"ארוחת ערב ב'קורנליה סטריט קפה', מסעדה גנרית עם מועדון ג'ז מרתפי. רחש המוני ונעים של אמריקאים אופנתיים סועדים. רחש שנשמע לי כמו טרטור מנוע דחף של עיר. אם הרחש הזה ידמום, הכול יאבד משמעות. אני חושב שמישהו חיבר את הקטע המוזיקלי הזה כדי להתרחק מהדממה הבראשיתית, זו הממלאת את החוות השוממות ומלווה נביחות של כלבים תועים. אוכלים, שותים... ביציאה מהמסעדה... שוב מתעוררת בי אלרגיה לחיי הפנאי, אך היא מתנדפת מיד למראה יופייה של הסמטה המוארת למחצה בגוונים צהבהבים. העיר מפתה אותי באורות, בהתרחשות, באנשים ובדמיון של הווילג' למרכז ספורט לילי שכולו תנועה מקוטעת, אלפי פעולות מתבצעות בעת ובעונה אחת..."
המילים האלה, המתארות את אחת הפגישות הראשונות של אוריאל קון עם ניו-יורק, שאליה נסע לשלושה שבועות כדי לשבור מחסום כתיבה של 30 שנה (שאולי התחיל בראשית חיי המספר), מתמצתות את אחד ממצבי הרוח הבולטים של "אמריקה": את התנודות המהירות של המספר בין היקסמות לרתיעה, בין התמסרות להתרחקות ביקורתית. תנודות שמתחלפות שוב ושוב, ובן רגע, בין אורות לצללים; בין רחש המוני ונעים לדממה היולית, ולבין התרחשות מפתה ורוחשת של אלפי פעולות המתבצעות בו-זמנית.
"אמריקה" הוא כרוניקה פרגמנטרית ולא-ליניארית של שיטוט בעיר הגדולה. בין לבין משובצות הערות מאוחרות יותר, שנוספו תוך כדי עריכה עצמית, במשך 19 שנה. כך נוצר טקסט רב-שכבתי שכולל הווה ניו-יורקי של כתיבה במחברת ועט, שנהפך לעבר; והווה ירושלמי מאוחר יותר של הקלדה ושכתוב מתמשך של טקסט הבסיס, בתוספת ההערות, שאף הוא נהפך בינתיים לעבר. כמו כן, תוך כדי כתיבת השיטוט מפציעות שכבות נוספות של עבר, כגון פכים מילדות בבואנוס-איירס ומנעורים בקיבוץ בישראל. הקשרים בין קטעי הכרוניקה הניו-יורקית (בינם לבין עצמם ובינם להערות המאוחרות) הם לרוב אסוציאטיביים, קשרים של אווירה, מצב רוח והתבוננות מבפנים החוצה ולהפך. הקריאה והכתיבה הם הלב הפועם של הטקסט הזה, והמוזיקה. אולי המוזיקה שהמשוטט נזכר בה בהליכתו בליל גשם, כגון קנטטה של באך ("לא בקנטטה מסוימת, אלא בתחושה של קנטטה של באך בלילה; לא בעיר מסוימת אלא בכל עיר שהיא, בתחושה של עיר בעורקים"), שמתערבבת בקולו של לו ריד הבוקע מהבר הסמוך.
בשם הספר טמונה גם מידה של אירוניה: הוא מתחבר דווקא לסוגה אירופית ביסודה, של ספרי שיטוט אורבניים, שמבשריה היו המשוררים הצרפתים שארל בודלר וגיום אפולינר, אך האב המייסד המובהק שלה הוא ההוגה היהודי-גרמני ולטר בנימין, ב"פרויקט הפסאז'ים" הצרפתי שלו. במרכז הסוגה עומד המשוטט (פְלַאנֵר), בדרך כלל סופר, משורר או הוגה, שההליכה ברחובות העיר היא פעולה מרכזית שלו, אבל לרוב היא אינה מתוכננת מראש לפרטיה וחסרת יעד מוגדר, פרט לצבירת רשמים והעלאתם על הכתב. השיטוט חסר המטרה היא דרכו של המשוטט לחוות את העולם באופן בלתי אמצעי, אך גם להתבונן בו במבט ביקורתי, ולקרוא ולכתוב אותו. השיטוט — הרפתקה פיזית שהיא גם רוחנית, שמתקיימת גם במרחב וגם בזמן — הוא מה שהופך את המשוטט למה שהוא: לסובייקט שאינו קבוע מראש אלא מתהווה וחוזר ומתהווה תוך כדי תנועה מתמדת.
הממד הביקורתי של הספר מופנה ברובו אל הקפיטליזם המאוחר, שאמריקה בכלל וניו-יורק בפרט מייצגות אותו. קון נכנס ל-MOMA ומגלה מוזיאון סטרילי ופומפוזי בעת ובעונה אחת, שבו "היצירות מוצגות בשורות, אלה לצד אלה. מדובר במחסן של אמנות יקרה, מסויד בלבן, ובו גשרים רבים המשקיפים למבואה גדולה, וצבא גברים מנסה להציץ בחשאי לתהלוכה של תיירות בחצאית". הספקטקל הזה מעניק מעמד דומה הן למוזיאון ולפריטי האמנות המוצגים בו, והן למבקרים בו, שנעשים כולם דימויים של דימויים, ללא מקור, סחורות. "רבים התלבשו בבוקר במחשבה: היום אלך למוזיאון לאמנות מודרנית. בגדים נטמעים בעיצוב המוזיאון עם משקפיים קטנים תואמים... זהו מוזיאון הקפיטליזם: הגורם האנושי הופך לחדר פלאות של מוצגים חיים המעשירים את גן החיות של תקופתנו".
ביקורת הקפיטליזם המאוחר אינה חדשה כמובן, אך קון מעניק לה את המבט הקונקרטי שלו כשהוא מוסיף לה, בהערות הביניים, ביקורת על המיליטריזם הישראלי — במיוחד בהתייחס למלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן — ולתרבות הפטריארכלית-קפיטליסטית שמכוננת אותו. אך מה שהופך את הספר למיוחד כל כך הוא השיטוט האסוציאטיבי בין סיפורוני חיים לבין התבוננות עליהם, ולבין ביקורת תרבות רחבה יותר — והכול, במבט מהורהר ומתפזר, אבל תמיד גם נלהב, אולי בסגנון ג'אז חופשי.
"אמריקה", אוריאל קון, תשע נשמות, 236 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.26
