מוזיקאים שלא חייבים להתחנף להמונים יכולים להרשות לעצמם לברוח מנוסחאות, אבל הפה והטלפיים – הלוא הם אסף גברון, רם אוריון ואהד פישוף – בכל זאת פועלים לפי ספר חוקים די נוקשה מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם, "בין הים והביצות" (1989).
"חופי קרשלטון", החדש ומעורר המחשבה שלהם, מגיע בישורת האחרונה של 2025, בדיוק שש שנים לאחר קודמו. הוא גם שומר על אותה עטיפה שחוזרת מאז אלבום הבכורה, כשהפעם היא כתומה. ספר החוקים של הפה והטלפיים כולל עוד כמה מסמרות, שנשמרות גם באלבום החדש: יש גרסת כיסוי לקלאסיקה עברית פטריוטית שנוצרה בטייק אחד (הפעם ל"הימים האחרים"), יש שיר עם ציון של מקום גיאוגרפי (שיר הנושא, המרפרר לשכונה בלונדון) ושיר נוסף נושא את שם האלבום הקודם ("קו המשווה").
זה אולי לא טריוויאלי לפתוח אלבום עם שיר ששמו "כאן סיפורנו תם", ושהטקסט שלו, מאת עמוס נוי ("כאן סיפורנו תם/ בתום הטבח וקריאות נקם/ יבואו אחרים שעל דרכם/ רק ערכים שונים במהותם"), מוגש על מצע רזה של אורגנית קסיו ושואב את כל האוויר שבריאות, אבל זה עובד.
ב"תן לי יורו", שאוריון שר בהמשך, האווירה קלילה יותר ומאפשרת נשימה, והיא נשמרת גם ב"לא קרה", הנציג באלבום הפונה למין הנשי, שבו הלהקה שרה, בין היתר: "את יוצאת מהכלל/ אני נשאר כאן מבולבל/ את לא קרובה/ מחפשת פינה/ לא מספיק לאתחל מחדש".
לקראת הסוף מגיע The Soul of the World שנכתב על ידי הפזמונאי היהודי-אמריקאי בילי סטיינברג (Like a Virgin של מדונה, True Colors של סידני לאופר, Eternal Flame של הבאנגלס) וממתיק מעט את אווירת הנכאים הכללית שקשה לברוח ממנה.
ואם כבר נוסטלגיה עם טוויסט, האלבום נחתם עם גרסה ארוכה ומשוחררת ל"הימים האחרים" של חיים חפר, דובי זלצר ולהקת פיקוד מרכז מ-1970. הניסיון למתוח קו בין ההבטחה שניתנה אז לבין הסיכום העגום של ימינו מהשיר הפותח מדגיש את המעגליות של האלבום.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.25
