זה בכלל לא מצחיק. סיפור על ילד אמריקאי בן תשע שאין לו כלום, רק גורל מר, והוא חייב ללכת. האב השתיין של אינגרם נעלם אחרי ששחט את כל החיות בחווה המשפחתית בדרום ארצות-הברית, ונסע ללא שוב כדי לקושש כסף ממכירתם. הנכס המשפחתי מעוקל והאם המיואשת עוטפת חתיכת בשר חזיר בבד, מוסרת את הצידה לדרך לבנה, שנהג לישון עד כה תחת סככה, משלחת אותו החוצה ואומרת: "אין כאן בית ואין כאן משפחה עכשיו". אינגרם יוצא לדרכו יחף ואבוד, בלי מטרה ובלי ידע, נדמה שאפילו בלי לדעת קרוא וכתוב, בלי הבנה (הוא חושב, למשל, שהשמש יוצאת כל בוקר מבור רחוק באדמה) ובלי שאיפה ברורה. הוא מתגלגל בגוף פגוע ממקום אחד למשנהו, פוגש באמריקאים שבורים וחבולים, רובם גברים, חלקם מסוגלים להעניק לו דבר מה בעל ערך, אבל אף אחד לא נשאר ולא שורד. הוא מחפש עבודה בשדות הנפט שליד אוסטין, טקסס, וחושב שביום שיהיה לו רכב משא הוא יסתדר.
בפרק הראשון אינגרם עוזב את הבית ובפרק האחרון, "הביתה", הוא כבר נער על סף בגרות. אולם בספר הזה, "הביתה" הוא מושג חמקמק שאין להשיגו, רק לשאוף אליו. אמריקה העל-זמנית שמוצגת כאן היא מרחב שיש להישמר ממנו, שיגרום לך לאבד את תמימותך גם אם תרצה להחזיק בה עוד קצת. זהו הרומן הראשון של הקומיקאי לואי סי-קיי שהחליט, לקראת העשור השביעי לחייו, להתחיל מחדש. קל לערוך את האנלוגיה המעוותת שבין הגיבור חסר הכל ובין המחבר שהיה לו הכל והרס לעצמו: בשיא הקריירה שלו, שנמשכה כארבעה עשורים, הוא מילא את מדיסון סקוור גארדן עשר פעמים ונחשב לסטנדאפיסט וירטואוזי, שזכה בשישה פרסי אמי בזכות העדויות גלויות הלב שלו, חוסר הרצון לשאת חן ובעיקר ההתנגדות הקולנית לעריצוּת הנחמדוּת האמריקאית, שמעודדת זחיחות וקבלה עצמית. "יש אנשים שבאמת חיים על ידי הכלל של 'לעשות את הדבר הנכון'", אמר באחד ממופעיו. "אבל אני לא יודע מה זה. החיים מלאים בטעויות נוראיות".
"אינגרם" רואה אור כשש שנים לאחר שכמה נשים, רובן קולגות שעבדו איתו, האשימו אותו במעשים מטרידים, או לכל הפחות חצופים ונהנתניים מאוד, שחרגו מעבר לנורמה של התנהגות, בטח מקצועית, בין מבוגרים. הקומיקאי הודה והבהיר שהסיפור שהוא סיפר לעצמו כשהתנהג כפי שהתנהג היה שזה בסדר, כי הקפיד לשאול קודם את האישה אם היא מרשה לו. הנשים טענו, כפי שבדרך כלל קורה בסיטואציות ממין זה, שהן הרגישו שאין להן יכולת לסרב, או שנראה היה להן שמדובר בעוד אופן ביטוי של ההומור הבוטה של האיש. הרי הוא תמיד נשען על אומץ ועל הסתכנות, על הטחת תובנות נוקבות בקהל האמריקאי המבקש להיות מהוגן, לפחות למראית עין. אחרי שזכה להוקעה חלקית במשך שנה לערך, הוא חזר להופיע והתייחס באירוניה לחשבון הנפש שמצופה היה ממנו לערוך. כעת יצירת הביכורים שלו בפרוזה נמכרת היטב, ונדמה שמעריציו מבקשים להביע בו תמיכה ואף למעלה מכך, להצביע אמוּן בְּחֵירותו של גבר בעל מעמד תרבותי להתנהג כמו מניאק ולא באמת להתייסר מזה.
אף שהסיפור הפיקרסקי נפרס ביעילות ונעשה ניסיון יצירתי להיצמד לנקודת המבט של הילד הבור והפעור, שעבורו כל דבר שמתגלה לנגד עיניו הוא חידוש, סי-קיי אינו סופר מרשים. הוא עוד ידוען, שמצטרף למגמה רווחת של אנשי תסריט שמבקשים לפרסם ספרות, בראשם טרנטינו. ספר הביכורים של הבמאי הגאוני הבהיר שהוא מסוגל להציג כספרות כתובה היטב את אותה העלילה שצפינו בה כבר בסרטיו, בעיקר כי הוא פורס בתבונה את העולם הפנימי העשיר שלו, שמורכב בעיקרו מצפייה אובססיבית בסרטים שנחשבים נחותים, אך גם לימדו אותו את כוחה של סיטואציה דרמטית. גם הקומיקאי סטיב מרטין פירסם רומן פסיכולוגי מאופק ונוגע ללב, והקומיקאי בי-ג'יי נובאק פירסם סיפורים משעשעים, שהציגו עומק רגשי.
אבל ברומן של סי-קיי אין זכר ליכולותיו כתסריטאי בכתיבת דיאלוגים ובהנעת עלילה. אולי הוא בכלל חיבר פרודיה על סיפורי הרפתקאות אמריקאיים קאנוניים, בראשם "האקלברי פין" האלמותי, או שביקש להתכתב עם דמותו המורכבת של בנג'י, הגיבור המוגבל שכלית של פוקנר ב"הקול והזעם", שתי אבני דרך במה שכונה במאה ה-19 "הרומן האמריקאי הגדול". אבל היומרות של סי-קיי — ששואב גם מ"הדרך" של מקארתי, גם מ"האודיסיאה" וגם מ"פורסט גאמפ" — עולות על יכולותיו. מי כן יאהב את זה? מי שטרם קרא גרסה אמינה יותר של נער מיוסר, למשל ב"חיים קטנים" של ינגיהארה, וגם לעולם לא יקרא. וגם מי שמשוחד לטובת סי-קיי בזכות מה שקיבל ממנו עד כה. אני לא קיבלתי דבר.
Ingram, לואי סי-קיי, הוצאה לאור: BenBella Books, עמודים: 288.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.26
