתי 'מה, את לא רוצה שכל החטופים יחזרו בבת אחת?' עניתי 'לא, אני רוצה שמשהו סוף-סוף יתחיל' מפני שאני בחיים לא אגיד לא להצלת חיים. זה מה שעמד כל הזמן לנגד עיניי מפני שידעתי שעמרי יהיה מהאחרונים. גם בגלל גילו הצעיר יחסית, הוא עוד לא בן 50; גם בגלל שלא הייתה סיבה דחופה להוציא אותו, לא ידענו מה מצבו הרפואי, אבל לא הייתה לנו עדות שהוא נפצע ב-7 באוקטובר; וגם כי מדינת ישראל לא שמה את האבות בשום עדיפות. כשחילקו את החטופים לקטגוריות בכלל לא הייתה קטגוריה לאבות. גם בזמן אמת וגם בדיעבד אני שואלת איך קרה הדבר הזה, אחרי שהכריזו 'לא מפרידים משפחות'. איך עד היום לא ברור שאמא ואבא זה אותו הדבר".
הכאב שבוער בגרונה כשהיא מגנה את העסקאות שהוחמצו מתחלף באדישות מופגנת כשהיא מתייחסת לראש ממשלת ישראל, שעדיין לא התפנה להרים טלפון לעמרי ולהגיד לו אהלן, ברוך הבא.
את מרגישה שנתניהו עיכב את העסקה?
"על זה אענה לך רק באוף-רקורד. בשנתיים האלה משכתי וספגתי המון אש, חטפתי על דברים שאמרתי על ביבי וסמוטריץ', הייתי בין אלה שהשביתו את המדינה ליום אחד, ויכול להיות שהאש תופנה אליי בעתיד. אבל בנקודת הזמן הנוכחית אני רוצה להוריד קצת את הרגל מהגז. זה נובע גם מהרצון שלי לחזור לאנונימיות, עד כמה שאפשר. אני לא נעלמת ולא איעלם, אני יודעת שהקול שלי חשוב, והוא ימשיך להישמע.
"ברור שהרבה דברים פוליטיים היו מעורבים במשא ומתן. ולכן חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית. למשפחות החללים והחטופים ונרצחי הנובה, לכל העוטף ולכל עם ישראל מגיע לדעת ולהבין מה באמת קרה ב-7 באוקטובר. הביקורת שלי על ראש הממשלה ידועה ומוכרת. היה אפשר לסיים את זה קודם, הרבה קודם".
היה לך קשר ישיר עם ראש הממשלה?
"הוא התקשר רק פעם אחת, בנסיבות נוראיות. ביבי סיים את ביקורו בהונגריה ולפני עלייתו למטוס דיבר על החטוף ההונגרי. אותי זה הקפיץ, מפני ש’החטוף ההונגרי’ הוא עמרי, ויש לו שם, והוא קודם כל ישראלי. צייצתי ב-X (טוויטר לשעבר, ס"ש) שלחטוף ההונגרי קוראים עמרי, ואחרי עשר דקות ביבי צילצל. הוא אמר שאני צודקת, שהיה עליו לנקוב בשם, ושהוא באמת דיבר על עמרי בשיחות שניהל. היום אני כבר לא מחכה לטלפון שלו, ודאי שלא לפגישה".
9 צפייה בגלריה
"היום אני כבר לא מחכה לטלפון שלו, ודאי שלא לפגישה". בנימין נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
וקשר עם שרה, פסיכולוגית הילדים, היה?
"אפס. פעם אחת נפגשתי איתה, ממש בהתחלה, כשהם התחילו לקיים פגישות עם כל משפחות החטופים בקריה. באחת הפגישות שתינו ישבנו סביב השולחן. אולי היא לא זיהתה אותי בתור האמא של שתי הילדות שאביהן נחטף, אולי היא בכלל לא העיפה בי מבט, הייתי אחת מתוך קבוצה גדולה.
"לפני שלושה שבועות עמרי ואני טסנו לארצות-הברית להגיד תודה לטראמפ, ולא יכולתי להימנע מהשוואות. לנשיא ארצות-הברית יש זמן להיפגש עם משפחות של חטופים. למרות שהייתי מאלה שרק דיברו איתו בטלפון, הוא גרם לי להרגיש שככה העולם אמור להתנהל. נפגשתי עם סטיב וויטקוף יותר ממה שנפגשתי עם רון דרמר, שהיה אחראי על המשא ומתן. עם גלנט נפגשתי כמה פעמים והטחתי בו בשצף קצף, מאף אחד לא חסכתי ביקורת. גם לא מרונן בר וגם לא מניצן אלון, שלא היה קשור למחדל בשום צורה מפני שלא היה אז בצבא. היה קשה, אבל לפחות היה שיח, לא התעלמות מוחלטת".
ואם ברגע זה תראי את נתניהו מתקרב לעבר ביתך, מה תגידי לו?
"אין לי על מה לדבר איתו. הדבר היחידי שאני צריכה להגיד לו זה שחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית. אגיד לו שהגיע זמנו לפרוש, לשחרר אותנו מעולו, הרי אנחנו שבויים בידיו וכפופים לרצונו. איך ייתכן שעד עצם היום הזה ביבי עוד לא הזמין אליו את 20 גיבורי ישראל האחרונים שחזרו מהשבי בחיים, ואת 27 המשפחות של החטופים שהוחזרו בארונות? לא שאני מחכה להזמנה, אני מעולם לא הייתי העניין. לאורך כל הדרך אמרתי 'לא לישי היא הסיפור, הסיפור זה הם'. אם עד היום זה לא קרה, כנראה שזה גם לא יקרה".
" עמרי לא מרבה לדבר על עזה, אבל הזיכרונות צצים מעצמם"
קבוצת התמיכה שעמדה לצידה במשך 738 ימים הייתה המשפחה הגרעינית שלה. "הרבה אנשים אומרים שהמלחמה עצרה להם את החיים, אבל הוריי הם היחידים שעשו את זה על מלא. הם היו איתי בצימר הצפוף, עד שעברנו לשתי קרווילות סמוכות. בכל פעם שנראיתי בחוץ, בחו"ל, מישהו נשאר בבית שלי עם הנכדות הקטנות. המפונים משדרות כבר מזמן חזרו לבתיהם, והם עדיין פה. היום ברור גם להם שנישאר כאן עד סוף שנת הלימודים הנוכחית ושהם ימשיכו להיות העוגן שלנו ברמה הכי בסיסית".
גם חברויות ותיקות וחדשות עזרו לה להחזיק מעמד. "ברגעים כאלה אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך, זה נוראי להגיד את זה, אבל לא כולם יכולים לעבור איתך את הדבר הנורא הזה. רבים מבני המשפחות של החטופים הפכו למשפחה שלי, הרגשתי שרק הם יכולים להבין אותי גם בלי שאדבר. עד היום זה כך. אני מניחה שזה דומה לקשר של עמרי עם מי שהיה איתו שם, למרות שחלק מהזמן הוא היה לבד".
בינתיים עמרי החליט לא לדבר.
"זו לא הייתה החלטה, הוא פשוט עוד לא שם. בעסקה הקודמת, בינואר, הייתה איזו בהילות באוויר, החטופים שחזרו רצו לשתף במטרה ליצור לחץ שיחזיר את אלה שנשארו בעזה. גם עכשיו, כשכל החטופים החיים חזרו, תוך כמה ימים הם הופיעו בכל מקום, אבל לא לכל אחד זה מתאים".
שניהם עדיין לא חזרו למעגל העבודה. "אנחנו עובדים בלחזור ולהיות משפחה. אין פרוטוקול אחיד לתהליכי השיקום והחזרה לחיים, לכל אחד יש את הפגיעות והפציעות שלו גם כשהן לא נראות כלפי חוץ ואוכלות אותו מבפנים. זו הסיבה שהחברים שלנו הכריזו על גיוס המונים, שבעיניי הוא לא גיוס, אלא סל שיקום שמאפשר לחטופים ולמשפחותיהם לעבור את התקופה הראשונית. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו עכשיו, לתת לעצמנו רגע, לא מתוך פריבילגיה ולא מתוך פינוק. גם את זה כבר שמעתי".
את? מפונקת?
"אמרו לכולם 'חזרתם? אז תחזרו לעבוד, החיים ממשיכים' ואני לא מבינה מה זה. אני אמורה לחזור עכשיו ל-6 באוקטובר? מעבר לזה שאני לא רוצה, אני באמת לא מסוגלת לעשות את זה. הלוואי שיכולתי למחוק את השנתיים פלוס האלה. עמרי מתגעגע לשיאצו, כבר יש לו מזרן חדש, אבל הוא עדיין לא במסוגלות לעשות טיפולים. הוא צריך להחזיר לעצמו את מסת השריר והסיבולת. בשבוע האחרון הוא קצת טיפל בי, בקטנה. עד למלחמה עסקתי בניהול ורוב העבודה שלי הייתה מול המחשב, לפעמים גם 12 שעות מול המסך. היום אני לא מסוגלת להתרכז. ייתכן שהיכולת הזאת עדיין קיימת בי, אבל אני צריכה לבנות אותה מחדש".
המדינה לא תומכת?
"תומכת, יש משכורת חודשית שנכנסת, גם לאורך השנתיים בשבי קיבלתי כסף שחלק קטן ממנו שמתי בצד ורובו הוקדש להתנהלות היומיומית ולמאבק, אבל 9,000 שקל בחודש זה לא מספיק בשביל לבנות חיים. אם 7 באוקטובר לא היה קורה, היום כבר היינו גרים בנחל עוז בבית שסיימנו לבנות. עכשיו אין לנו בית ומי יודע מתי יהיה. גיוס ההמונים שלנו יאפשר לעמרי לנשום ולתכנן את המחר מבלי להילחץ".
איך עמרי ישן בלילה?
"זה משתפר, אבל עוד לא חזר לשינה הטובה והבריאה שהייתה לו בעבר. עמרי לא מרבה לדבר על עזה, אבל הזיכרונות צצים מעצמם. כשדיברו בטלוויזיה על הטרור הפסיכולוגי עמרי סיפר שבחצי השנה הראשונה לא היה לו מושג מה עלה בגורלנו, הוא לא ידע אם עדיין יש לו אישה ושתי בנות. הוא מספר על סכנת חיים תמידית, כל הזמן היו סביבו אנשים עם נשק ולא צריך לקרות הרבה כדי שמישהו שקם על רגל שמאל ידפוק לו כדור בראש".
כשטראמפ בישר על מועד השחרור היא הקדימה את טיסתה מארצות-הברית. "סיפרתי לבנות שהיו פגישות טובות ושאבא יחזור בקרוב וארזתי איתן מזוודות עם בגדים לשהות משפחתית בבית החולים. בהמשך הודיעו לי שעמרי ישוחרר בפעימה הראשונה של אותו היום, אז כבר בשש בבוקר יצאתי מהבית, הקצינה שלי באה לאסוף אותי. אמא נשארה בבית שלי עם הבנות. אמרתי לאמא 'רק אחרי שאראה את עמרי אודיע לך אם יש טעם להביא אותן', כי לא היה לי מושג מה מצבו. כשהחטופים הועברו מהצלב האדום לצה"ל עמרי היה הראשון שירד מהרכב וכשראיתי את תנועת הגוף שלו, ואת החיוך הקטן בזווית הפה, על העוקם, התקשרתי לאמא והיא יצאה איתן לדרך".
מה הכי חסר לך בשנתיים האלה?
"וי כחול בווטסאפ. במשך שנתיים שלחתי לו הודעות. פתחתי קבוצה של שנינו, 'רשימות לעמרי-לי' וכתבתי לו בלי סוף. לפעמים זה היה 'עלמא הולכת' או 'רוני רוכבת לבד על האופניים' ולפעמים זה היה 'קשה לי, בן אדם, תחזור כבר'. אלפי הודעות נשמרו בסלולרי ואף אחת מהן לא קיבלה פידבק. עמרי כבר סיים לקרוא את כולן".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.25
